מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

תרביץ הינו כתב העת העברי האקדמי היחיד המוקדש לכלל מדעי היהדות. כתב העת הוא כלי הביטוי המרכזי להתפתחויות החשובות ביותר במדעי היהדות בדורנו, ומשתתפים בו גדולי החוקרים במקצועות השונים של מדעי היהדות בארץ ובעולם. הוא מופיע ארבע פעמים בשנה. תרביץ ראה אור לראשונה בשנת תר"ץ (1930) במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, בעריכתו של פרופ' יעקב נחום אפשטיין ז"ל. מחיר המנוי כולל דמי משלוח בארץ.

פרופסור שרגא אברמסון ז"ל היה החוקר החשוב בדורו בתחום של ספרות הגאונים ומורם של מרבית העוסקים בתחום זה בדור שלאחריו. ספר זה הוא האוסף השלישי של מחקריו העוסקים בתקופת הגאונים, והוא מצטרף לשני האוספים הקודמים, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים (תשכ"ה) ו עניינות בספרות הגאונים (תשל"ד), הידועים כספרי חובה לכל המתעניין בתקופה מכוננת ומרתקת זו. הוא מכנס מחקרים שפרסם פרופסור אברמסון בחייו שלא נכנסו לשני קובצי מחקריו הקודמים יחד עם כמה מחקרים שנמצאו בעזבונו. המאמרים הכלולים בו עוסקים בנתחים שונים של ספרות הגאונים, ובייחוד ראויים לציון כמה מחקרים המוקדשים לסדר רב עמרם גאון, לאגרת רב שרירא גאון ולספר המקח והממכר של רב האיי גאון.

The enigmatic kabbalist Samuel Falk, known as the Ba’al Shem of London, has piqued the curiosity of scholars for generations. Eighteenth-century London was fascinated by Jews, and as a miracle-worker and adventurer, well connected and well read, Falk had much to offer. Interest in the man was further aroused by rumours of his dealings with European aristocrats and other famous characters, as well as with scholars, Freemasons, and Shabbateans, but evidence was scanty. Michal Oron has now brought together all the known source material on the man, and her detailed annotations of his diary and that of his assistant give us rich insights into his activities over several years. We learn of his meetings and his travels; his finances; his disputes, his dreams, and his remedies; and lists of his books. We see London’s social life and commerce, its landed gentry and its prisons, and what people ate, wore, and possessed. The burgeoning Jewish community of London and its religious practices, as well as its communal divisiveness, is depicted especially colourfully. The scholarly introductions by Oron and by Todd Endelman and the informative appendices help contextualize the diaries and offer an intriguing glimpse of Jewish involvement in little-known aspects of London life at the threshold of the modern era.

התלמוד הבבלי הוא החיבור היהודי הגדול ביותר בהיקפו, והשפעתו על החיים היהודיים הינה מכרעת. בלימודו, בפירושו ובפסיקת הלכה על פיו השקיעו חכמי ישראל ושלומי אמוני ישראל יותר זמן ואנרגיה מבכל ספר אחר, כולל התנ"ך, עד שהמושג 'תלמוד תורה' נתפס תדיר כלימודו של התלמוד הבבלי. לעומת זאת מחקרו האקדמי נמצא עדיין בשלביו הראשוניים. רק פרקים בודדים משלושים ושבע המסכתות של התלמוד הבבלי זכו למהדורות מדעיות, הכוללות הן נוסח המבוסס על כתבי היד הטובים, הן פירוש ביקורתי ממצה ומעמיק. שאלות מרכזיות הקשורות לדרכי התהוותו של התלמוד, עריכתו והשתלשלות מסירתו עדיין לוטות בערפל. זאת בשונה מחיבורים אחרים מספרות חז"ל שמחקרם התקדם התקדמות משמעותית בדורות האחרונים. פרשנות ביקורתית, שקולה וזהירה של סוגיות תלמודיות עשויה להדגים את השכר הרב השמור למעיין עיון מחקרי בתלמוד הבבלי. הדברים אמורים הן בהארת זוויות חדשות שהלימוד המסורתי אינו מודע להן, הן בהצגה עקיבה של עיצובו הספרותי המוקפד, עומקו התוכני והכוח היצירתי הגלום בו. כל אלה באים לידי ביטוי גם בסוגיות הנראות בעיני הלומד המסורתי כקלושות וכטרחניות. בחיבור הנוכחי נעשה ניסיון להרים תרומה צנועה לקידום מחקרו של התלמוד הבבלי בעזרת הצגת מהדורה מבוארת לפרק הרביעי של מסכת גיטין, פרק שבו קובצו תקנות שונות שתוקנו 'מפני תיקון העולם'. הבחירה בפרק זה נבעה מן הגיוון הרב של סוגיותיו – בתוכנן ובדרכי עריכתן כאחד, ומן התרומה הרבה שניתן להפיק מניתוחן הביקורתי. גם הלימוד הנפוץ של פרק זה בבתי ספר ובישיבות השפיע על הבחירה, וזאת מתוך תקווה שהוא יסייע ללומדים ולחוקרים כאחד בהארת קשייו ובחשיפת מגמותיהם הגלויות והסמויות של האמוראים ועורכי הסוגיות. בפתיחת הספר נידונו ההוראות התנאיות של 'תיקון העולם' במשנה ובתוספתא, כמו גם מבנה הקבצים העוסקים בתקנות מפני תיקון העולם בחיבורים אלה. במרכז הספר דיון סדיר במשניות ובסוגיות התלמוד על פי המתודה הפילולוגית-היסטורית, לצד ניתוחן הספרותי של הסוגיות, היבט שלא פותח דיו במחקר התלמודי עד עתה. הטקסט התלמודי חולק לארבעים ותשע סוגיות. בכל אחת מהן הוצג נוסח פנים חדש של הסוגיה המבוסס על כתב יד פירקוביץ 187, רשימת מקבילות, מבחר חילופי נוסחאות ודיון בהם, ופירוש. הפירוש כולל פרשנות מפורטת של הסוגיות וניתוח רובדיהן, וכן ניסיון ייחודי למחקר זה לחשוף בעקבות קשיי הסוגיות והצרימות שבהן את המגמות של עורכי הסוגיה, אשר לעתים קרובות חידשו הלכות ובו בזמן השקיעו מאמץ ספרותי מתוחכם במגמה להסוות חידושים אלה, ולשוות לסוגיה מראה הדוק וחלק. בספר זה הושקע מאמץ רב בחתירה להבנת אמיתה של תורה. מסיבות שונות רק מעטים מרבבות אלפי ישראל בדורנו המשקיעים בלימוד התלמוד הבבלי את מרב אונם ומרצם נזקקים לעולם המחקר ומוסיפים חוכמה ודעת מפירותיו הברוכים. העיון בספר זה יאפשר ללומדים נוספים להיחשף לעולם התובעני והמעמיק, ובה בעת המרתק והחדשני, של מחקר התלמוד הבבלי.

המאמרים המופיעים בכרך זה: עמית גבריהו | דיני החבלות בתורת התנאים עוזי ליבנר | סופה של תקופת האמוראים הארץ ישראלית: תִּקּוּף, היסטוריה וארכאולוגיה יואל קרצ'מר־רזיאל | סתם התלמוד כתופעה התפתחותית: סוגיות הפתיחה למסכת נדרים בירושלמי ובבבלי גל סופר | מאהב, בן ונביא: מאגיה וקבלה באוטוביוגרפיה של יוחנן אלימנו תקצירים באנגלית

ר' יצחק בן שמואל מדמפייר, שמוכר בשם ר"י הזקן, היה דמות מרכזית בתנועת בעלי התוספות, שהיו פעילים בצפון צרפת במאות ה-12 וה-13. גישתם הדיאלקטית לפירוש התלמוד וטקסטים רבניים אחרים חוללה מהפכה בהגות היהודית. כרך זה מאגד לראשונה 140 תשובות מאת ר' בן שמואל מדמפייר לשאלות הנוגעות לחוקים מעשיים ופרשנות משפטית. כל תשובה נערכה לפי כתבי היד הרלוונטיים ביותר ומלווה בפרשנות והערות היסטוריות וטקסטואליות נרחבות. המבוא מתאר את חייו והגותו של ר"י הזקן כפי שהם עולים מתשובותיו.

האדם והטבע , יצירתו המרכזית של אהרן דוד גורדון (1922-1860), נכתבה ברובה בעשור השני של המאה העשרים. זוהי יצירה פילוסופית מקורית, שיש בה תורת מוסר, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת. בד בבד עם ההישג העצום שבעצם העמדתה של פילוסופיה חובקת כול בעברית, גורדון דן ביצירה זו בסוגיות שהיו למרכזיות ובוערות יותר ויותר בדורות שלאחריו, כמו אקולוגיה, מגדר והתחדשות יהודית. לכן אין זה מפתיע שכתביו של גורדון שבו בימינו להלך קסם על צעירים ומתעניינים חדשים. בשיבה אל הטבע, כמו בקריאה אל חיי עבודה, קורא גורדון לחיי מלאוּת יצירתיים. קריאה זו רלוונטית גם לעולם האוּרבני שבו חיים כיום רוב תושבי ישראל והאנושות כולה. יובל גובני ורון מרגולין , עורכי מהדורה חדשה זו של האדם והטבע , כללו בה קטעים מתוך ארכיון דגניה א' שהושמטו מן המהדורות הקודמות של הספר. במבוא לספר עומדים העורכים על האופן שבו הוא חורג ממעטפת המקום והזמן שבו נכתב כדי להסביר את הגל החדש של העיסוק וההתעניינות בהגותו של גורדון. בשולי החיבור נוספו גם דברי פרשנות של העורכים, וכן מידע ביבליוגרפי וביוגרפי על החיבורים והאישים הנזכרים בו, וביניהם הגותו של פרידריך ניטשה, שהשפעתו על גורדון נסקרת באחרית דבר מאת יעקב גולומב . "אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות החברתיות. חזיון יקר המציאות הוא בתוכנו. וכשם שגורדון בלתי תלוי הוא לגבי החברה כן בלתי-תלוי הוא לגבי ההיסטוריה... יש שמתקרבים לו בזה, אבל אין אדם שהדביקו; לא מצאנו כמותו". מרטין בובר

הקשר בין הפואטי לפוליטי באמנות העסיק את האנושות עוד מימי אפלטון ואריסטו. ספר זה בוחן את התנודות הפואטיות ביצירתה הספרותית של נעמי פרנקל (1918--2009) ובודק את האופנים שבהם התנודות האידיאולוגיות של פרנקל מיוצגות בתנודות הפואטיות בטקסטים הספרותיים שכתבה ומקדימות את המהפכות האידיאולוגיות בחייה. במה מתייחדת הפואטיקה של פרנקל בהשוואה לפואטיקה של בני דורה ולספרות הישראלית בכללותה? כיצד תורמת ההצלבה בין הפואטיקה לפוליטיקה לדיון ומדוע היא בלתי נפרדת ממנו? באמצעות מיזוג בין שיטות פרשניות שונות נחשף המרקם התרבותי הרב-שכבתי שבו פועלים זה לצד זה היוצר, היצירה ומרחב פרשנויותיה. יצירתה של נעמי פרנקל, וכן סיפור חייה, הם השתקפות ייחודית לאתגרים ולמשברים שחוותה החברה הישראלית בשנות התהוותה. האדם הישראלי שעולה מיצירתה מייצג את הקשת המגוונת של החברה הישראלית על אגפיה השונים. זהו אדם שייצוגיו הבינאריים נעים על ציר הווייתו כאדם חילוני--דתי, שמאלני--ימני ואשכנזי--מזרחי. השזירה של כל אלו בדמות אחת המורכבת מחלקים סותרים הולמת את מורכבות החיים בחברה הישראלית. שֶׁבֶרֶצֶף: תנודות פואטיות ביצירת נעמי פרנקל הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת פרנקל ובו מוצעת קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה. המושג "שברצף" מצביע על רצפים ושברים במסלול ההתהוות הפואטית של פרנקל והוא עשוי לשרת את הדיון על אודות יוצרים נוספים.

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

מהי הודו? איך נוצרה הציוויליזציה העשירה שלה? איך פשטה ולבשה צורה במשך אלפי שנים, ולאן מועדות פניה? לראשונה בעברית, עין להודו מציג מבוא מקיף ומאיר עיניים להיסטוריה ולתרבות של התת-יבשת ההודית, ממקורותיה הפרה-היסטוריים ועד למאה ה-21. הספר פונה לקהל הרחב לרבות דורות של אוהבי הודו בישראל, והוא מלווה בתמונות, מפות, איורים, ובמבחר קטעים מתורגמים שנותנים טעם ומוסיפים ניחוחות. קוראים שירצו להבין את עקרון הקרמה, תורת הבודהה, שורשי היוגה וההגות ההינדואית, האופי והמורשת הייחודיים של האסלאם ההודי, היווצרותה של מדינת הלאום ופועלו של גאנדהי, או סתם לצאת לסיור בקו המטרו של דלהי, ימצאו בספר הזה את הכלים הדרושים להרפתקה ההודית.

With its five thematic sections covering genres from cantorial to classical to klezmer, this pioneering multi-disciplinary volume presents rich coverage of the work of musicians of Jewish origin in the Polish lands. It opens with the musical consequences of developments in Jewish religious practice: the spread of hasidism in the eighteenth century meant that popular melodies replaced traditional cantorial music, while the greater acculturation of Jews in the nineteenth century brought with it synagogue choirs. Jewish involvement in popular culture included performances for the wider public, Yiddish songs and the Yiddish theatre, and contributions of many different sorts---technical and commercial as well as creative---in the interwar years. Chapters on the classical music scene cover Jewish musical institutions, organizations, and education; individual composers and musicians; and a consideration of music and Jewish national identity. One section is devoted to the Holocaust as reflected in Jewish music, and the final section deals with the afterlife of Jewish musical creativity in Poland, particularly the resurgence of interest in klezmer music. The essays in this collection do not attempt to to define what may well be undefinable---what ‘Jewish music’ is. Rather, they provide an original and much-needed exploration of the activities and creativity of ‘musicians of the Jewish faith’.