"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

ספר זה מאיר באור חדש את תולדות מעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. קדושת העיר ניכרת כבר בקוראן המתאר כיצד האל הסיע את הנביא מוחמד בחזון הלילה מן "המסגד הקדוש" (אלמַסְגִ'ד אלחַראם) אשר במֶכּה אל "המסגד הקיצון", הלא הוא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, כלומר הר הבית בירושלים. במסעו הלילי אל מקום המקדש שחרב סימן מוחמד ליהודים בני דורו את מסלול הגאולה שכבר משה הוליך בו את בני ישראל אל ארצם המובטחת. חזון הגאולה שהקוראן פורס מעוגן בדריכות המשיחית שנוצרה באזור כולו בעקבות מאבק האיתנים המתמשך בין שתי האימפריות האדירות, ביזנטיון ופרס. מנגד מצטיירת בקוראן גם קדושתן של מֶכּה והכעבה. ספר זה מראה כיצד הקוראן מטפח את קדושתן הקדם-אסלאמית סביב דמותם של אברהם וישמעאל. התנודה בין קדושת ירושלים לקדושת מֶכּה מתרחשת בקוראן על רקע התפניות שחלו ביחסים שבין מוחמד והיהודים בערב. עם בוא ראשוני המוסלמים לארץ ישראל לאחר מות מוחמד התחדשה בתודעתם קדושתו הקוראנית של אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, וספר זה מציג היבטים מרכזיים במרכיבי קדושתה המתעצמת של ירושלים ושל אלשאם (סוריה וארץ ישראל) בכלל. כמו בקוראן, גם לאחר מות מוחמד המשיכה מֶכּה להיאבק על שימור קדושתה במדינה האסלאמית. היבטים מרכזיים במאבק זה משתקפים במסורות שבהן תבניות קדושה נודדות מירושלים למֶכּה ואשר גם בהן עוסק ספר זה.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

אהרן מנצ'ר (1917—1943) היה חבר ומדריך בתנועת גורדוניה בווינה. עם הרחבת מפעל עליית הנוער לאוסטריה, לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית במארס 1938, היה מנצ'ר לאחד מפעיליו המרכזיים. החלטתו להשעות את עלייתו לארץ ישראל, כדי להמשיך לטפל בהוצאתם של בני הנוער מאוסטריה, הביאה בספטמבר 1939 למינויו למנהל עליית הנוער בווינה ולאחראי על תנועות הנוער הציוניות בעיר. התגייסותו המוחלטת לעבודתו ויוזמתו להפוך את בית הספר של עליית הנוער לבית של פעילות חינוכית וחברתית עשו את מנצ'ר לדמות מובילה במאמצים לחלץ ילדים ובני נוער יהודים מאוסטריה ולמנהיגם של אלה אשר נותרו בעיר. את עבודתו החינוכית הוא המשיך בגטו טרזיינשטאט, שאליו גורש בספטמבר 1942. באוקטובר 1943 שולח מנצ'ר לבירקנאו עם קבוצה של 1,196 ילדים יהודים שהובאה לגטו מביאליסטוק ועם 52 המדריכים שהתנדבו, כמוהו, לטפל בהם. כולם נרצחו שם. דמותו של אהרן מנצ'ר ופועלו הם ליבת הספר. חלק מהמאמרים הכלולים בו עוסקים בתמונת הרקע – מדיניות הנישול והלחץ להוצאת היהודים מאוסטריה, שנקטו השלטונות הנאציים טרם השמדה, והמאמצים שעשו עליית הנוער וגורמים יהודיים אחרים, ציבורים ופרטיים, כדי למלטם. הספר מבוסס על גרסת המקור בגרמנית שיצאה לאור בווינה ב-2013 בעריכתם של יואנה ניטנברג ובנימין קאופמן. לספר בגרסתו העברית שנערכה ע"י יעקב (קובי) מצר נוספו שני חלקים חדשים. האחד הוא פרק מבוא מקיף הבוחן את פועלו של מנצ'ר תוך התייחסות לסוגיות כלליות העולות מספרות המחקר. החלק השני הוא מקורות מן הארכיון שצורפו לספר לשם הארה והמחשה של חלק מהנושאים הנידונים בו.

מאמרים: יונה צבר | סבא אפרים וסבא מנשה, שתי דמויות הפוכות בגוף ובנפש ( מבוסס על זיכרונות ילדוּת ופולקלור משפחתי וקהילתי) דב הכהן | 'ארץ הקדושה אי כיאו': מקורות חדשים הנוגעים למסורת על מקום קבורתו של ר' יעקב בעל הטורים באי כִיוֹס ולעלייה לקברו איתמר דרורי | 'מקוה ישראל' לר' ישראל קושׂטא (1851): ראשיתו של הסיפור היהודי המעובד לנוער כרמלה אבדר | הרהורים על טקסטים מאגיים בתכשיטים ובקמעות של נשים וילדים יהודים מתימן ומחבאן תום פוגל | גַ'עלֵה: נוסטלגיה תימנית בקפה שכונתי ברחביה ג'קלין לאזנוב | 'את החגים הכרתי לפי האוכל': מסורת וזיכרון בקהילה היהודית בארגנטינה סקירות: עֵלי יסיף | הבדיחה היהודית על היציאה מן הגטו דודו רוטמן | ראשית עידן הדפוס כתקופה חדשה בתולדות סיפור העם העברי

קיסר אתיופיה היילה-סלאסה היה אחת הדמויות המרתקות והמסתוריות של המאה העשרים: "מלך מלכים" שמשל כנראה יותר מכל שליט אחר בימינו; אדם קטן גוף שכולו עוצמה, אכזר ונדיב, סגפן וראוותן; פוליטיקאי קטנוני ומדינאי שנטל חלק באחד הצמתים החשובים של תולדות האנושות – המאבק במוסוליני. הוא היה סמל גאה לשחורי עור באשר הם ומנהיגה של אפריקה, אך גם מי שהותיר את ארצו בפיגור; הוא בנה כוח בנכלולי חצר ביזנטינית, אך מיליונים סגדו וסוגדים לו כבן אלוהים. הוא היה מהפכן צעיר וריאקציונר מזדקן; "מלך ציון", "אריה יהודה" שביקש בשעתו הקשה מקלט בירושלים, ובגד בישראל בשעתה הקשה. הוא שלט ללא מצרים אך סופו בדידות והשפלה, רצח וקבורת חמור. טיים מגזין בחר בהיילה-סלאסה "איש השנה בעולם" (1935), ולאחרונה (2011) שיבץ אותו ברשימת "25 האייקונים הפוליטים" בתולדות המין האנושי. נלסון מנדלה: "חשתי שבאתיופיה אבקר את מכורתי שלי, אחשוף את השורשים של מה שעשה אותי אפריקאי. לפגוש את הקיסר עצמו היה בעיני כמו לחי צ ת יד עם ההיסטוריה".

פלישת נפוליאון למזרח התיכון ולארץ-ישראל מציינת את ראשית העת החדשה במזרח התיכון. ספר זה עוקב אחר השינויים והתמורות שהתרחשו בארץ מפלישה זו והביאו להתפתחות גאוגרפית-היסטורית חדשה: יצירת היחידה הנפרדת שנקראה מעתה "ארץ-ישראל". מסגרת הזמן של הספר היא השנים שבין 1799, מועד פלישת נפוליאון לארץ-ישראל, ועד 1948–1949, מועד הקמתה של מדינת ישראל. השם "ארץ-ישראל", כשם רשמי ליחידה גאוגרפית נפרדת בעת החדשה, נקבע לראשונה בתרגומים העבריים הראשונים של הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917. במשך מאות שנים כונה המקום הזה "ארץ הקודש" ו"הארץ הקדושה" או Palestine . בחלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית לא הופיע שם נפרד לארץ, ואף השם "פלסטין" לא היה קיים אז כלל. השימוש בשם "ארץ-ישראל" החל לקנות אחיזה בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר תחילת העליות לארץ ועם התפשטות הציונות. מי שגרם לתהליך זה הוא ללא ספק הגורם היהודי-הציוני, והוא גם העומד במרכז החיבור.

מאמרים: חיים וייס | 'ועל אותה שעה נחתם גזר הדין' – על היפוכים מעמדיים וחורבן הבית ורד טוהר | 'רבי חנינא והצפרדע' – הד למסורת סיפורית קדומה מאשכנז באסופה לילדים מאת אשר ברש ליטל ליברמן־אביטל | 'קח את המחלה ותן את הרפואה': הסרה במלח – פרקטיקת ריפוי נשית־מסורתית על קו תפר חברתי־תרבותי יובל הררי | נסים וכשפים בירוחם: רשומון מאגי־פוליטי דליה מרקס | קבלת השבת בקיבוצים: רליגיוזיות חילונית נרמינה עבדולאייב | גלישה היגודית (Narration Surfing): על טקסטים פולקלוריסטים המתפרסמים ברשת וניתוחם שני קוטלר־פוקס | 'היטלר מתעצבן': תרבות עממית במרחב הווירטואלי בישראל סקירות: אהרן ממן | פיליטונים ומקאמות בעידן של תמורה בתוניסיה Yosef Tobi and Tsivia Tobi, Judeo-Arabic Literature in Tunisia, 1850–1950 Detroit, MI: Wayne State University Press, 2014, 367 pp. ג'קלין לאזנוב | 'שמן שנשפך נדיר הוא איסופו' צביה טובי, מכלה לחמות: עולמה של האישה היהודייה בדרום תוניסיה והשתקפותו בספרות העממית, ירושלים: מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ו iv] + 344] עמ' צילה זן־בר צור | מזון למחשבה עידית פינטל־גינסברג, המלאך והחמין: ייצוגי אוכל בסיפורי עם, חיפה: פרדס הוצאה לאור, תשע"ו, 176 עמ' תקצירים באנגלית

אנו רגילים לחשוב שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה הקטנה ממנה במאבק על כוח ועל שליטה, בתחרות על חלוקת משאבים ובהשפעה על הסדר הקיים. באופן דומה, אנו מסיקים כי הרוב חזק משמעותית מהמיעוט, וכי המפלגה השלטת במשטר דמוקרטי מבטאת את בחירת הרוב (היחסי) ואת העדפותיו. ואולם, במציאות הסוציו-פוליטית והכלכלית בישראל, הקבוצה הקטנה גוברת על הקבוצה הגדולה. כיצד זה קורה? איך קבוצה קטנה מצליחה לתמרן קבוצה גדולה, לשלוט בה, ואפילו לשכנע אותה כי היא משרתת את האינטרס של הרוב למרות הפגיעה בו? ספר זה מבקש להתמודד עם שאלות אלה ואחרות, תוך הצבת מראה ביקורתית על חלוקת הכוח והיחסים בחברה הישראלית. המחברים מבקשים להראות כיצד שלוש קבוצות כוח מרכזיות בחברה הישראלית – אליטה פוליטית, אליטה צבאית ואליטה כלכלית – מנצלות את כוחן כדי להנציח את הסדר הקיים כדבר טבעי והכרחי המשרת, כביכול, את כל החברה, אך בפועל פוגע בצרכים ובהעדפות שלה.

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

מה לבשה גולדה לארוחת ערב דיפלומטית? איך קנו לחם בשכונת הפועלים? מי אִפשר לזלמן ארן ליהנות מהפסקת סיגריה בשבת? בזמן “פירוק” הבית לאחר פטירת שרגא ודבורה נצר, מצאה בתם פרופ’ רנה שפירא מטמון: מגירה גדושה בפתקים מחברי מפא”י ובפנקסים כתומים בכתב ידו של אביה, שכונה “האיש החזק במפא”י” או “יד ימינו של בן גוריון”. העיון בפתקים, בארכיון הלא רשמי הזה, הוליד פרץ של זיכרונות מהבית, משכונת הפועלים בה שכן, מהתקופה של טרום וראשית המדינה. זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו.