פלוטרכוס היה סופר פורה ואהוד מאוד וזכה לקהל קוראים גדול במהלך הדורות. מכלל יצירותיו נשאו חן בעיקר הביוגרפיות הכפולות של אישים יוונים ורומים, שעוררו סופרים ואמנים דגולים ליצור יצירות משלהם. בביוגרפיות הכפולות פלוטרכוס בוחן חיי איש יוון לצד חיי איש רומא ומשווה ביניהם, וכדבריו: 'כיצד טבעם ומזגם דומים'. ההשוואה היא הרעיון המרכזי של היצירה. דמות אחת זורה אור על האחרת במובלע, עד להשוואה המפורשת בסיום. הנטייה בתקופה המודרנית לבטל את ההצמדה ולצרף יחד את הביוגרפיות של כל אנשי יוון לכרך אחד ושל כל אנשי רומא לכרך אחר, וביטול ההשוואות ביניהם, מפרקת את היצירה השלמה כפי שהגה אותה פלוטרכוס. הספר שלפנינו מכבד את היוצר ואת יצירתו ומשיב את הסדר על כנו: ליקורגוס היווני לצד נומה הרומי וההשוואה ביניהם המסכמת את היצירה. פלוטרכוס מעיד על עצמו שאינו היסטוריון: 'אינני כותב היסטוריות אלא ביוגרפיות', וכי הוא מבקש קודם לכול לתאר אופי ומידות. הוא פוסח אפוא על מעשים, גם גדולים וחשובים, אם אינם תורמים להבנת האופי ולגילוי הנפש. ערכן של הביוגרפיות שכתב רב דווקא בזכות מה שפסחו עליו ההיסטוריונים. לא המעשים הם המרכז אלא הסגולות האישיות, כי מעשים הם המחשה של אופי: מי האדם המתואר, מה סגולותיו ומה חסרונותיו, מה ראוי לשבח ומה לגנות. ליקורגוס ונומה הם גיבורי תרבות מעבר רחוק, אגדי למחצה. הם זכו לשם של מחוקקים נעלים שבפעילותם שינו את אופי עמם. החקיקה של שני האישים משמשת עדות לערכיהם וסגולותיהם. ליקורגוס היה מדינאי חכם, חתר לאיפוק ולפשטות ויצר רוח חדשה בספרטה בשיטת החינוך שהנהיג. נומה היה המנהיג הרומי היחיד שהצליח להסב את עמו ממלחמה ומתאוות בצע לעיסוקי שלום.

בינואר 1950, ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון והשביעית בעולם הלא-קומוניסטי, שהכירה ברפובליקה העממית של סין. ישראל לא קידמה הקמת יחסים דיפלומטיים בעיקר בגלל לחץ אמריקני וחששות מהקומוניזם הסיני, ואילו סין נמנעה מקידומם כי העדיפה קשרים עם העולם הערבי והמוסלמי. רק אחרי 42 שנה, בינואר 1992, כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. חרף הריחוק הגאוגרפי, התרבותי והפוליטי בין ישראל וסין, כיום הקשרים בין השתיים פורחים בעיקר בתחום הכלכלי, אך לא רק בו. הקובץ סין וישראל מאיבה לקִִִרבה כולל מאמרים שעוסקים בזיקה בין שתי המדינות לפני כינון היחסים הדיפלומטיים ואחריהם. בין השאר נדונים בהם הרקע ההיסטורי והיהודי, ההיבטים הדיפלומטיים, האסייניים והמזרח תיכוניים, תפקיד המפלגה הקומוניסטית, תהליך הקמת היחסים, הממדים הבינלאומיים, הצבאיים והכלכליים של היחסים, וכן התפתחות הקשרים בין ישראל, הונג קונג וטייוואן. המחברים משקפים שילוב של העולם המחקרי-אקדמי ושל העולם המעשי-דיפלומטי. הספר עוסק ביחסי ישראל-סין ובמהפך שחל בהם מניתוק ואיבה לידידות וקִרבה . המאמרים מבוססים על מסמכים ומקורות ראשוניים ועל ניסיון אישי. נוסף למראי המקומות בכל מאמר, נכללת בספר רשימת קריאה ובה פרסומים שאינם מופיעים בו. הספר, שגרסה קודמת שלו פורסמה באנגלית בסוף שנות התשעים, כולל מקורות ומאמרים נוספים ומעודכנים המתייחסים ליחסים בין שתי המדינות עד היום. הוא מיועד לסטודנטים ולקהל קוראים רחב, מקצועי ולא מקצועי כאחד. את המהדורה הראשונה באנגלית ערך פרופ' יונתן גולדשטיין מאוניברסיטת ג'ורגיה המערבית בארצות הברית.

השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום הוא הביטאון החשוב ביותר בעברית בחקר המקרא ועולמו. נכללים בו מאמרים מכל ענפי המחקר הנוגעים למקרא ובהם חקר המקרא עצמו, המזרח הקדום על תולדותיו, לשונותיו וספרויותיו בזיקה למקרא, הספרות החיצונית, מגילות מדבר יהודה, התרגומים העתיקים למקרא ותולדות הפרשנות לדורותיה. בשנתון גם מדור מיוחד למאמרי ביקורת מקיפים על ספרים שראו אור לאחרונה בנושאים אלה. המאמרים עוברים ביקורת מדעית לפני קבלתם לדפוס ועריכה לשונית וסגנונית ברמה הגבוהה ביותר. השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום משמש במה עברית עבור מאמרים מקוריים ומרכזיים המשקפים את המתרחש בחקר המקרא והמזרח הקדום. 'חקר המקרא' כרוך בעיסוק בדיסציפלינות שונות: טקסטואלית, פילולוגית, ספרותית, פרשנית, תאולוגית, היסטורית, ארכאולוגית ועוד. מוקד המחקר של דיסציפלינות אלה הינו הכתוב המקראי, והן נועדו להאיר פנים שונות שלו. התפיסה העומדת בבסיס השנתון (ואף מייחדת אותו בין כתבי העת היוצאים לאור בעברית) היא שהכרת העולם שהמקרא נוצר בו הינה חלק מהותי ורב חשיבות להבנת המקרא. בהתאם לתפיסה זו השנתון מפרסם לא רק מאמרים שעוסקים בזיקה שבין המקרא ובין המזרח הקדום, שאין חולק על חשיבותם לחקר המקרא, אלא אף מאמרים העוסקים בענייני המזרח הקדום עצמו. חקר המזרח הקדום אף הוא אינו דיסציפלינה בפני עצמה, אלא נעזר בדיסציפלינות שונות כדי להאיר את המציאות העתיקה כפי שהיא באה לידי ביטוי בשרידים שלה שהגיעו לידינו – הן הממצאים החומריים (הארכאולוגיה) הן הכתובים שהותירה אחריה. מדובר אפוא בשני תחומי מחקר נפרדים אך קרובים שיש להם זיקה הדדית, ואשר מתייחסים בהכרח לפרקי זמן נרחבים ביותר. בהתאם לזאת הכרך הנוכחי עוסק במגוון מרתק של נושאים הנוגעים לתקופות שונות, מן הרשימות הלקסיקליות המלוות את כתב היתדות מראשיתו בסוף האלף הרביעי לפני הספירה, ועד פירוש לתורה מפרובנס מן המאה הארבע עשרה לספירה. המאמרים מסודרים בשלושה מדורים.

כלכלת העולם הקדום שלפני תקופת יוון ורומא כמעט ולא נחקרה בצורה שיטתית ומקיפה על ידי חוקרים מתחום הכלכלה. יתרה מכך, חוקרים רבים היו בדעה שעולמם של תושבי מסופוטמיה ומצרים הקדומה היה פרימיטיבי ומבוסס על ייצור לקיום בלבד, הכלכלה הייתה מבוססת על יחסים חברתיים של הדדיות, ייצור משותף וחלוקה של מוצרים על ידי השליטים, ולא ניתן היה להבחין במוסדות כלכליים כמו זכויות קניין, שוק, כסף, אשראי ומסחר למטרות רווח. הספר הכלכלה בשחר ההיסטוריה מוכיח שמוסדות כלכליים אלו מילאו תפקיד מרכזי בחיי החברה של מסופוטמיה ומצרים, ומתעכב במיוחד על מסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ. עשרות אלפי מסמכים של סוחרים אשורים קדומים הכוללים מכתבים, חוזים, הסכמים עם שליטים ותעודות על דיונים בבתי דין של הסוחרים – מאפשרים להוכיח את קיום המוסדות ולפתוח צוהר להבנת חיי הסוחרים והתנהלותם הכלכלית. הספר גם מתאר בקצרה את החיים הכלכליים במצרים הקדומה על מרכזיותם של המוסדות הכלכליים של השוק, המחירים והכסף בה.

David Weinberg’s multi-national study focuses on the efforts by the Jews of France, Belgium, and the Netherlands to reconstruct their lives after the Second World War. These efforts have largely been ignored, perhaps because the emphasis on assisting survivors in displaced persons camps in occupied Germany, Austria, and Italy and in developing Israel as the center of the Jewish world after the Holocaust diverted attention from the struggle by Jews in western Europe to recover their voice and sense of purpose. Weinberg attempts to set the record straight, presenting the challenges that were faced both in the national context and in the world Jewish arena and examining how they were dealt with. Weinberg begins his study by reviewing the action taken to revive Jewish communities in the three countries materially and institutionally, remodeling them as efficient, self-sustaining, and assertive bodies that could meet new challenges. With the creation of the State of Israel, Jews who stayed in western Europe had to defend their decision to do so while nevertheless showing public support for the new nation. There was also a felt need to respond quickly and effectively to any sign of antisemitism. In addition, tensions arose between Jews and non-Jews concerning wartime collaboration in deportations, and the need to memorialize Jewish victims of Nazism. The Cold War offered challenges of its own: the perceived need to exclude communist elements from communal affairs was countered by a resistance to pressures from American Jewish leaders to sever links with Jews in eastern Europe. Yet beneath the show of assertiveness Jewish life was fragile, not only because of the physical depletion of the population and of its leadership but because the Holocaust had shaken religious beliefs and affiliations and had raised questions about the value of preserving ethnic and religious identity. At the same time, new forms of Jewish consciousness had evolved, meaning that Jewish leaders had to provide for diverse educational, religious, and cultural needs. This book's comprehensive approach offers a broad and valuable addition to existing studies on the regeneration of Jewish life in individual European countries. Underscoring the similar political, cultural, social, and economic issues facing Jewish survivors in France, Belgium, and the Netherlands after the Holocaust, David Weinberg demonstrates how, with the aid of international Jewish organizations, they used unprecedented means to meet unprecedented challenges. It is a story worth telling that adds much to our understanding of postwar European Jewish life.

ה איליאס לטינה היא עיבוד צְנוע ממדים בשפה הרומית לאיליאדה, האפוס היווני הנודע מאת הומרוס. שיר אפי קצר זה חוּבר במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה, בימי שלטונו של הקיסר נרון. זהות המחבר אינה ידועה בוודאות, אך יש מייחסים את חיבור היצירה לבַּיְבִּיוּס אִיטַלִיקוּס. לפנינו עיבוד חופשי ביותר אשר לעתים אף אינו נאמן לכל הפרטים שבמקור היווני. עם זאת, כיצירה שירית העומדת בפני עצמה, מעלותיה של האיליאס לטינה רבות וטובות. מחברהּ התבסס על מסורת השירה האפית הרומית, ובעיקר על שני קודמיו הגדולים: ורגיליוס ואובידיוס. יתרה מזו, בימי הביניים, משנשתכחה ידיעת היוונית במערב, הייתה האיליאס לטינה מקור חשוב להיכרות עם עלילת האפוס ההומרי. ככל שירה אפית עתיקה, גם אפוס קצר זה כתוב בסגנון מרומם ושקול בהקסמטר דקטילי. התרגום העברי המוגש בזאת שומר על מאפיינים אלה ומלוּוה במבוא מקיף וכן בהערות רבות.

המחזה אמפיטריון מציג בצורה פרודית פרשת אהבהבים של האל יוּפּיטֶר, אבי האלים ובני האדם, רודף בלתי נלאה של נשים ואלות, שלא הזדקן מעולם כיאה לאל, תשוקתו לא פחתה והאון היה במותניו תמיד. יופיטר חשק באַלקוּמֶנה, אשתו של המצביא אַמפיטריוֹן שיצא מעירו למלחמה. הוא לבש את דמותו, בא אליה ותינה עמה אהבים. עם יופיטר הגיע בנו, האל מֶרקוּריוּס, שלבש את דמותו של סוֹסיא, עבדו של אמפיטריון, ודאג שאביו לא יופרע בתענוגותיו. אמפיטריון וסוסיא שבים הביתה ומתחילה קומדיית הטעויות. בסופו של המחזה מתברר מי הוא מי, אַלקוּמֶנה שהרתה לבעלה וגם ליופיטר, יולדת שני בנים – ליופיטר את הרקולס ולבעלה את איפיקלֶס – בלידה אחת וללא צירים וכאבים. הקומדיה אמפיטריון נמנית עם הסוגה הידועה בשם 'קומדיה של טעויות', מחזה של מצבים משעשעים, שמקורם בטעויות זהות, הנובעות מהדמיון המפליא של תאומים, שהסובבים אותם אינם מבחינים ביניהם. באמפיטריון יש שני זוגות 'תאומים' זהים: אמפיטריון ויופיטר הלובש את דמותו, העבד סוסיא ומֶרקוּריוּס הלובש את דמותו, מה שמכפיל כפל כפליים את המעמדים המשעשעים של טעויות הזהות. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

בספרו האוטוביוגרפי הציג גרשם שלום את תולדות חייו כתנועה חד-כיוונית מברלין לירושלים, שהונעה על ידי אידאולוגיה ציונית. בניגוד לנרטיב זה הוא עמד, למעשה, בקשר קרוב אל גרמניה ואל התרבות הגרמנית מעלייתו לפלשתינה ב-1923 ועד למותו בירושלים ב-1982. בשנות העשרים והשלושים היה שלום חלק מעולם התרבות העברית התוססת בברלין; קשר זה ניתק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאורעות השואה היו טראומה אישית וקולקטיבית בעבור שלום, וסימלו נקודת מפנה בחייו. בכל זאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל לשוב לגרמניה לביקורים קצרים וארוכים. משנות השישים ואילך מילא שלום תפקיד מרכזי עבור דור של אינטלקטואלים צעירים דוברי גרמנית בהציבו אלטרנטיבה מוסרית לדור האבות המושחת. עבור שלום עצמו "חזרה" זו לגרמניה הייתה תוצר של תהליך ארוך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו. על סמך מגוון תעודות נדפסות וחומר ארכיוני לא מוכר עד כה נחשף בספר זה לראשונה סיפור חייו של גרשם שלום בין שני הקטבים התרבותיים המרכזיים שליוו אותו תמיד – ירושלים וברלין.

האימפריה הביזנטית עמדה בשנת 1025 בשיאה של תקופת שגשוג. שלטונה השתרע מהמגף האיטלקי במערב ועד ארמניה במזרח, מחופיה של סוריה בדרום ועד חצי האי קרים בצפון. קונסטנטינופוליס בירתה הייתה הכרך הגדול ביותר באירופה, מטרופולין שבה כחמש מאות אלף נפש; עיר מסחר שוקקת שאוצרותיה לא יסולאו בפז. במהלך המאה האחת עשרה התמודדה האימפריה עם כוחות שאיימו להחריבה: פלישות של שבטים טורקיים לאסיה הקטנה; פלישות של שבטים נודדים שונים אל הבלקן; האיום הנורמני על השליטה באיטליה וביוון, ובסוף אותה מאה – מסע הצלב הראשון, שאיים על ביטחונה של עיר הבירה עצמה. מיכאל פסלוס, מחבר הכרונוגרפיה , שימש שר בכיר בחצר הקיסרים הביזנטיים במשך כשלושים שנה והיה עד לתהפוכות המדיניות והחברתיות שעברו על קונסטנטינופוליס ועל השלטון המרכזי באימפריה. הוא בחן בעין חדה ותאר בלשונו המושחזת את השליטים על שאיפותיהם וחולשותיהם; את שכיות החמדה שבנו ואת הפשעים שביצעו; את הצלחותיהם ואת כישלונותיהם. אך יותר מכול זהו סיפורה של חברה משתנה; של הכוחות והקולות הרוחשים בעיר התוססת; של מעמדות עולים, ושל שלטון מרכזי המבקש לענות על אתגרים חדשים בפתרונות מסורתיים. בביוגרפיות של אחד עשר קיסרים ושלוש קיסריות מצליח פסלוס להחיות את סיפורה של חברה במשבר, שעל אף מרחק הזמן מעוררת בקורא השוואות מפתיעות לחברה בת-ימינו. הכרונוגרפיה היא תיאור שלטונם של 14 קיסרים ביזנטים (11 קיסרים ושלוש קיסריות), בסדר כרונולוגי מן המוקדם למאוחר, החל משנת 976 ועד סוף שנת 1077. מיכאל פסלוס, ששימש כשר בכיר בממשלם של הקיסרים הביזנטים במשך למעלה משלושים שנה, השכיל לתאר אותם על חולשותיהם ואנושיותם, תיאוריו מחיים לא רק את החצר הקיסרית כי אם גם את עיר הבירה קונסטנטינופוליס ואת התרבות הביזנטית בימיו. חוט השדרה הכרונולוגי אינו אלא אמצעי בידיו של פסלוס לקשור אליו את הסיפורים הצדדיים שונים, ואת הנרטיב המרכזי: התדרדרותה של הקיסרות מאז ימיו של בסיליוס השני. פסלוס נולד וגדל בחברה אשר הלכה והשתנתה לנגד עיניו. הוא ביכה את החמדנות האזרחית, את אובדן הסדר והערכים בחברה, את המתעשרים החדשים ואת אינפלציית התארים שקיסרים חלשים מרעיפים על אזרחי העיר, בתקווה לזכות לתמיכתם. התקופה הסוערת אותה מכסה הכרונוגרפיה מהווה קו פרשת מים בתולדותיה של הקיסרות הביזנטית. ביזנטיון עמדה בתחילת המאה ה-11 בשיא השפעתה המדינית והתרבותית. אוכלוסיית קונסטנטינופוליס מנתה בשנת 1000 בין 400,000 ל-500,000 נפש. זאת, בזמן שאוכלוסיות לונדון או פריס לא עלו על 20,000—30,000 נפש. השגשוג החל להתערער עם פשיטותיהם הראשונות של הטורקים הסֶלְג'וּקִים על מזרח אסיה הקטנה בשנות השלושים של המאה האחת עשרה. אט אט החלה אחיזת השלטון המרכזי להתערער במזרח האימפריה, עד לאובדן השליטה הסופי על אסיה הקטנה בעקבות קרב מנזיקרט בשנת 1071. למרות שפסלוס לא היה אמון על תיאור מסעות מלחמה וכיבושים והתמקד במתרחש בחצר ובפוליטיקה העירונית, הכרונוגרפיה היא אחד המקורות החשובים לתקופתה. יצירה ספרותית לא פחות מהיסטורית, הכרונוגרפיה מחיה לנגד עינינו קיסרים וקיסריות, מאהבים, פילגשים, מורדים במלכות ואף אנשים פשוטים, בנסיון מתמיד להתחקות אחר האנושי שבהם ולהבינו. הכרונוגרפיה , יצירה מרכזית בספרות הביזנטית מימי-הביניים, תורגמה מיוונית בידי שי אשל. הספר מלווה בהערות, הארות, ומבוא ובו סקירה על הספר ומחברו ועל התקופה.

תוכן עניינים נילי ואזנה - דבר העורכת רשימת קיצורים טובה פורטי - פרופ' אביגדור ויקטור הורוויץ ז"ל (2013-1948) יורם כהן - פרופ' איתמר זינגר ז"ל (2012-1946) יגאל לוין - פרופ' אנסון פ' רייני ז"ל (2011-1930) מקרא אריאל קופילוביץ - תורת המלחמה: עיון בסיפור מלחמת ישראל ומדין (במ' לא) יעקב דולגופולסקי-גבע - 'את סוסיהם תעקר ואת מרכבתיהם תשרף באש' (יהו' יא 6): את הסוס והרכב עם אויבי ישראל בספרות המקרא המקרא ועולמו אסתר הבר - ילקוט השורשים השלם למילים ולצורות הכנעניות מלוחות אל-עמארנה עירית ציפר - '[...]מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגוים [...]' (שמ"א ח 19): מלך ישראל באמנות גיא דרשן - סיפור בני האלוהים ובנות האדם (בר' ו 4-1) לאור 'קטלוג הנשים' ההסיודי אמיתי ברוכי-אונא - רישום דרך באכדית: מימי ממלכת אכד עד האימפריה האשורית יורם כהן - יצירת החכמה האכדית 'שמע את העצה' - בין חכמה מסורתית לחדשות מרדנית תולדות הפרשנות יהונתן יעקבס - פירוש 'לקח טוב' על שיר השירים: מקומו בתולדות פרשנות שיר השירים ויחסו לפירוש רש"י למגילה מרים סקלרץ - רמב"ן כפרשן האגדה במהלך פירושו לתורה דוד שניאור - תוספות ותיקוני נוסח גאוגרפיים בפירוש רמב"ן לתורה ביקורת ספרים יאיר שגב - חיבור התורה ונביאים ראשונים - הצעה חדשה ממזרח אירופה [על: Bartosz Adamczewsky, Retelling the Law: Genesis, Exodus-Numbers, and Samuel-Kings as Sequential Hypertextual Reworkings of Deuteronomy, Frankfurt a. Main 2012, 376 pp. שמחה קוגוט - משנתו הפרשנית של ר' אברהם אבן עזרא באוזן בוחנת ומבחינה [על: אוריאל סימון, אזן מלין תבחן, רמת גן תשע"ג, 557 עמ']. השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום הוא הביטאון החשוב ביותר בעברית בחקר המקרא ועולמו. נכללים בו מאמרים מכל ענפי המחקר הנוגעים למקרא ובהם חקר המקרא עצמו, המזרח הקדום על תולדותיו, לשונותיו וספרויותיו בזיקה למקרא, הספרות החיצונית, מגילות מדבר יהודה, התרגומים העתיקים למקרא ותולדות הפרשנות לדורותיה. בשנתון גם מדור מיוחד למאמרי ביקורת מקיפים על ספרים שראו אור לאחרונה בנושאים אלה. המאמרים עוברים ביקורת מדעית לפני קבלתם לדפוס ועריכה לשונית וסגנונית ברמה הגבוהה ביותר. השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום משמש במה עברית עבור מאמרים מקוריים ומרכזיים המשקפים את המתרחש בחקר המקרא והמזרח הקדום. 'חקר המקרא' כרוך בעיסוק בדיסציפלינות שונות: טקסטואלית, פילולוגית, ספרותית, פרשנית, תאולוגית, היסטורית, ארכאולוגית ועוד. מוקד המחקר של דיסציפלינות אלה הינו הכתוב המקראי, והן נועדו להאיר פנים שונות שלו. התפיסה העומדת בבסיס השנתון (ואף מייחדת אותו בין כתבי העת היוצאים לאור בעברית) היא שהכרת העולם שהמקרא נוצר בו הינה חלק מהותי ורב חשיבות להבנת המקרא. בהתאם לתפיסה זו השנתון מפרסם לא רק מאמרים שעוסקים בזיקה שבין המקרא ובין המזרח הקדום, שאין חולק על חשיבותם לחקר המקרא, אלא אף מאמרים העוסקים בענייני המזרח הקדום עצמו. חקר המזרח הקדום אף הוא אינו דיסציפלינה בפני עצמה, אלא נעזר בדיסציפלינות שונות כדי להאיר את המציאות העתיקה כפי שהיא באה לידי ביטוי בשרידים שלה שהגיעו לידינו – הן הממצאים החומריים (הארכאולוגיה) הן הכתובים שהותירה אחריה. מדובר אפוא בשני תחומי מחקר נפרדים אך קרובים שיש להם זיקה הדדית, ואשר מתייחסים בהכרח לפרקי זמן נרחבים ביותר. בהתאם לזאת הכרך הנוכחי עוסק במגוון מרתק של נושאים הנוגעים לתקופות שונות, מן הרשימות הלקסיקליות המלוות את כתב היתדות מראשיתו בסוף האלף הרביעי לפני הספירה, ועד פירוש לתורה מפרובנס מן המאה הארבע עשרה לספירה. המאמרים מסודרים בשלושה מדורים.

בשנות השבעים של המאה העשרים נפתחה הזדמנות ליהודי בריה"מ לצאת ממנה, על רקע הדטאנט של שתי המעצמות הגדולות. התנועה למען יהודי בריה"מ הייתה מורכבת משלושה גורמים: 1. יהודי בריה"מ ובעיקר הסרובניקים הפעילים; 2. מדינת ישראל שהזרוע המרכזית שלה הייתה "נתיב"; 3. יהדות העולם שבאה לידי ביטוי בארגונים לאומיים שפעלו בדרך כלל באופן מתואם וניסו להשפיע על מהלכים פוליטיים. תיקון ג'קסון-ווניק קבע את הזיקה שבין הסכמי הסחר בין המעצמות לבין זכויות אדם ויציאת היהודים מבריה"מ. אך התיקון לא סייע ליציאתם של היהודים, ויתרה מכך – הוא גרם להחמצת ההזדמנות. מחקר זה בא להוכיח שהתנועה היהודית לא השפיעה על פתיחת שערי בריה"מ. שערי בריה"מ נפתחו כשמיכאיל גורבצ'וב החליט להנהיג רפורמות מרחיקות לכת במשטר הסובייטי, ההגירה הגדולה החלה ערב התפרקותה של בריה"מ, והגיעה לשיאה עם פירוקה.

פרונטינוס היה איש מעשה ואיש ספר. סנטור רם מעלה, מוכשר, מצליח ובעל השפעה, פעל בשירות המדינה תחת חמישה קיסרים: וֶספַּסיַנוּס (79-69 לסה"נ), טיטוס (81-79 לסה"נ), דוֹמיטיַנוּס (96-81 לסה"נ), נֶרוָה (98-96 לסה"נ), וטרַיַנוּס (117-98 לסה"נ). המעשה והכתיבה, התאוריה והעשייה היו כרוכים אצלו זה בזה. יצירותיו, ובמיוחד היצירות ששרדו, מעידות רק על חלק קטן של עשייתו. פרונטינוס כתב ספר תאורטי על אמנות המלחמה שזכה להערכה רבה, אך לא שרד. תחבולות מלחמה הוא ספר המשך מעשי, מעין מוסף, שבא להשלים את ספרו התאורטי, והוא אוסף של מאורעות ותחבולות שנבחרו מספרי היסטוריה של סופרים יוונים ורומים, במבוא לספרו פרונטינוס כותב: " מכלל אלה שהתמסרו להכרת אמנות מלחמה, אני בלבד נתתי דעתי להעלות על הכתב את חוקיה, ולפי שנראה לי שסיימתי את המשימה הזאת כמידת יכולתי, אני סבור שעלי להשלים את המלאכה שהתחלתי בה ולהוסיף סקירה על מעשיהם המחוכמים של מצביאים, מעשים שהיוונים מכנים בכינוי 'תחבולות'. כך יהיו נגד עיני המצביאים דוגמאות של תחכום וראיית הנולד, שיפתחו את יכולתם להמציא וליצור מעשים דומים. מצביא לא יאלץ עוד לירוא פן לא תצלח תוכנית שגיבש, אם יוכל להשוותה לניסיונות אחרים שהצליחו." פרופסור דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.