Sephardi identity has meant different things at different times, but has always entailed a connection with Spain, from which the Jews were expelled in 1492. While Sephardi Jews have lived in numerous cities and towns throughout history, certain cities had a greater impact in the shaping of their culture. This book focuses on those that may be considered most important, from Cordoba in the tenth century to Toledo, Venice, Safed, Istanbul, Salonica, and Amsterdam at the dawn of the seventeenth century. Each served as a venue in which a particular dimension of Sephardi Jewry either took shape or was expressed in especially intense form. Significantly, these cities were mostly heterogeneous in their population and culture—half of them under Christian rule and half under Muslim rule—and this too shaped the Sephardi world-view and attitude. While Sephardim cultivated a distinctive identity, they felt at home in the cultures of their adopted lands. Drawing upon a variety of both primary and secondary sources, Jane Gerber demonstrates that Sephardi history and culture have always been multifaceted. Her interdisciplinary approach captures the many contexts in which the life of the Jews from Iberia unfolded, without either romanticizing the past or diluting its reality.

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.

The enigmatic kabbalist Samuel Falk, known as the Ba’al Shem of London, has piqued the curiosity of scholars for generations. Eighteenth-century London was fascinated by Jews, and as a miracle-worker and adventurer, well connected and well read, Falk had much to offer. Interest in the man was further aroused by rumours of his dealings with European aristocrats and other famous characters, as well as with scholars, Freemasons, and Shabbateans, but evidence was scanty. Michal Oron has now brought together all the known source material on the man, and her detailed annotations of his diary and that of his assistant give us rich insights into his activities over several years. We learn of his meetings and his travels; his finances; his disputes, his dreams, and his remedies; and lists of his books. We see London’s social life and commerce, its landed gentry and its prisons, and what people ate, wore, and possessed. The burgeoning Jewish community of London and its religious practices, as well as its communal divisiveness, is depicted especially colourfully. The scholarly introductions by Oron and by Todd Endelman and the informative appendices help contextualize the diaries and offer an intriguing glimpse of Jewish involvement in little-known aspects of London life at the threshold of the modern era.

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

ר' יצחק בן שמואל מדמפייר, שמוכר בשם ר"י הזקן, היה דמות מרכזית בתנועת בעלי התוספות, שהיו פעילים בצפון צרפת במאות ה-12 וה-13. גישתם הדיאלקטית לפירוש התלמוד וטקסטים רבניים אחרים חוללה מהפכה בהגות היהודית. כרך זה מאגד לראשונה 140 תשובות מאת ר' בן שמואל מדמפייר לשאלות הנוגעות לחוקים מעשיים ופרשנות משפטית. כל תשובה נערכה לפי כתבי היד הרלוונטיים ביותר ומלווה בפרשנות והערות היסטוריות וטקסטואליות נרחבות. המבוא מתאר את חייו והגותו של ר"י הזקן כפי שהם עולים מתשובותיו.

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

האדם והטבע , יצירתו המרכזית של אהרן דוד גורדון (1922-1860), נכתבה ברובה בעשור השני של המאה העשרים. זוהי יצירה פילוסופית מקורית, שיש בה תורת מוסר, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת. בד בבד עם ההישג העצום שבעצם העמדתה של פילוסופיה חובקת כול בעברית, גורדון דן ביצירה זו בסוגיות שהיו למרכזיות ובוערות יותר ויותר בדורות שלאחריו, כמו אקולוגיה, מגדר והתחדשות יהודית. לכן אין זה מפתיע שכתביו של גורדון שבו בימינו להלך קסם על צעירים ומתעניינים חדשים. בשיבה אל הטבע, כמו בקריאה אל חיי עבודה, קורא גורדון לחיי מלאוּת יצירתיים. קריאה זו רלוונטית גם לעולם האוּרבני שבו חיים כיום רוב תושבי ישראל והאנושות כולה. יובל גובני ורון מרגולין , עורכי מהדורה חדשה זו של האדם והטבע , כללו בה קטעים מתוך ארכיון דגניה א' שהושמטו מן המהדורות הקודמות של הספר. במבוא לספר עומדים העורכים על האופן שבו הוא חורג ממעטפת המקום והזמן שבו נכתב כדי להסביר את הגל החדש של העיסוק וההתעניינות בהגותו של גורדון. בשולי החיבור נוספו גם דברי פרשנות של העורכים, וכן מידע ביבליוגרפי וביוגרפי על החיבורים והאישים הנזכרים בו, וביניהם הגותו של פרידריך ניטשה, שהשפעתו על גורדון נסקרת באחרית דבר מאת יעקב גולומב . "אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות החברתיות. חזיון יקר המציאות הוא בתוכנו. וכשם שגורדון בלתי תלוי הוא לגבי החברה כן בלתי-תלוי הוא לגבי ההיסטוריה... יש שמתקרבים לו בזה, אבל אין אדם שהדביקו; לא מצאנו כמותו". - מרטין בובר

הקשר בין הפואטי לפוליטי באמנות העסיק את האנושות עוד מימי אפלטון ואריסטו. ספר זה בוחן את התנודות הפואטיות ביצירתה הספרותית של נעמי פרנקל (2009-1918) ובודק את האופנים שבהם התנודות האידיאולוגיות של פרנקל מיוצגות בתנודות הפואטיות בטקסטים הספרותיים שכתבה ומקדימות את המהפכות האידיאולוגיות בחייה. במה מתייחדת הפואטיקה של פרנקל בהשוואה לפואטיקה של בני דורה ולספרות הישראלית בכללותה? כיצד תורמת ההצלבה בין הפואטיקה לפוליטיקה לדיון ומדוע היא בלתי נפרדת ממנו? באמצעות מיזוג בין שיטות פרשניות שונות נחשף המרקם התרבותי הרב-שכבתי שבו פועלים זה לצד זה היוצר, היצירה ומרחב פרשנויותיה. יצירתה של נעמי פרנקל, וכן סיפור חייה, הם השתקפות ייחודית לאתגרים ולמשברים שחוותה החברה הישראלית בשנות התהוותה. האדם הישראלי שעולה מיצירתה מייצג את הקשת המגוונת של החברה הישראלית על אגפיה השונים. זהו אדם שייצוגיו הבינאריים נעים על ציר הווייתו כאדם חילוני-דתי, שמאלני-ימני ואשכנזי-מזרחי. השזירה של כל אלו בדמות אחת המורכבת מחלקים סותרים הולמת את מורכבות החיים בחברה הישראלית. שֶׁבֶרֶצֶף: תנודות פואטיות ביצירת נעמי פרנקל הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת פרנקל ובו מוצעת קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה. המושג "שברצף" מצביע על רצפים ושברים במסלול ההתהוות הפואטית של פרנקל והוא עשוי לשרת את הדיון על אודות יוצרים נוספים.

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

מהי הודו? איך נוצרה הציוויליזציה העשירה שלה? איך פשטה ולבשה צורה במשך אלפי שנים, ולאן מועדות פניה? לראשונה בעברית, עין להודו מציג מבוא מקיף ומאיר עיניים להיסטוריה ולתרבות של התת-יבשת ההודית, ממקורותיה הפרה-היסטוריים ועד למאה ה-21. הספר פונה לקהל הרחב לרבות דורות של אוהבי הודו בישראל, והוא מלווה בתמונות, מפות, איורים, ובמבחר קטעים מתורגמים שנותנים טעם ומוסיפים ניחוחות. קוראים שירצו להבין את עקרון הקרמה, תורת הבודהה, שורשי היוגה וההגות ההינדואית, האופי והמורשת הייחודיים של האסלאם ההודי, היווצרותה של מדינת הלאום ופועלו של גאנדהי, או סתם לצאת לסיור בקו המטרו של דלהי, ימצאו בספר הזה את הכלים הדרושים להרפתקה ההודית.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

ספר זה מאיר באור חדש את תולדות מעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. קדושת העיר ניכרת כבר בקוראן המתאר כיצד האל הסיע את הנביא מוחמד בחזון הלילה מן "המסגד הקדוש" (אלמַסְגִ'ד אלחַראם) אשר במֶכּה אל "המסגד הקיצון", הלא הוא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, כלומר הר הבית בירושלים. במסעו הלילי אל מקום המקדש שחרב סימן מוחמד ליהודים בני דורו את מסלול הגאולה שכבר משה הוליך בו את בני ישראל אל ארצם המובטחת. חזון הגאולה שהקוראן פורס מעוגן בדריכות המשיחית שנוצרה באזור כולו בעקבות מאבק האיתנים המתמשך בין שתי האימפריות האדירות, ביזנטיון ופרס. מנגד מצטיירת בקוראן גם קדושתן של מֶכּה והכעבה. ספר זה מראה כיצד הקוראן מטפח את קדושתן הקדם-אסלאמית סביב דמותם של אברהם וישמעאל. התנודה בין קדושת ירושלים לקדושת מֶכּה מתרחשת בקוראן על רקע התפניות שחלו ביחסים שבין מוחמד והיהודים בערב. עם בוא ראשוני המוסלמים לארץ ישראל לאחר מות מוחמד התחדשה בתודעתם קדושתו הקוראנית של אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, וספר זה מציג היבטים מרכזיים במרכיבי קדושתה המתעצמת של ירושלים ושל אלשאם (סוריה וארץ ישראל) בכלל. כמו בקוראן, גם לאחר מות מוחמד המשיכה מֶכּה להיאבק על שימור קדושתה במדינה האסלאמית. היבטים מרכזיים במאבק זה משתקפים במסורות שבהן תבניות קדושה נודדות מירושלים למֶכּה ואשר גם בהן עוסק ספר זה.