ההרפתקן סימפליציסימוס , המונומנט הספרותי הגדול למלחמת שלושים השנה (1618–1648), שיצא לאור כמעט "בזמן אמת", כעשרים שנה לאחר התרחשותה, משלב יחד רומן פיקרסקי, היסטורי, סאטירי, אוטוביוגרפי, פנטסטי וריאליסטי – ובכל הגדרה יש מידה של אמת. מלחמה זו, שזרעה חורבן נורא בכל אירופה, היתה הדגם הראשון בהיסטוריה למלחמה "כלל עולמית". המחבר, הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן (1622–1676), אמנם חווה אותה על בשרו ואף השתתף בה בצעירותו, אך כסופר נמנע מלהזדהות עם אחד המחנות, לצדד במי מהיריבים או לחגוג ניצחונות. הוא אף מצהיר במפורש: " למען הדורות הבאים אתאר אילו מעשי זוועה נעשו שוב ושוב במלחמתנו הגרמנית". קורותיו המוזרים של הגיבור מתוארים לעתים באכזריות, אך תמיד בהומור פרוע, ומראש שָׂמים לְאַל כל הערצת גיבורים או פולחן אישיות. בכך נעשה סימפליציסימוס לאחת היצירות האנטי-מלחמתיות החזקות שנכתבו אי-פעם ואחד מנכסי צאן ברזל המוקדמים של הספרות הגרמנית.

ספרה של הודא אבו-מוך דן ברומנים האופסימיסט , אח'טיה ו סראיא מאת הסופר אמיל חבּיבּי ובתרגומם לעברית בידי אנטון שמאס. תרגומים מהפכניים אלה ראו אור בין 1984 ל-1993, בתקופה ששינויים פוליטיים ותרבותיים שהתחוללו בחברה היהודית העידו על מגמת פתיחות ועל נכונות לקרוא בראשונה על הנכּבה, למשל. נסיבות אלה תרמו להיווצרות מפגש ייחודי וחד-פעמי בין אחד מגדולי הסופרים הפלסטינים לאחד מגדולי המתרגמים מערבית לעברית, מפגש אשר הניב שלושה רומנים המספרים לא רק את הנרטיב הפלסטיני, אלא טווים בתוכם את סיפורה של התרבות העברית של אמצע שנות השמונים ואת התמודדותה עם טקסט, סופר ומתרגם המחפשים בה מקום. הספר בוחן בתוך כך את יחסי הגומלין בין מקור לתרגום ובין מחבר למתרגם ואת האופן שבו כל אחד מהם מאתגר את גבולותיו של האחר ומשפיע עליו. הודא אבו-מוך מנסחת את אסטרטגיות התרגום של שמאס ובוחנת את השפעת עמדותיו הפוליטיות על בחירותיו כמתרגם. מהצד האחר היא שואלת אילו שינויים חלו ביצירתו של חביבי ובעמדותיו הפוליטיות כתוצאה מהתרגום והפרסום. הספר עומד על ההתפתחויות ההדדיות שחלו ביצירה ובתרגום תוך כדי תהליך ההתקבלות, כך שהטקסטים הללו התגלו כהיברידיים ומאפשרים נוכחות משותפת של שני ציבורי קוראים, הערבי והיהודי. המחברת עומדת על יחסי הכוח הא-סימטריים שביחסים בין העברית לערבית ובוחנת את האופן שבו הם מחלחלים הן אל מעשה הכתיבה במקור, הן אל מעשה התרגום.

תנועת ההשכלה היהודית, שראשיתה בארצות גרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, בישרה מהפכה תרבותית עמוקה וחסרת תקדים בעולם היהודי. תנועה זאת קראה לתיקון החברה היהודית המסורתית לפי הערכים המשכיליים, והציבה מנהיגות רוחנית חלופית. בראשית המאה התשע-עשרה החלו להתרקם ברחבי אירופה מרכזים חדשים לתנועה. בין המרכזים המשכיליים הבולטים באימפריה האוסטרית בלט המרכז שהתגבש דווקא בפרובינציה נחשלת שלה, אשר סופחה אליה מפולין כשני דורות קודם, היא גליציה. הודות לגלריה מרשימה של אישים ופעילות ספרותית ענפה קנתה השכלת גליציה את מקומה כאחד המרכזים הפוריים והמשפיעים ביותר של התנועה. קובץ מאמרים זה מבוסס על הרצאות שנישאו בכנס "מגלי טמירין: 200 שנה להשכלת גליציה", שנערך בירושלים בשנת 2013 בסימן זיכרון לראשוני המשכילים בגליציה ולמפעליהם, ומתוך שאיפה להערכה מחקרית מחודשת של השכלת גליציה לדורותיה. הקובץ כולל 23 מאמרים של מיטב החוקרים, המאורגנים בחמישה שערים. מאמרים אלו מציגים את ריבוי פניה של תנועה זו, שנעה בין מגמות לשימור הזהות היהודית באמצעות טיפוח של תרבות יהודית מודרנית בעברית לבין מגמות של ביקורת רדיקלית על אורחות החיים המסורתיים ושאיפה לתיקון יסודי של החברה היהודית.

מאז נכתבה התורה שבעל פה היה הספר לכלי העיקרי שבאמצעותו נשמרה והועברה מדור לדור. כלי זה עבר פיתוחים ושכלולים רבים באלף שנות ההיסטוריה של התלמוד הכתוב. הדרמטי שבהם היה המצאת מכבש הדפוס באמצע המאה הט"ו. המצאה זו חילקה את תולדות ספר־התלמוד לשתי תקופות שוות פחות או יותר באורכן: תקופת כתבי היד ותקופת הדפוס. החלפת הטכנולוגיה של שכפול הטקסט מעלה שאלות על אופני מסירת הידע והתקבלותו: כיצד השפיעה החלפת הטכנולוגיה על תפיסת הידע, על דימויי הידע, על קריאתו, על פירושו ועל עיבודו? דפוס ראשון עוסק ברגע שבו הוחלפה טכנולוגיית מסירת הידע באמצעות בחינה מדוקדקת של ממצא היסטורי חד־פעמי ורב־משמעות. כתב יד ימי־ביניימי של התלמוד הירושלמי, שנוצר במאה הי"ג ברומא, התגלגל במאה הט"ו לוונציה ושימש מקור למהדורת הדפוס הראשונה של התלמוד הירושלמי. כתב היד מלא בטביעות של אצבעות מוכתמות בדיו, בסימני מדפיסים ובעיקר באלפי הגהות ושינויי נוסח שסומנו עליו כהכנה לקראת ההדפסה. כתב יד זה, הנמצא כיום בספריית אוניברסיטת ליידן שבהולנד, פותח לפנינו צוהר אל סדנת ההדפס, וחושף את האופן שבו חשבו המדפיסים הוונציאניים על מסורת כתבי היד הימי־ביניימית, על מותה הצפוי בצל ההמצאה הטכנולוגית החדשה ועל משמעותו ההיסטורית של מעשה ידיהם. באמצעות ניתוח מדוקדק של כתב היד מבקש דפוס ראשון לדון בשאלות ההיסטוריות והמתודולוגיות שמציב לפנינו רגע ההחלפה של טכנולוגיית מסירת הידע.

אנשי לשון וספרות עסקו הרבה בשנים האחרונות בלשונות התרבות של החברה הערבית-היהודית בימי הביניים. חיבור זה מבקש להעריך מחדש את חלקן היחסי של הלשונות שפעלו במרחב: הלא הן העברית, הארמית, הערבית והערבית-יהודית. מפגשי עֵבֶר ו עֲרָב עומד על טיבן של הלשונות הללו ונוגע גם בשאלות הקשורות לשימוש בהן במרכזי הפעילות החשובים בשירת החול ובשירת הקודש, בתרגומים וביצירה המקורית. הספר מביא סיכום עדכני של המחקר בנושא, ובחינה של טקסטים חדשים הקשורים בעניינים הללו: קטעים מתרגומי המקרא לערבית, וכן פיוטים, בקשה וקינה בערבית.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

בין המאמרים בכרך זה: גל סלע | האויקוטיפ והתלכיד ככלים פרשניים: מבט נוסף על שנתו הפלאית של חוני המעגל רוני כהן | בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי': סיפור מגילת אסתר ב'מסכת פורים' לקלונימוס בן קלונימוס ומנהג הכאת המן בימי הביניים ורד טוהר ונגה רובין | עיון משווה בסיפורים המשותפים ל'ספר מדות' ביידיש (איזני 1542) ול'ארחות צדיקים' העברי (פראג 1581) עֵלי יסיף | מנשה בן-ישראל וראשית מחקר הפולקלור היהודי

החסידות היא אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בתקופה המודרנית. המחקר המודרני תיאר את התפשטותה של תנועה זו כתוצאה של התעמולה החסידית, שבאה לידי ביטוי בסגנון דרשני חדש ובכישוריהם הכריזמטיים של מנהיגי החסידים. דורשי רשומות עוקב אחר הסוגה הספרותית של הדרוש בעת החדשה, ומוצגת בו, לראשונה, מתודה המבחינה בין השכבות השונות של הטקסט בדרשה המודפסת ובמעבר מן הדרשה שבעל פה אל הספר הנדפס. הספר מנתח את הקשר שבין האסתטיקה והסגנון הדרשני, גבולות השיח וכללי הרטוריקה לבין ערכי החברה והמעמדות החברתיים שאליהם פונה הדרשן. הספר מראה שהסגנון הדרשני של החסידים לא חרג מכללי הרטוריקה שהיו מקובלים בתרבות היהודית במזרח אירופה בדורות שקדמו להופעת החסידות ובדורם של החסידים עצמם בקרב דרשנים ומנהיגים שאינם חסידים. הרטוריקה הדרשנית של חסידי הבעש"ט עד אמצע המאה הי"ט משלבת קטעי פלפול תלמודיים והלכתיים, שנועדו להרשים את שכבת העילית הלמדנית שבקהילה. הדבר משקף גם את תפקידה החשוב של סמכותם התורנית של הצדיקים החסידיים בהתפשטותה של התנועה החסידית במזרח אירופה. "ספר חשוב ופורץ דרך, הן בדרך המתודית שנקט והן בפירות רבי העניין שמחקרו הגיע אליהם. [...] העיסוק ברטוריקה, במבנה, באמצעים אמנותיים, ומתן תשומת לב לדפוסי הדרשות המקובלים והמשתנים בספרות החסידית הוא מהלך שטרם נעשה, והוא מתגלה כפורה וחשוב. [...] יש כאן ספר שפותח אופקי מחקר חדשים ומגיע למסקנות חדשניות בנוגע לדפוסים חברתיים בחסידות, למודלים של הנהגה חסידית, ומערער באופן מבוסס על דפוסי מחשבה מקובלים כגון הבלעדיות שניתנה למודל הצדיק והעדה החסידית, הצדיק והחצר החסידית ועוד. [...] את הקריאה ליוותה תחושה של רעננות והתחדשות". (פרופ' צבי מרק)

אסופה זו מקבצת מבחר מאמרים מכתביו של דן דינר מתוך ארבעה עשורים של מחקר. זוהי ארכיאולוגיה טקסטואלית, המתעדת כרונולוגית את דרכו האינטלקטואלית. הציר התמטי של הכתבים שקובצו כאן הוא המאה העשרים מוכת הטלטלות, ובראש ובראשונה מה שכינה "שבר ציוויליזטורי": אותה קריסה של האמיתות הקיימות שמצאה את ביטויה ההיסטורי המזוקק בשואה. האסופה נפתחת בדיון על רפובליקת ויימאר, בתורה הגיאו-פוליטית הגרמנית ובהגות על האנטישמיות; עוברת אל האפיסטמולוגיה וההיסטוריוגרפיה של השואה ומלחמת העולם השנייה ואל תזוזת הפרדיגמות ההיסטוריות מזו של חברה לזו של זיכרון; ונחתמת לבסוף במתח המתמשך בין ההיסטוריה המערבית, על צורות ההכרה המושרשות בה, ובין ההיסטוריה הבתר-קולוניאלית. שינויים ותהליכים אלה נבחנים דרך פרספקטיבת החוויה היהודית, ומציעים בה בעת את נקודת המבט של הפרשנות האוניברסלית.

קובץ זה עוסק בזיקה שבין מושג המוות ובין הפילוסופיה של ההלכה. רבים יטענו שדחייה של המוות ובריחה ממנו עומדות בתשתית כל תרבות, וההלכה בכלל זה: הרוצה להבין תרבות יבדוק את יחסה למוות. המאמרים שבקובץ, וכן רב-שיח מיוחד לספר על הכחשת המוות, מתחקים אחר הנחה זו ולומדים לאורה את המצוי בהלכה. שלושה נושאים הקושרים מוות והלכה עומדים בלב הספר: סוגיית החרדה מהמוות והכלים להתמודד עמה; הזיקה שבין החוויה האנושית להמשגות ההלכתיות והכלים ההלכתיים סביב סוגיית המוות; והשפעתן של תפיסות מטא-הלכתיות על פסקים ומחשבת ההלכה בסוגיית המוות. הקובץ המגוון מביא מקולם של מיטב החוקרים ואנשי הרוח שזה עיסוקם; הוא נוגע בסוגיות קיומיות ששורשיהן בעיון הלכתי ופילוסופי מעמיק, מחז"ל והרמב"ן ועד השואה והעידן הטכנולוגי. הספר, שתשתיתו בשיח הפילוסופיה של ההלכה, מהווה אבן פינה לעיסוק רחב שמעודד מחקרים נוספים. הוא מציף תובנות עומק של עולם ההלכה על סוף החיים, ההתמודדות עם רגעים אלה וההשלכות ההלכתיות של מושג המוות – על שלל נגזרותיו בהלכה ובאגדה.

כתב העת מדעי היהדות יוצא לאור מדי שנה על ידי האיגוד העולמי למדעי היהדות ומהווה במה פתוחה לפרסום מאמרים, מחקרים, תעודות ורשימות שונות במדעי היהדות. בכתב העת מתפרסמים מאמרים בשפה העברית ובשפה האנגלית. המאמרים עוברים תהליך של שיפוט ועריכה כמקובל בכתבי עת שפיטים. כתב העת מתמקד במחקרים בעלי אופי מתודולוגי ופרוגרמטי ובסקירות על תחומים שונים במדעי היהדות. כתב העת החל להתפרסם בשנת תשל"א (1971) תחת הכותרת "ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות". משנת תשנ"ו (1996) הוא מתפרסם במתכונתו הנוכחית, "מדעי היהדות – כתב העת של האיגוד העולמי למדעי היהדות". בנוסף למאמרים, מפרסם כתב העת את "חדשות האיגוד" וכן סקירות ספרים חדשים המתפרסמים בתחומים השונים של מדעי היהדות. בין המאמרים בכרך זה: יובל פרנקל | בין אדם למקום: האיש הקדוש והמקדש בסיפורי חוני המעגל וחנינה בן דוסה יוסף מרקוס | מעמדם של בעלי מומים ופסולי קהל בספרות התנאית: עיון נוסף מיכאל אביעוז | "ידוע דבר האיל האוכל הנחשים": רישומו של הידע המדעי בפירושים היהודיים מימי הביניים לתהלים מב אברהם דוד | התקבלות כתבי פלאביוס יוספוס בהיסטוריוגרפיה היהודית במאה השש-עשרה: ספר שלשלת הקבלה כבוחן חן אביזור-חגי ויובל הררי | "למקשה לילד": גיליון מרשמים מאגיים לטיפול במצוקת לידה

בין המאמרים בכרך זה: יאיר לורברבוים | על כללים וטעמים במשפט ובהלכה: מסגרת מושגית חדשה לעיון בטעמי המצוות וההלכות שלום צדיק | מעמדו של הכופר המתייסר בהגותו של רבי חסדאי קרשקש ויחסו לאבנר מבורגוס הלל בן-ששון | מושגי התשובה בספר ה'זוהר' יצחק ברנד | על הדואליות שבין מצוות הרֵעַ לבין מצוות המקום - עיון בהגותו של ר"י אברבנאל דביר ורשבסקי | 'זאת תורת העולה' - אמונת החידוש בהגותו של רמ"א