הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

המאמרים המופיעים בכרך זה: מנחם כהנא | התוספות בספרי דברים עמרי לבנת | גילויים מקהילת קונסטנטין: פיוטים חדשים מאת ר' יוסף אבן אביתור ועדויות לקליטת פיוטים ארץ ישראליים עומר מיכאליס | לשון צוּפית ב'מורה נבוכים' ופשרה יונתן האורד | שיטת המבטלים: לדרכי ארגון תורת הלשון באשכנז

בשנת אלפיים יצאה לאור החוברת דרכי הבשמים 2000 . מאז חלו שינויים רבים הן במצב בשטח, הן בידע ובמחקרים והן במצב הגיאופוליטי, לאור הסכמי השלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון. טובי החוקרים בנושא דרכי הבשמים חברו יחדיו להוציא לאור ספר חדש ומעודכן, העוסק במחקרי דרך הבשמים מעומאן ותימן ועד לים התיכון. דגש מיוחד ניתן בספר לקטע מפטרה לערבה וממנה לעבדת - תיאור מפורט של הנתונים הטבעיים של התוואי וכן של השרידים הרבים הפזורים לאורכו, כולל חידושי מחקר ותגליות מהשנים האחרונות שמתפרסמים כאן לראשונה. תקוותנו שספר זה ישרת נאמנה את ציבור שוחרי הידע וחובבי הטיולים בשטח, ושכולנו נזכה לטייל בקטעים הדרומיים יותר של דרך הבשמים.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות מהפכניות במעמדן הפוליטי והצבאי של קהילות דתיות ואתניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מבירא עמיקתא של נחיתות לאיגרא רמא של עליונות. קהילות שהיו דחויות ומקופחות במשך דורות עלו לשלטון או חיזקו את מעמדן הפוליטי במדינותיהן תוך מאבקים צבאיים. כאלה היו השיעים בעיראק, בלבנון ובתימן; הכורדים בעיראק ובסוריה, הנוצרים והאנמיסטים בדרום סודאן והברברים בצפון אפריקה; העלווים בסוריה ממשיכים להחזיק בכוח בשלטון מאז שנות השישים של המאה הקודמת. תמורות משמעותיות אלו פעלו לראשונה להחלשת הצביון הערבי-מוסלמי-סוני של חלקים חשובים במרחב. בתווך מצויות קהילות נוצריות בלבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית שנפגעו ואולצו בחלקן להגר לחו"ל. אולם, חלקים מהן ומקהילות אחרות השתלבו בחברה ובפוליטיקה של מדינות אלה - כמו דרוזים, תורכמנים וצ׳רקסים בירדן, בסוריה ובישראל. במקביל ובאופן ייחודי, בישראל/פלסטין נמשך התהליך הדרמטי של הפיכת המיעוט הדתי-האתני היהודי לרוב שליט, אגב הדרה של קהילת הרוב לשעבר, הערבית-מוסלמית-סונית, לאחר מלחמות 1948 ו-1967. תמורות פוליטיות רבות מאופיינות עדיין בסכסוכים צבאיים ובהקזת דם בין קבוצות דתיות ואתניות באזור. הללו גבו בעשורים האחרונים מיליוני קורבנות, פי עשרה מכל מלחמות ערב-ישראל מאז 1948.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

זכייתה של ויסלבה שימבורסקה בפרס נובל ב־1996 הביאה לעניין מחקרי רב ביצירתה. עם זאת, הצורך במחקר בין-תחומי שיעניק מקום נרחב לזווית הפילוסופית מקבל משנה תוקף מדבריה של שימבורסקה עצמה, שעל פיהם שירה ראוי לנתח בכלי הפילוסופיה והשפה בלבד. הספר בוחן את יצירתה של שימבורסקה מבעד לפריזמה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ובמיוחד באמצעות הגותם של קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר וקאמי. הספר עוקב אחר האקזיסטנציה ששימבורסקה מכוננת, ובוחן את מקומם של אקראיות, חירות והכרח באקזיסטנציה זו. באמצעות תפיסתה הפרדיגמתית את העולם כמערכת של ניגודים, מבטאת שימבורסקה את מורכבותו של הקיום האנושי ואת הפרדוקס הגדול של ההוויה. במהלך מסע מדומיין שהיא עורכת, היא מגיעה למסקנה שכדור הארץ בו שורר המוות הוא המקום היחיד שבו ניתן לחיות, בעוד שהנצח השורר ביקום אינו אלא מוות. היא מאשרת את קיומו של העולם, ובוחרת לחיות בו על אף כל מגרעותיו. בשירים רבים היא מציגה את אהדתה לא רק לעולמם מלא הפגמים של בני האדם, כי אם גם לאדם הבלתי מושלם עצמו. היא מציגה אותו כמי שטועה, שוכח, מתבלבל, חי “בסדק הקטן בין הסיבה לתוצאה”, אך אי־מושלמות זו היא תמצית אנושיותו. גדולתה של היצירה היא בכוחה להאיר את הקיום הזה באור יקרות. ד”ר מרים שילדקראוט לימדה שנים רבות פילוסופיה, בלשנות ורב־תרבותיות.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

חזבאללה והגמוניית המקאוומה אינו ניסיון לסכם את ההיסטוריה של חזבאללה ואינו מתאר את כל הצמתים ההיסטוריים שהארגון עמד בהם בלבנון, אף על פי שהספר אכן דן בחלק מהם. המחבר בוחן את חזבאללה במשקפיים תיאורטיים ופוליטיים שונים מאלה שחוקרים בעולם ובישראל רגילים להשתמש בהם. עבד אלקאדר כנאענה משתמש בכלים תיאורטיים שפיתח הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי, שנכלא ומת בכלא הפאשיסטי, כדי להבין את התפתחות המערכת הפוליטית הלבנונית בכלל והתפתחות פרויקט ההתנגדות (המקאוומה) בפרט. בעקבותיו מנסה המחבר לבחון את ההתנגדות כנקודת מפגש בין הזרמים השונים שפועלים בלבנון ולתפוס את הפיכת ההתנגדות מפעולה צבאית להגמוניה שמקיפה את כל צדדי החיים, ולא רק את התרבות במובנה הצר. הספר שוזר את ההתפתחות ההיסטורית של המערכת הפוליטית הלבנונית יחד עם ההתפתחות רבת השנים של המחשבה הפוליטית השיעית הרדיקלית באזור המזרח התיכון כולו, בדגש על השפעת המחשבה החילונית והמהפכנית השמאלית על המחשבה הרדיקלית השיעית בכלל ועל זו של חזבאללה בפרט. בין השאר נסקרים בספר ה"מכניזמים ההגמוניים" השונים שבאמצעותם משליט חזבאללה את ההגמוניה שלו על לבנון. הגמוניה זו אינה תוצאה (רק) של כפייה בכוח, אלא גם (ובעיקר) של השלטת שיח ההתנגדות על הזירה הלבנונית והאזורית בכלל.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

עטרת זקנים עוסק בחקר תולדותיהם של כמה מחכמי ההלכה הנודעים בימי הביניים בצרפת, בגרמניה ובספרד. הדיון בספר מתמקד בביוגרפיות עצמן, בניסיון לפתור שאלות קשות שמנסרות בעולם המחקר זה שנים רבות. מחברו מבקש להסתמך בו על דברי קודמיו כדי להוסיף עליהם נדבך חדש, אך לוודא תחילה שהיסודות הראשונים הונחו כהוגן ואיננו משתתפים בבנייתו של מגדל עקום, שעתיד לקרוס ביום מן הימים. כך, למשל, בוחן המחבר מחדש את סיפור הגירתו של הרא"ש מגרמניה לספרד בראשית המאה הארבע-עשרה, הגירה שהביאה לשינויים דרמטיים בעולמם של יהודי ספרד ואשכנז כאחד. האומנם, כפי שמוסכם במחקר, תכנן הרא"ש בקפידה במשך עשרים שנה את בריחתו לטולדו הרחוקה, לאזור תרבותי שונה לגמרי? בבחינה מדוקדקת של המקורות מתברר עתה כי סיפור המעשה שונה היה לגמרי, ומעברם של החכם האשכנזי ושל מסורת ההלכה האשכנזית מגרמניה לספרד נעשה ברגע האחרון, ורק מחוסר ברירה. גם בשאלות אחרות בוחן המחבר מחדש את המקורות הישנים ומוסיף להם מקורות חדשים מכתבי יד שעדיין לא נודעו כדי לתקן "אמיתות" שנתקבעו במחקר בטעות. תיקונים אלו מחייבים לעתים לשנות את הבנתנו בנושאים מרכזיים בחקר הספרות הרבנית בימי הביניים, כמו נקודות הדמיון והשוני בין שני מרכזי התורה הגדולים שבמרכז אירופה – זה האשכנזי וזה הצרפתי – ומערכת היחסים המורכבת והדינמית ששררה ביניהם במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה.