"אמנם התורה שופעת בקרבנו וזמינה, אך בלא מעשה אין היא נגלית, ובלא מימוש אין היא מושגת. פשוט אצבעותיך והנה תפסת; התורה אינה מוגבלת לאחד או לריבוי: דבר על אודותיה וכבר פיך מלא" (מתוך "שיחה על אודות ההתמסרות לדרך"). ספר זה מוקדש לתרגום כתביו ולביאור מחשבתו של אחד מגדולי ההגות הבודהיסטית: מורה הזן היפני אֶיהֶי דוֹגֶן, בן המאה השלוש־עשרה. על אודות דוגן, הנחשב למייסד אסכולת הסוֹטוֹ של הזן, נאמר כי ייסד את "דת הישיבה" אשר אינה תרה אחר דבר – אף לא אחר התעוררות. תפיסתו העמוקה והחידתית הציבה אותו כאחת מדמויות המפתח להבנת עושרה וחוכמתה של מסורת הזן היפנית על זרמיה, הנפוצים כיום גם במערב. כפרשן יצירתי לדרך אבותיו וכמורה מחדש לתלמידיו, הצליח דוגן למזג בין מסורות, רעיונות ועקרונות בודהיסטיים מגוונים ולזקק מתוכם דרך דתית עמוקה ויצירתית, לעתים אף חתרנית, שהשפיעה לאין ערוך על יסודות הדעת של תרבות יפן. לספר שני חלקים: שער התרגום ושער הביאור. בשער הראשון תרגומים מן המקור לחיבורים מרכזיים להגותו וכן פרקי פרשנות המוקדשים להסבר על אודות חייו ומחשבתו. שער הביאור הוא פרי חקירה ממושכת בנבכי הספרות הפרשנית הענפה שנפוצה ביפן ובמערב במאות השנים האחרונות, והוא דן במקורות העתיקים לקורותיו של דוגן, בשפתו הדתית ובעיקרון אי-השניות המרכזי לה, בהתמודדותו עם סוגיות הזמן, הלידה והמוות, בתורת הישיבה השקטה שניסח וכן בתפיסתו האתית. בסופו של הספר מופיע לקסיקון קצר לביאור מונחי מפתח בכתביו. בכך מוצע לקהל קוראי העברית עיון מקיף, רב פנים ומעורר מחשבה, בתורתו של אחד מגדולי הגות יפן לדורותיה. ייעוץ מדעי: יעקב רז

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

כיצד מרגיש ונראה מוות מוחלט של עולמו הפנימי של האדם? על כך משיב ז’אן אמרי – או הנס מאייר בשמו האמיתי – באוסף המסות הקלאסי שלו, מעבר לאשמה ולכפרה . אמרי חווה מוות כזה כשנעצר ועונה על ידי הנאצים, ונשלח לאושוויץ’-מונוביץ’ שאותו שרד, עד להתאבדותו כעבור כמה עשורים. אמרי חש במוות זה גם בשנים שאחר המלחמה, בעת שהעולם סביבו חיפש דרכים להכחיש את שהוא חווה. ניסיונו האכזרי של אמרי מוביל אותו לנסח ביקורת מוסרית נוקבת כלפי המערב ונכונותו לבגוד באופן מושלם בערכיו, כלומר במסורת צלם האל באדם ובאתיקה המשתמעת ממנה. הספר שלפניכם מציע קריאה מעמיקה ומרתקת בהגותו של אמרי, ודרכה משרטט את סיבת המוות של הנפש – אובדן יכולת החריגה מהעצמי, אובדך תחושת הנשגב והטרנסצנדנטי. חריגה זו, היפתחות זו של האדם לעולם, היא נשמת אפה של נשמתנו, כך נטען בספר. בימינו גואה רטוריקה המזכירה את הנאציזם – התייחסויות לקבוצות אתניות או אמוניות כמחלות, חרקים או עכברושים. במיוחד בימינו, ספר זה נכתב בתקווה שיצליח לזרות מעט אור על משמעותם של ביטויים קשים כאלה ועל הסכנה האיומה הגלומה בהם.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

Le 17 juin 1940, l’écrivain français Jean Guéhenno prit une double résolution après avoir entendu la déclaration radiophonique du maréchal Pétain annonçant aux Français la fin des combats et la demande d’armistice: tenir un journal, mais ne rien publier tant que durerait l’occupation allemande. Le récit de cette période trouble parut en 1947 sous le titre éloquent de Journal des années noires. Si le livre a été quelque peu oublié, la formule, par contre, est passée à la postérité. Dans l’esprit de Guéhenno, elle signifiait que ces années-là furent un tunnel, sinon un cauchemar: noires pour les victimes civiles et militaires disparues; noires pour les errements et les égarements des élites gouvernant la France; noires encore et surtout pour le déshonneur infligé à la conscience historique d’une grande nation; l’envers des Lumières, lesquelles se confondaient pour lui avec l’idée qu’il se faisait de la France.

הפילוסוף הגדול פרידריך ניטשה (1900-1844) קורא תיגר בכתביו על מוסכמות חברתיות ומעמיד לדיון ביקורתי את המוסר, הדת, המדינה, הממסד והבורגנות. עם זאת, עד לפני זמן לא רב רווחה בין החוקרים התפיסה שניטשה אינו פילוסוף פוליטי וחברתי אלא פילוסוף של האינדיווידואל, הגאון היוצר. בשל תפיסה זו התעלמו עד כה מתובנותיו המעמיקות ביחס לחוק ולמערכת המשפט. תובנות אלה, הפזורות בכל כתביו, מצטיינות בכתיבה בהירה וקולחת – תכונה שלא תמיד מאפיינת את כתביו האחרים. אסופה זאת, המכנסת לראשונה את כתביו של ניטשה בתחום המשפט והפילוסופיה של המשפט, ערוכה לפי נושאים, ובהם: הכמיהה האנושית לחיים ממושמעים, מקור החוק, המדינה, העבריין, רצון חופשי, חטא, אשמה וענישה. האינטואיציה של ניטשה וחדות המבט שלו הטרימו תובנות שמקבלות היום ביטוי מפורש ושיטתי, כך שהדיון בהגותו מאתגר ומעורר מחשבה גם בימינו אלה. הקריאה בכתביו תורמת לרכישת היכולת להתבונן במציאות הסובבת אותנו בעיניים ביקורתיות. זו מיומנות מיוחדת הדורשת אימון ותרגול, והעיסוק בכתביו של ניטשה בכלל, ובעיקר דיוניו בענייני משפט, מחדדים מיומנות זו באופן ייחודי.

"בבני האדם צריך או לנהוג בנועם או לחסלם", יעץ ניקולו מקיאוולי לקוראיו. אין פלא שזכה לקוראים רבים והיה להוגה הפוליטי המוכר ביותר והנודע ביותר לשמצה. בסגנון כתיבה מושחז קעקע מקיאוולי את היסודות שעליהם נבנתה התרבות המערבית מאז העת העתיקה. אבל מקיאוולי היה יותר מאשר מורה לרֶשע שקידש את המטרה והיה אדיש לאמצעים. על חורבות ההגות העתיקה הוא הניח את היסודות למחשבה הפוליטית המודרנית, ורעיונותיו היו מקור השראה לדיקטטורים ולמנהיגים דמוקרטיים כאחד. גם האזרח מן השורה משתאה אל מול הריאליזם הציני של מקיאוולי, שקרע מעל פני האנושות את המסכות של המוסר, האידיאלים והערכים, והציג את האדם כיצור אנוכי ושאפתני. לכן התרבות המערבית המודרנית היא במידה רבה תוצר של ניסיון מתמשך של הוגים ושל קוראים להתמודד עם התורה החתרנית של מקיאוולי ועם אמיתותיו המצמררות. עולמו של מקיאוולי ממקם את הגותו המהפכנית בתקופתו ומתחקה אחר התפתחות מחשבתו מנעוריו ועד ימיו האחרונים, דרך תהפוכות הזמן, הקריירה הציבורית הסוערת שלו וסופה הטרגי. לצד ההקשר ההיסטורי והביוגרפי, הספר מדגיש את הממדים האוניברסליים של הגותו, שאינה נחלת העבר אלא חלק בלתי נפרד מהדיון המתמשך על היכולות והמגבלות שלנו כבני אדם לארגן את חיינו המשותפים ולעצב את גורלנו. הוא מזמין את הקוראים לבחון סוגיות מרכזיות של זמננו מנקודת מבט לא שגרתית: לחשוב עליהן בעזרת מקיאוולי.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

עבודתה של היועצת החינוכית מורכבת מאוד. היא פועלת בסביבה של המוסד החינוכי על כל רבדיו ובסביבה הקהילתית, ובכל אלה עליה לתמרן במקצועיות ועל פי אמות מידה אתיות. הזיקות שלה מגוונות ביותר: לתלמיד, לכיתה, למורה, למורים, להנהלת בית הספר, להורי התלמיד ולהורי קבוצת התלמידים, לקהילה, לפעמים לשבט ולחמולה, למחלקת החינוך ולעירייה, למשרד החינוך, לפיקוח של שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) ולפיקוח על המוסד. נאמנותה צריכה להיות נתונה לכולם, אך לא תמיד זה אפשרי כי האינטרסים של כל הנפשות הפועלות אינם מתיישבים זה עם זה. מכאן ההכרח לפתח יכולת לתמרן בדרך הגיונית ואתית בים סוער מלא מכשולים. ספר זה הוא ראשון מסוגו המוקדש ליועצת החינוכית, ומבקש לעזור במציאת פתרונות לדילמות אתיות שאתן היא מתמודדת. הספר מיועד לציבור היועצות החינוכיות, למנהלי בתי ספר ולכלל המורים וההורים.

משברי חיים מציעים לאדם החווה אותם הזדמנות לצאת למסע פילוסופי שאינו מנותק מחיי היומיום. הליווי הפילוסופי שבספר הזה מסייע לאדם להגדיר את שאלות היסוד שלו ותומך בו בתהליך פיתוח יצירתי, אוטונומי, ביקורתי ואותנטי של תפיסת עולם מתחדשת. מטרתו לאפשר לאדם ליישם רעיונות מן ההגות האנושית ולעזור לו להפוך את חייו למשמעותיים יותר. אלי אילון מזמין את הקוראים לצאת למסעות, המבוססים על ניסיונו כמלווה פילוסופי ליזמים, למנהלים, לאנשי חינוך ולאחרים בצומתי החיים. פרקי הספר כתובים כדיאלוג ומוקדשים בין השאר להתבגרות, להורות ואהבה, לחזרה בשאלה, לגיל הפרישה, ליזמות ולניהול. כולם מדגימים את האפשרות לשילוב בין מחשבה, חקירה, יצירה ומימוש שהמסע הפילוסופי מזמן. בנספח מופיעים תרגילים שהמחבר פיתח במשך השנים. " ספרו של ד"ר אלי אילון הוא חשוב, עמוק מחשבה ויצירתי, ומהווה תרומה של ממש לתחום הייעוץ הפילוסופי בארץ ובעולם. הספר מגביה את חיי היומיום אל הפילוסופיה על ידי כך שהוא מראה את המורכבות הרעיונית המאפיינת אותם. זהו ההישג החשוב של הספר, שהוא מלמד את הקורא איזה עושר רעיוני טמון בחיינו, כיצד חיינו מעוצבים על ידי הנחות סמויות ומושגים מורכבים. כל אדם חושב ימצא בספר מקור השראה להתבוננות עצמית מכיוונים חדשים ומעמיקים " - ד"ר רן להב , מחלוצי הייעוץ הפילוסופי בעולם.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.