"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

המונוגרפיה רפסודה בלב ים מציעה התבוננות מרתקת על דמותו והגותו של הפילוסוף הצ’כי יאן פטוצ’קה (1977-1907), המכונה "סוקרטס מפראג", שהיה תלמידם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. זהו טקסט פרשני רב־קולי, השוזר ביד אמן רעיונות פילוסופיים עם קטעי שירה ופרוזה וכן גילויים מתחומי המדעים המדויקים. בכתיבתה, הנעה בחופשיות בין עיון לבין מסה אישית, שהיא על גבול הווידוי, מבקשת המחברת להיענות לחזונו של פטוצ’קה ולהחזיר את העיסוק הפילוסופי אל מרחב החיים הקונקרטיים. דיוניה בספר נדרשים לנושאי יסוד על אודות הקיום האנושי ש פטוצ’קה עסק בהן ברוח המסורת הפנומנולוגית ובהשראת הפילוסופים של האקזיסטנציה, ובכך מפיחים חיים חדשים בשאלות כגון: מי אני ואיך נקבעת זהותי? מהי אהבת־אמת? מה טיבם של יחסי הגומלין בין גוף ונפש, בין החיים והמוות, בין קרבה וריחוק, בין אהבה ותשוקה? מהם חיים ראויים? האם יש להיסטוריה האנושית כיוון או משמעות כלשהי? ובאחת: מה זה להיות? הספר מיועד לא רק לעוסקים בפילוסופיה, אלא לכל אדם המבקש לחיות חיים מתוך זיקה לערך ולמשמעות.

מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

קצב גידול האוכלוסייה במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות וצפיפות האוכלוסייה בה היא השנייה בגודלה. בשל כך מתחולל בארץ תהליך מהיר של גידול ניכר של השטחים המבונים על חשבון השטחים הפתוחים, אשר דוחק את רגלי תושבי המקום מקדמת דנא - חיות הבר וצמחי הבר. רובם נכחדים או נוטשים, אבל חלקם מסתגלים לחיים בקרבת האדם ונותרים בתוך יישובי האדם ובשוליהם. הספר שלפניכם, מתאר את חיות הבר החיות ביישובי אדם בישראל ואת החיכוך ההולך וגדל בינן ובין האדם, ומצביע על הצורך הדחוף בקביעת מדיניות באשר ליחס הראוי לשכנינו אלה. בספר מציע יורם יום-טוב - הן מתוך חוויותיו האישיות כתושב המרחב העירוני והן מעשרות שנים של לימוד ומחקר בתחום כאחד מבכירי הזואולוגים בארץ - רקע רחב על הנושא, המהווה בסיס מצוין לדיון בדרכי ההגנה על חיות הבר בעיר ובכפר.

ספר זה הוא פרי עבודה של שנים רבות בפיתוח, ניסוי והערכה וכן בהוראה בשדה, המלווים במחקר אקדמי גדול ומקיף, במסגרות שונות - בתי"ס, מכללות לחינוך ומוסדות להשכלה גבוהה. בספר חמשה פרקים המייצגים מגוון תחומים, נושאים ועקרונות יסוד בתורה. נושאים בעלי מגוון יישומים, כולל חידות ומשחקים. ככל הידוע זהו הספר היחיד מסוגו בעברית. מתוך חוות דעת של פרופ' מיכאל משלר ו פרופ' גיל קלעי , מהאוניברסיטה העברית בירושלים ו פרופ' גדעון צבס מאוניברסיטת ת"א שקראו את העבודה: - הספר מהווה תרומה חשובה לחינוך המתמטי. המחבר דידקטיקאי מצוין. - ההמחשות, הדימויים וההוכחות המוגשות בצורה שונה לחלוטין מהנהוג בספרות ועוד, מרשימים מאוד ומהווים תרומה מקורית וחשובה. - בחירת ההגדרות וצורת ההגשה המדגישה את הפן הגיאומטרי נכונה ונבונה. - בספר הוכחות, משפטים ותרגילים המותאמים לרמות שונות, כמו גם ררכי הוראה לחומר שנלמד בד"כ רק באוניברסיטאות, ובכלל זה משפטים כבדים, כמו משפט ה- min cut - max flow, וזאת מבלי לפגוע בדיוק המתמטי.

האדם והטבע , יצירתו המרכזית של אהרן דוד גורדון (1922-1860), נכתבה ברובה בעשור השני של המאה העשרים. זוהי יצירה פילוסופית מקורית, שיש בה תורת מוסר, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת. בד בבד עם ההישג העצום שבעצם העמדתה של פילוסופיה חובקת כול בעברית, גורדון דן ביצירה זו בסוגיות שהיו למרכזיות ובוערות יותר ויותר בדורות שלאחריו, כמו אקולוגיה, מגדר והתחדשות יהודית. לכן אין זה מפתיע שכתביו של גורדון שבו בימינו להלך קסם על צעירים ומתעניינים חדשים. בשיבה אל הטבע, כמו בקריאה אל חיי עבודה, קורא גורדון לחיי מלאוּת יצירתיים. קריאה זו רלוונטית גם לעולם האוּרבני שבו חיים כיום רוב תושבי ישראל והאנושות כולה. יובל גובני ורון מרגולין , עורכי מהדורה חדשה זו של האדם והטבע , כללו בה קטעים מתוך ארכיון דגניה א' שהושמטו מן המהדורות הקודמות של הספר. במבוא לספר עומדים העורכים על האופן שבו הוא חורג ממעטפת המקום והזמן שבו נכתב כדי להסביר את הגל החדש של העיסוק וההתעניינות בהגותו של גורדון. בשולי החיבור נוספו גם דברי פרשנות של העורכים, וכן מידע ביבליוגרפי וביוגרפי על החיבורים והאישים הנזכרים בו, וביניהם הגותו של פרידריך ניטשה, שהשפעתו על גורדון נסקרת באחרית דבר מאת יעקב גולומב . "אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות החברתיות. חזיון יקר המציאות הוא בתוכנו. וכשם שגורדון בלתי תלוי הוא לגבי החברה כן בלתי-תלוי הוא לגבי ההיסטוריה... יש שמתקרבים לו בזה, אבל אין אדם שהדביקו; לא מצאנו כמותו". - מרטין בובר

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

הספר משרטט את דיוקנו של בעל החיים המסמל, יותר מכול, את הצלחתה של שמירת הטבע בישראל. תמצאו בו תשובות לשאלות שאף לא ידעתם לשאול על היעל: מה בין צבי ליעל ומה ביניהם לאיילה? למה הזכר נושא קרנים ענקיות ומה מיוחד ברגליו? היכן ניתן לצפות ביעלים ברחבי הארץ ולמה הם צמודים לצוקים? כיצד הם מצליחים להתקיים במדבר? מיהם אויביהם? מהן המסגרות החברתיות של היעלים ומהו מחזור חייהם? תמצאו בו גם תשובה לשאלה המהדהדת בספר איוב: "הידעת עת לדת יעלי סלע".

שאלת התאודיצאה לא חדלה להעסיק פילוסופים ותאולוגים במרוצת הדורות. בניסוח כללי: אם יש אל מוסרי, מדוע קיים רוע בעולם? ומכאן, האם קיומו של הרוע אינו הוכחה, או לכל הפחות נימוק סביר, לדחיית האמונה בקיומו של אל טוב? שאלה זו נהפכה לאתגר הפילוסופי המרכזי המגולגל לפתחו של המאמין המבקש להצדיק את אמונתו, ולאמצעי העיקרי של האתאיסט לתקוף את עצם הרציונליות של אמונה באל יחיד וטוב. העיסוק בשאלת התאודיצאה מעורר גם דיון מסדר שני על עצם טיבו של האתגר שהיא מציבה. למשל: האומנם קיימת סתירה לוגית בין טבעו המוסרי של האל לבין קיום הרוע בעולם? ואם לא, באיזה סוג של מתח מדובר? כיצד, אם בכלל, ניתן לחשוב באופן עקבי על תוארי האל? האם עצם קיום הרוע בעולם הוא בבחינת טיעון יעיל נגד האמונה או רק קיומו של רוע מיותר? וכדומה. המחקר הנוכחי עוסק בדיון הקאנטיאני בשאלת התאודיצאה. שתי טענות מרכזיות שמעלה קאנט ושנדמות לרבים כלא מתיישבות עם תורת החופש שלו נבחנות בהרחבה: הטענה שניתן לייחס לכל אדם, מעצם היותו אדם, רוע שורשי, והטענה שלפיה אם סדר מוסרי חובק כול אינו אפשרי אז החוק המוסרי הוא שקרי. המסקנה העולה מהדיון בטענות אלה ומניתוח מדוקדק של עשרת טיעוני האנטי-תאודיצאה שקאנט מציע היא שקאנט לא הוציא את שאלת התאודיצאה אל מחוץ לאפשרויותיו של הדיון הביקורתי והרציונלי, אלא הגדיר מחדש את עצם האתגר המקופל בשאלה זו.

כיצד קרה שהפילוסופיה של היידגר הפכה לפסיכואנליזה של לאקאן? האם היה זה דרך אימוץ המושגים של היידגר, או המתודה שלו, או אולי דרך שניהם? באיזה אופן נוכחת הפילוסופיה של היידגר בכתביו של לאקאן? והאם הוא ציין את הגותו של היידגר כמקור לסמינרים השנתיים שלו? בהתחקות אחר פיתוח מושגי המפתח – הסובייקט בחשיבת לאקאן וה-Dasein בהגותו של היידגר – עולות מסקנות חדשות ומסקרנוֹת: שהסובייקט הוא ה-Dasein, שהגות היידגר שימשה מקור לניסוח הפסיכואנליזה של לאקאן, והעיקר: "כאשר לאקאן חשב על הסובייקט, הוא בעצם חשב על ה-Dasein ההיידגריאני". באמצעות הדגמות של מקרים קליניים, ניתוחי מקרים שלאקאן דן בהם ("איש העכברושים" ב מיתוס של האינדיבידואל הנוירוטי , "חלום הילד הבוער", ו"איש הזאבים") והשוואה לפילוסופיה של היידגר, מתירה המחברת את האניגמה סביב מושג ה"סובייקט". בה בעת, היא יוצקת פרשנות חדשנית ויצירתית למושגים: הוויה, איווי, אחר גדול, "לא מודע", העברת-אהבה, חזרה ועוד.

חוקרי מוח רבים טוענים שכל עולם החוויות העשיר שלנו אינו אלא פעילות מוחית גרידא – ובמילים אחרות: איננו יותר מאשר מוח בצנצנת. בספר זה נטען כי מסקנה זו אינה מבוססת: אנו רחוקים מלהבין באיזה אופן מייצרת הפעילות המוחית את החוויה הסובייקטיבית. אין זו בעיה טכנית, התלויה במגבלות טכנולוגיות בלבד או בכמה ניסויים נוספים, אלא פער הסברי בלתי ניתן לצמצום. גם אם נדע את כל מה שיש לדעת על המוח, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לפעילות מוחית. יש המגדירים בעיה זו כבעיה הקשה בחקר התודעה. אכן, הניסיון להסביר את החוויה הסובייקטיבית במסגרת מדעי הטבע מציב לפני מדענים ופילוסופים תהיות הנוגעות למגבלות המדע. בספר זה נדונות בין השאר השאלות הבאות: האם התודעה מחריגה את האדם מהטבע? איזו פיזיקה, אם בכלל, יכולה להסביר את התודעה? והאם נבין אי פעם את החוויה האנושית? בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר לא על המוח לבדו גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו.