הושע פעל בתקופת שקיעתה של ממלכת ישראל, מדמדומי מלכותו הארוכה של ירבעם השני ( 747 – 788 לפני הספירה) ועד סמוך לסוף ימי ישראל, כנראה קודם לכיבוש האשורי (720 לפני הספירה) של שומרון. נבואות הושע מעשירות את ידיעותינו על התקופה הסוערת שבה תוך כעשרים שנה של תככים, מרידות ורציחות התחלפו שישה מלכים, וישראל אבדה. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא. איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

חגי פעל זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים בלבד, בשנת שתיים לדריוש הראשון (שנת 520/521 לפני הספירה). בארבעה חודשים אלה הצליח חגי לעודד את שבי ציון, ששבו ליהודה ולירושלים, לגשת לבניין המקדש. הקשיים שעמדו בפניהם היו רבים, הם סבלו מבצורת והמחסור ועדיין לא הצליחו להתבסס בארץ החרבה. גם משהתחילו השבים בבניינו של בית המקדש נדרש חגי לחזק את רוח העם ומנהיגיו, זרובבל הפחה ויהושע הכוהן הגדול, נוכח הממדים הצנועים של הבניין, בהבטחה "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

רבה שמחתנו להגיש לקוראים את הכרך הכפול החדש של כתב העת מסורות , כרך כא- כב , היוצא לאור בשיתוף של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם עם המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל. בכרך זה מתפרסמים אחד עשר מאמרים, המעידים נאמנה על מגוון הנושאים שעוסקים בהם חוקרים ותיקים וצעירים בשדה המחקר של לשונות היהודים ומסורותיהן של עדות ישראל . חמישה מן המאמרים עוסקים בתרגומים שנתגבשו בתקופות שונות , ארבעה מהם בערבית לענפיה: משה בר־אשר דן בקווים שמרניים בשרח שהילך בעל פה במגרב, ואילו שי מצא עוסק באחרון מתרגמי המקרא מחלב. אבראהים בסל בוחן את שילובם של תפסיר רס״ג ומסורת סורית בתרגום ערבי נוצרי, וזאהי עבאס דן במאפיינים מיוחדים בתרגום רס״ג לתורה. יפה ישראלי מנתחת את תרגומו של ספר יונה שנמסר בשלושה להגים שונים של הארמית היהודית ) להגי היהודים מאורמיה , סקיז ורוונדוז) . שני מאמרים נוספים עוסקים בהיבטים אחרים של הערבית היהודית בצפון אפריקה: יוסף פנטון דן בשלוש קינות היסטוריות בערבית יהודית, שתיים מאזור תאפילאלת ואחת מאלג׳יר. מור דניאל מנתח את דרכי הריבוי המשמשות בערבית היהודית של העיתונות בעיר תוניס בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים . שני מאמרים בכרך עוסקים בלשונות רומאניות: אורה ( רודריג) שורצולד מביאה את פירות מחקרה על ייחודה של ההגדה לפסח שנתפרסמה בסופיה באותיות קיריליות. מיכאל ריז׳יק דן במאפייני לשונם של שני מחזות באיטלקית יהודית הכתובה באותיות לטיניות . שניים מן המאמרים בכרך זה עוסקים במסורות של עדות ישראל: מור שמש מנתח את צורות הריבוי השלם של שמות העצם הסגוליים בקריאת המשנה על פי מסורת אשכנז המאוחרת. אדם בן־נון דן בזיקה שבין נוסח תימן בכתיבת התורה ובין הרמב״ם .

חיבור זה בוחן עשר יצירות עתיקות מהאוצר הספרותי של עם ישראל: ארבע מספרות המקרא שהתקדשה ( יונה , אסתר , דניאל ו מגילת רות ), ושש מהספרות החיצונית ( טוביה , שושנה והזקנים , יהודית , אחיקר , יוסף ואסנת ו יציאת מצרים ). דרך קריאת כתבים אלה בהקשרם ההיסטורי, המחבר מבקש לחשוף כיצד התגייסו למאבק על דעת הקהל של החברה היהודית בעיקר בימי הבית השני ובדורות הראשונים אחר חורבנו. בזכות חשיפה זאת, הקורא יגלה כי כבר באותם ימים רחוקים הכל היה פוליטי.

תנועת ההשכלה היהודית, שראשיתה בארצות גרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, בישרה מהפכה תרבותית עמוקה וחסרת תקדים בעולם היהודי. תנועה זאת קראה לתיקון החברה היהודית המסורתית לפי הערכים המשכיליים, והציבה מנהיגות רוחנית חלופית. בראשית המאה התשע-עשרה החלו להתרקם ברחבי אירופה מרכזים חדשים לתנועה. בין המרכזים המשכיליים הבולטים באימפריה האוסטרית בלט המרכז שהתגבש דווקא בפרובינציה נחשלת שלה, אשר סופחה אליה מפולין כשני דורות קודם, היא גליציה. הודות לגלריה מרשימה של אישים ופעילות ספרותית ענפה קנתה השכלת גליציה את מקומה כאחד המרכזים הפוריים והמשפיעים ביותר של התנועה. קובץ מאמרים זה מבוסס על הרצאות שנישאו בכנס "מגלי טמירין: 200 שנה להשכלת גליציה", שנערך בירושלים בשנת 2013 בסימן זיכרון לראשוני המשכילים בגליציה ולמפעליהם, ומתוך שאיפה להערכה מחקרית מחודשת של השכלת גליציה לדורותיה. הקובץ כולל 23 מאמרים של מיטב החוקרים, המאורגנים בחמישה שערים. מאמרים אלו מציגים את ריבוי פניה של תנועה זו, שנעה בין מגמות לשימור הזהות היהודית באמצעות טיפוח של תרבות יהודית מודרנית בעברית לבין מגמות של ביקורת רדיקלית על אורחות החיים המסורתיים ושאיפה לתיקון יסודי של החברה היהודית.

אנשי לשון וספרות עסקו הרבה בשנים האחרונות בלשונות התרבות של החברה הערבית-היהודית בימי הביניים. חיבור זה מבקש להעריך מחדש את חלקן היחסי של הלשונות שפעלו במרחב: הלא הן העברית, הארמית, הערבית והערבית-יהודית. מפגשי עֵבֶר ו עֲרָב עומד על טיבן של הלשונות הללו ונוגע גם בשאלות הקשורות לשימוש בהן במרכזי הפעילות החשובים בשירת החול ובשירת הקודש, בתרגומים וביצירה המקורית. הספר מביא סיכום עדכני של המחקר בנושא, ובחינה של טקסטים חדשים הקשורים בעניינים הללו: קטעים מתרגומי המקרא לערבית, וכן פיוטים, בקשה וקינה בערבית.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

המאמרים בכרך זה: מנחם כהנא | 'וכולה מתניתין': מי היו מקצרי המשניות במדרשי התנאים? ירחמיאל ברודי | בכמה מהדורות פרסם רב האיי את 'ספר השבועות'? זאב הרוי | האם ר' שלמה אבן גבירול כתב את 'אדון עולם'? עדיאל ברויאר | החידושים המיוחסים למאירי על עירובין משה יגור | גילוח השיער וגזיזת הציפורניים: מקורותיו של טקס מעבר ייחודי וגלגוליו בין מזרח למערב

הספר כוונת התורה וכוונת הקורא בה סוקר את דרכי ההתמודדות במסורת הפרשנות היהודית לדורותיה עם הקשיים הספרותיים והענייניים המתגלים בתורה על רקע האמונה במקורה האלוהי ובקדושתה. "כל הבעיות מקורן בציפיות". קוראי התורה ומפרשיה לאורך הדורות הניחו, ורבים מוסיפים ומניחים כך גם כיום, כי התורה מופתית ומושלמת ונטולת פגמים. הם מצפים מהתורה לשקף אמות מידה מוסריות עליונות, על-זמניוֹת, ועקרונות תאולוגיים נכונים ונצחיים, ומובן להם כי כל הכתוב בה הוא אמת ונכון, מהותי, חשוב ומחושב. את תולדות העיסוק בתורה, מסוף ימי הבית השני ועד ימינו אנו, ניתן להציג כרצף בלתי פוסק של התמודדויות שאופק ציפיות ייחודי ולמעשה בלתי אפשרי זה כפה על הקוראים והפרשנים. אלו הם ניסיונות רבי הוד לקרב את התורה אל זמנם ומקומם של האוחזים בה ולהתאים את כוונתה לכוונתם. ספר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לבחון את תולדות העיסוק הפרשני בתורה ממבט-על. במרכזו עיון בעשרות קטעי מפתח מחיבורים מסוף תקופת הבית השני, מקורות תלמודיים ומדרשיים, היגדים של חכמי ימי הביניים ופרקי הגות ומחקר של חכמים בני תקופת ההשכלה והזמן החדש. ממעוף הציפור, הפרטים המבחינים את הטקסטים אלו מאלו מיטשטשים ומאפשרים לעמוד ביתר קלות על קווי האחידות, אך גם על צמתים מרכזיים של שינוי והתפתחות המייחדים כל תקופה ותקופה. זהו ספר יסוד לכל המתעניין בפניה המשתנים של פרשנות המקרא לאורך הדורות.

בין המאמרים בכרך זה: דוד הנשקה | מעמדות: 'שלב ראשון בתולדותיה של תפילת חז"ל' - כיצד? חנן מזא"ה | אמנוס או אמנה: צמיחתה של מסורת פרשנית והגהת הרמב"ם בנוסח המשנה אלישיב שרלו | תולדות הנוסח של התלמוד הירושלמי: גיונים בקטעי הגניזה יהודה צבי שטמפפר | פירוש רס"ג לי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן על פי המקור הערבי: פרשנות, מגמות ומקורות עלומים

מדרש אגדת בראשית הוא מדרש לספר בראשית, בעל מבנה ייחודי. הוא כולל עשרים ושמונה יחידות, שכל אחת מהן מורכבת משלושה פרקים: פרק תורה - על פסוק מבראשית; פרק נביאים - על פסוק מהנביאים ופרק כתובים - על פסוק מתהלים. חלוקה זו משקפת את קריאת התורה בשחרית של שבת, ההפטרה שלאחריה וקריאת פרקי כתובים במנחת השבת. מדרש זה מסתעף מן הספרות התנחומאית והוא נוצר כנראה במאה התשיעית בדרום איטליה. מהדורה ביקורתית זו מורכבת משני חלקים: החלק הראשון כולל מבוא מקיף על אודות עדי הנוסח של המדרש וענפיהם, מקורותיו, מבנהו המיוחד, האמצעים הספרותיים שבו והפולמוס האנטי נוצרי המשוקע בו. החלק השני כולל את נוסח הפנים של המדרש על מאתיים וחמש פסקאותיו עם מנגנון חילופי הנוסח. לכל פסקה הוקדם מבוא נפרד המתייחס למבנה שלה למקורותיה ולתכניה ולאחריו מובא ביאור שיטתי לפסקה.