הספר שמאניזם וחקר הספרות מציע תפיסה חדשה להבנת תפקידו של חוקר הספרות במרחב החי של קהילייה. הוא מפנה קשב רדיקלי אל עבודתו של חוקר הספרות בעודו מתבונן בעבודתה של הספרות עצמה, בהתבוננותה בעבודת החיים של קהילייתה. התבוננות מסדר שלישי זה מבקשת לבחון מהו שעושה חקר הספרות ומה הוא מחולל - כתחום לעצמו, כשהוא ער ונתון בהתכוונות קיצונית ובפיענוח אמפתי הן כלפי האמנות הכתובה והן כלפי הקהילייה שלו עצמו. בשנים-עשר הפרקים של הספר נעשית עבודת קשב כזאת מול האמנות הכתובה של כמה ממחברי הספרות העברית הקאנוניים החל במפנה המאה העשרים: אורי ניסן גנסין, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמעון הלקין, א''ב יהושע, אהרן אפלפלד, רונית מטלון, אורלי קסטל בלום, דליה רביקוביץ ואנה הרמן, ככותבי סיפורים, כמשוררים, כשליחי ציבור ומשקפיו, כמרפאיו, כמטלטליו וכמכונניו. בתוך תהליכי אמפתיה מוחלטת, פיענוח מרושת, השאלת-ה"אני" והשאלת חיי החשיבה והחישה שלו, נעשה המבקר עצמו מכונן-קהילות וסיפורן.

משברי חיים מציעים לאדם החווה אותם הזדמנות לצאת למסע פילוסופי שאינו מנותק מחיי היומיום. הליווי הפילוסופי שבספר הזה מסייע לאדם להגדיר את שאלות היסוד שלו ותומך בו בתהליך פיתוח יצירתי, אוטונומי, ביקורתי ואותנטי של תפיסת עולם מתחדשת. מטרתו לאפשר לאדם ליישם רעיונות מן ההגות האנושית ולעזור לו להפוך את חייו למשמעותיים יותר. אלי אילון מזמין את הקוראים לצאת למסעות, המבוססים על ניסיונו כמלווה פילוסופי ליזמים, למנהלים, לאנשי חינוך ולאחרים בצומתי החיים. פרקי הספר כתובים כדיאלוג ומוקדשים בין השאר להתבגרות, להורות ואהבה, לחזרה בשאלה, לגיל הפרישה, ליזמות ולניהול. כולם מדגימים את האפשרות לשילוב בין מחשבה, חקירה, יצירה ומימוש שהמסע הפילוסופי מזמן. בנספח מופיעים תרגילים שהמחבר פיתח במשך השנים. "ספרו של ד"ר אלי אילון הוא חשוב, עמוק מחשבה ויצירתי, ומהווה תרומה של ממש לתחום הייעוץ הפילוסופי בארץ ובעולם. הספר מגביה את חיי היומיום אל הפילוסופיה על ידי כך שהוא מראה את המורכבות הרעיונית המאפיינת אותם. זהו ההישג החשוב של הספר, שהוא מלמד את הקורא איזה עושר רעיוני טמון בחיינו, כיצד חיינו מעוצבים על ידי הנחות סמויות ומושגים מורכבים. כל אדם חושב ימצא בספר מקור השראה להתבוננות עצמית מכיוונים חדשים ומעמיקים". ד"ר רן להב , מחלוצי הייעוץ הפילוסופי בעולם

בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי עוסק ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל לערביי פלסטין בתקופת המנדט הבריטי תוך התמקדות ביהודי ספרד והמזרח. הספר בוחן את קיומה של תפיסה עצמית בקרב יהודי ספרד והמזרח, שהדגישה את ייעודם ההיסטורי ואת תפקידם המתווך מן הבחינה התרבותית, הפוליטית והחברתית, כמי שביקשו לגשר בין תרבות יהודית לערבית, בין לאומיות יהודית לערבית ובין זהות יהודית לערבית. בחינת יחסים אלה מן הפרספקטיבה של יהודי ספרד והמזרח מאירה באור חדש את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של הציונות, היישוב והקונפליקט היהודי-ערבי. נקודת מבט זו, המציבה את ההיסטוריה המקומית בהקשר של המרחב המזרח-תיכוני והמחברת בין היסטוריה יהודית וציונית להיסטוריה ערבית ופלסטינית, נותנת מקום מרכזי לנרטיב ולקולות שהושתקו הן בתקופת היישוב והן בהיסטוריוגרפיה הציונית. דרך קולות אלה נחשפים בד בבד דפוסים של קִרבה, דו-קיום ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, שאיפה להשתלבות במרחב השמי, תפיסה שונה של הציונות וההתיישבות בארץ, וכן יחסי קונפליקט מתהווים. בבסיס דפוסים אלה, שנבחנו בזירות של מפגש ועימות ועל רקע חציית גבולות של זהות, עומדות הדומוּת והקִרבה התרבותית, האתנית והלשונית של יהודים וערבים, בני הארץ והמזרח.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

בשנת אלפיים יצאה לאור החוברת דרכי הבשמים 2000 . מאז חלו שינויים רבים הן במצב בשטח, הן בידע ובמחקרים והן במצב הגיאופוליטי, לאור הסכמי השלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון. טובי החוקרים בנושא דרכי הבשמים חברו יחדיו להוציא לאור ספר חדש ומעודכן, העוסק במחקרי דרך הבשמים מעומאן ותימן ועד לים התיכון. דגש מיוחד ניתן בספר לקטע מפטרה לערבה וממנה לעבדת - תיאור מפורט של הנתונים הטבעיים של התוואי וכן של השרידים הרבים הפזורים לאורכו, כולל חידושי מחקר ותגליות מהשנים האחרונות שמתפרסמים כאן לראשונה. תקוותנו שספר זה ישרת נאמנה את ציבור שוחרי הידע וחובבי הטיולים בשטח, ושכולנו נזכה לטייל בקטעים הדרומיים יותר של דרך הבשמים.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

כתב העת מוקדש למחקר המדעי של המקרא על כל היבטיו ולחקר המזרח הקדום, בתחומיו הרבים ובקשר שלו למקרא ולתולדות עם ישראל בעת העתיקה. המאמרים בשנתון דנים בטקסטים ובפרשנותם, בדרכי הספרות, האמנות והדעות, ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה, הדת והפולחן, החברה והמדינה ועוד. מהמאמרים בכרך זה: חיים חיון|בין מקרא למדרש: סיפור אברם ושרי במצרים (בראשית יב 20-10) וסיפור הולדת משה (שמות ב 10-1) בניהו ברונר|על חרם אדם ומשמעותו: המקדש כמקום של חופש וצדק חגית שבתאי|תוכחת הנביא והחיבור הצפוני: שופטים ו 10-7 כמקרה מבחן להבנת תהליכי חיבור ועריכה בספר שופטים ובחיבור הדויטרומיניסטי נח חיות|גמול אישי וגמול ציבורי בספר מלכים

Maimonides ends each book of his legal code the Mishneh torah with a moral or philosophical reflection, in which he lifts his eyes, as it were, from purely halakhic concerns and surveys broader horizons. Menachem Kellner and David Gillis analyse these concluding paragraphs, examining their verbal and thematic echoes, their adaptation of rabbinic sources, and the way in which they coordinate with the Mishneh torah ’s underlying structures, in order to understand how they might influence our interpretation of the code as a whole—and indeed our view of Maimonides himself and his philosophy. Taking this unusual cross-section of the work, Kellner and Gillis conclude that the Mishneh torah presents not only a system of law, but also a system of universal values. They show how Maimonides fashions Jewish law and ritual as a programme for attaining ethical and intellectual ends that are accessible to all human beings, who are created equally in the image of God. Many reject the presentation of Maimonides as a universalist. The Mishneh torah especially is widely seen as a particularist sanctuary. This study shows how profoundly that view must be revised.