כתב העת מדעי היהדות יוצא לאור מדי שנה על ידי האיגוד העולמי למדעי היהדות ומהווה במה פתוחה לפרסום מאמרים, מחקרים, תעודות ורשימות שונות במדעי היהדות. בכתב העת מתפרסמים מאמרים בשפה העברית ובשפה האנגלית. המאמרים עוברים תהליך של שיפוט ועריכה כמקובל בכתבי עת שפיטים. כתב העת מתמקד במחקרים בעלי אופי מתודולוגי ופרוגרמטי ובסקירות על תחומים שונים במדעי היהדות. כתב העת החל להתפרסם בשנת תשל"א (1971) תחת הכותרת "ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות". משנת תשנ"ו (1996) הוא מתפרסם במתכונתו הנוכחית, "מדעי היהדות – כתב העת של האיגוד העולמי למדעי היהדות". בנוסף למאמרים, מפרסם כתב העת את "חדשות האיגוד" וכן סקירות ספרים חדשים המתפרסמים בתחומים השונים של מדעי היהדות. המאמרים המופיעים בגיליון זה: מיכאל שניידר | השורשים הליטורגיים של האיחוד אליהו רוזנפלד | "על אודותיו יש לדבר בשתיקה": תפקיד השתיקה בסיפורי טענות בתולים בתלמוד הבבלי ראובן כודרי | התלמוד כתרגיל ברטוריקה: פרוגימנסמה וקונטרוברסיה בספרות חז"ל אלי גורפינקל | סדר ומבנה ברשימת העיקרים המיימוניים: בין צורה למשמעות חגי שטמלר | "למהלך האידאות בישראל" בתגובה ל"חוכמת ישראל"

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

כתב העת מדעי היהדות יוצא לאור מדי שנה על ידי האיגוד העולמי למדעי היהדות ומהווה במה פתוחה לפרסום מאמרים, מחקרים, תעודות ורשימות שונות במדעי היהדות. בכתב העת מתפרסמים מאמרים בשפה העברית ובשפה האנגלית. המאמרים עוברים תהליך של שיפוט ועריכה כמקובל בכתבי עת שפיטים. כתב העת מתמקד במחקרים בעלי אופי מתודולוגי ופרוגרמטי ובסקירות על תחומים שונים במדעי היהדות. כתב העת החל להתפרסם בשנת תשל"א (1971) תחת הכותרת "ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות". משנת תשנ"ו (1996) הוא מתפרסם במתכונתו הנוכחית, "מדעי היהדות – כתב העת של האיגוד העולמי למדעי היהדות". בנוסף למאמרים, מפרסם כתב העת את "חדשות האיגוד" וכן סקירות ספרים חדשים המתפרסמים בתחומים השונים של מדעי היהדות. דויד (דמיטרי) קופליוביץ' | מן ההיעדר אל הנוכחות: הנביא ירמיהו בספר מלכים ובספר דברי הימים יצחק עמר | נישואין ולידה אצל מלכי בית דוד בספר דברי הימים (דה"א יא-דה"ב לו): האומנם רק ביטוי לתורת הגמול? ברכי אליצור | משיחיות ואנטי-משיחיות במסורות על חזקיהו משלהי תקופת בית שני ומתקופות המשנה והתלמוד נעמה וייס | המבנה הבסיסי של יחסי קִרבה בסיפורי משפחות בראשית ובמדרש עדיאל קדרי | הלכת אליהו: ידע שמימי, חסידות וסכנה ערן ויזל | תולדות מחקר פרשנות המקרא בימי הביניים בישראל במאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת שלם יהלום | מהימנות היסטורית בספרות התוספות אליעזר שלוסברג | מדרשי תימן בין ישן לחדש מיכל פרם כהן | גיבורה רומנסית, אקטיבית, ומוסרית: פינליה אדלברג ב"אהבת ישרים או המשפחות המֻרדפות" לשרה פייגה מיינקין

המאמרים המופיעים בכרך זה: מנחם כהנא | התוספות בספרי דברים עמרי לבנת | גילויים מקהילת קונסטנטין: פיוטים חדשים מאת ר' יוסף אבן אביתור ועדויות לקליטת פיוטים ארץ ישראליים עומר מיכאליס | לשון צוּפית ב'מורה נבוכים' ופשרה יונתן האורד | שיטת המבטלים: לדרכי ארגון תורת הלשון באשכנז

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות מהפכניות במעמדן הפוליטי והצבאי של קהילות דתיות ואתניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מבירא עמיקתא של נחיתות לאיגרא רמא של עליונות. קהילות שהיו דחויות ומקופחות במשך דורות עלו לשלטון או חיזקו את מעמדן הפוליטי במדינותיהן תוך מאבקים צבאיים. כאלה היו השיעים בעיראק, בלבנון ובתימן; הכורדים בעיראק ובסוריה, הנוצרים והאנמיסטים בדרום סודאן והברברים בצפון אפריקה; העלווים בסוריה ממשיכים להחזיק בכוח בשלטון מאז שנות השישים של המאה הקודמת. תמורות משמעותיות אלו פעלו לראשונה להחלשת הצביון הערבי-מוסלמי-סוני של חלקים חשובים במרחב. בתווך מצויות קהילות נוצריות בלבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית שנפגעו ואולצו בחלקן להגר לחו"ל. אולם, חלקים מהן ומקהילות אחרות השתלבו בחברה ובפוליטיקה של מדינות אלה - כמו דרוזים, תורכמנים וצ׳רקסים בירדן, בסוריה ובישראל. במקביל ובאופן ייחודי, בישראל/פלסטין נמשך התהליך הדרמטי של הפיכת המיעוט הדתי-האתני היהודי לרוב שליט, אגב הדרה של קהילת הרוב לשעבר, הערבית-מוסלמית-סונית, לאחר מלחמות 1948 ו-1967. תמורות פוליטיות רבות מאופיינות עדיין בסכסוכים צבאיים ובהקזת דם בין קבוצות דתיות ואתניות באזור. הללו גבו בעשורים האחרונים מיליוני קורבנות, פי עשרה מכל מלחמות ערב-ישראל מאז 1948.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

חזבאללה והגמוניית המקאוומה אינו ניסיון לסכם את ההיסטוריה של חזבאללה ואינו מתאר את כל הצמתים ההיסטוריים שהארגון עמד בהם בלבנון, אף על פי שהספר אכן דן בחלק מהם. המחבר בוחן את חזבאללה במשקפיים תיאורטיים ופוליטיים שונים מאלה שחוקרים בעולם ובישראל רגילים להשתמש בהם. עבד אלקאדר כנאענה משתמש בכלים תיאורטיים שפיתח הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי, שנכלא ומת בכלא הפאשיסטי, כדי להבין את התפתחות המערכת הפוליטית הלבנונית בכלל והתפתחות פרויקט ההתנגדות (המקאוומה) בפרט. בעקבותיו מנסה המחבר לבחון את ההתנגדות כנקודת מפגש בין הזרמים השונים שפועלים בלבנון ולתפוס את הפיכת ההתנגדות מפעולה צבאית להגמוניה שמקיפה את כל צדדי החיים, ולא רק את התרבות במובנה הצר. הספר שוזר את ההתפתחות ההיסטורית של המערכת הפוליטית הלבנונית יחד עם ההתפתחות רבת השנים של המחשבה הפוליטית השיעית הרדיקלית באזור המזרח התיכון כולו, בדגש על השפעת המחשבה החילונית והמהפכנית השמאלית על המחשבה הרדיקלית השיעית בכלל ועל זו של חזבאללה בפרט. בין השאר נסקרים בספר ה"מכניזמים ההגמוניים" השונים שבאמצעותם משליט חזבאללה את ההגמוניה שלו על לבנון. הגמוניה זו אינה תוצאה (רק) של כפייה בכוח, אלא גם (ובעיקר) של השלטת שיח ההתנגדות על הזירה הלבנונית והאזורית בכלל.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

עטרת זקנים עוסק בחקר תולדותיהם של כמה מחכמי ההלכה הנודעים בימי הביניים בצרפת, בגרמניה ובספרד. הדיון בספר מתמקד בביוגרפיות עצמן, בניסיון לפתור שאלות קשות שמנסרות בעולם המחקר זה שנים רבות. מחברו מבקש להסתמך בו על דברי קודמיו כדי להוסיף עליהם נדבך חדש, אך לוודא תחילה שהיסודות הראשונים הונחו כהוגן ואיננו משתתפים בבנייתו של מגדל עקום, שעתיד לקרוס ביום מן הימים. כך, למשל, בוחן המחבר מחדש את סיפור הגירתו של הרא"ש מגרמניה לספרד בראשית המאה הארבע-עשרה, הגירה שהביאה לשינויים דרמטיים בעולמם של יהודי ספרד ואשכנז כאחד. האומנם, כפי שמוסכם במחקר, תכנן הרא"ש בקפידה במשך עשרים שנה את בריחתו לטולדו הרחוקה, לאזור תרבותי שונה לגמרי? בבחינה מדוקדקת של המקורות מתברר עתה כי סיפור המעשה שונה היה לגמרי, ומעברם של החכם האשכנזי ושל מסורת ההלכה האשכנזית מגרמניה לספרד נעשה ברגע האחרון, ורק מחוסר ברירה. גם בשאלות אחרות בוחן המחבר מחדש את המקורות הישנים ומוסיף להם מקורות חדשים מכתבי יד שעדיין לא נודעו כדי לתקן "אמיתות" שנתקבעו במחקר בטעות. תיקונים אלו מחייבים לעתים לשנות את הבנתנו בנושאים מרכזיים בחקר הספרות הרבנית בימי הביניים, כמו נקודות הדמיון והשוני בין שני מרכזי התורה הגדולים שבמרכז אירופה – זה האשכנזי וזה הצרפתי – ומערכת היחסים המורכבת והדינמית ששררה ביניהם במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה.