הנץ אינו עושה דבר, ראשו אינו זע, עיניו דולקות בעיוורון. הוא הר געש, נחנק בבערתה של אלימות כבושה. הנקר הירוק עף חזרה אל האשור, צונח באחת בראותו את הנץ ונוחת סמוך לרגלי הגזע. הנץ מביט מטה, הנקר בוהה מעלה. שתי הצדודיות הפרהיסטוריות ניחנו בדוממוּת הטמירה של נשק מחכה לשעתו. לאט שוקעת השמש מתחת לעצים והצללים קמים על האשור המת. הנקר מאפיל, אך הנץ עודו זוהר. לפתע הנקר איננו. הנץ יורד בנבכי צל. האדם לבדו נשאר.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales ) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

משל שלוש הטבעות מספר על אב המבטיח להוריש את טבעתו היחידה לכל אחד משלושת בניו האהובים. כדי לעמוד בהבטחתו יצר שני העתקים מושלמים של הטבעת, כך שאף הוא עצמו לא יכול היה להבחין בין המקורית למזויפות. הפרשנות למשל משווה את הטבעות לדתות המונותאיסטיות – היהדות הנצרות והאסלאם – כל דת טובה ואמיתית בדרכה. בכל מופעיו, בין שיש בהם טבעות או אבנים יקרות ובין שמספרן שלוש, שתיים או אחת – נסוב המשל על שלוש הדתות והוא מופיע בשלוש התרבויות האלה בניסוחים ובמסרים שונים. ספר זה עוסק בגלגולי המשל מן המאה השמינית עד לעת החדשה המוקדמת. ניסוחיו הידועים ביותר הם זה של ג'ובני בוקאצ'ו ב דקאמרון וזה של גוטהולד אפרים לסינג ב נתן החכם . הרעיון שביסוד המשל נקלט בתרבות המערבית ממקורות מזרחיים, והוא נפוץ במיוחד באזורי מפגש בין - דתי. במרוצת הדורות שימש המשל מצע לספקנות – אך גם להיפוכה – כדרך להוכחת אמיתותה של דת אחת בלבד. הופעותיו במגוון הקשרים משקפות התבוננות ביחס בין הדתות האברהמיות ובחינתו, תוך הכרה במקורן המשותף – האב, האל האחד.

ארגונאוטיקה (מסע הספינה ארגו) הוא אפוס יווני מן התקופה ההלניסטית מאת אפולוניוס איש רודוס, בן המאה השלישית לפני הספירה. יצירה זו, יחד עם האיליאדה והאודיסיאה, היא בבחינת המעט ששרד מן האפוס היווני העתיק והגיע אלינו בשלמותו. היא מגוללת את סיפור הרפתקאותיהם של יאסון וחבר מרעיו, ששטו בספינה ארגו אל קולכיס כדי לבקש את גיזת הזהב. זהו אחד הסיפורים הידועים במיתולוגיה היוונית ובמרכזו פרשת אהבתם של יאסון ומדיאה. ליצירה נודעה חשיבות רבה על שום סגולותיה האמנותיות ומורכבות עלילתה ובשל השפעתה הרבה על משוררים רומיים חשובים כגון קטולוס, אובידיוס, ולריוס פלאקוס ובייחוד – ורגיליוס. גם יצירות מודרניות, כמו גיזת הזהב מאת רוברט גרייבס, נכתבו בהשראת האפוס הזה. לראשונה מוגש האפוס לקוראי העברית בתרגום שנעשה מן המקור היווני. התרגום שומר על המשקל השירי המקורי, ובכך מעלה באוזני הקוראים את ניגונה העתיק של היצירה. ככל אפוס הרואי, ארגונאוטיקה מתאפיין בלשון נשגבה ומרוממת.

מאמרים: ארנון עצמון - 'ויהי ביום כלות משה' (במ' ז 1): עריכה ומשמעות בפסיקתא דרב כהנא, בפסיקתא רבתי ובתנחומא על התורה יובל פרנקל - המחלוקת על הסמיכה – על מחלוקת וסמכות נעם סמט - כבוד חכמים ינחלו – עיון בעריכתה של סוגיית כבוד הבריות רחל חיטין־משיח ותמר לביא - שני פיוטי בקשה מאת ר' ידידיה מונסוניגו אמיר בנבג'י - המשכילים כמגִני הטקסט: פרדיגמה שלישית של נאורות יהודית תמר שלמון־מאק - היחלשות בית האב והתפתחות קשרי שארוּת בספרות האגרונים העבריים במזרח אירופה במאה התשע עשרה עינת ברעם אשל - נֹח בשבע גרסאות: ספרות הילדים העברית מתבוננת בסיפור המבול שירה סתיו - הֱיֵה לי אם ואח: רחל וביאליק לילך נתנאל - יצירתו העברית המוקדמת של שניאור: בעקבות הרומן האבוד 'ספר הנדודים' חיה שחם - 'העולם הוא חידה, אך החידה היא עולם': על חידות ותבניות חידה ב'ספר החידות' של אלתרמן ומחוצה לו טל הולץ - עבד של הזמן: עבודת האֵבל בסיפורת השואה של דור תש"ח

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

שבתי צבי, שהופיע כמשיח בעולם היהודי במאה ה־17, הסעיר וזעזע אותו עם המרתו לאסלאם. מאז ממשיכה דמותו ממשיכה להיות נוכחת בתודעה הקולקטיבית של היהודים. על שבתי צבי ועל משיחיותו נכתבו יצירות רבות בתחומים רבים: ספרות ושירה, ציור ואמנות מופשטת, מחקר היסטורי וכן מחזאות. בספר זה מובאים מחזה ותסריט לא ידועים על שבתי צבי שנמצאו לאחרונה בארכיונים, שנכתבו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי אך לא הועלו על הבמה או האקרן. מחבריהם, שני יוצרים שנשכחו: משה ליבר שכתב את המחזה ושמשון יעקב קרויטנר שכתב את התסריט. הוקדמו ליצירות פרק על שבתי צבי על הבמה ועל גבי האקרן וביוגרפיות על מחברי היצירות שבספר. לספר מצורפות כמה יצירות אמנותיות בלתי ידועות משל נחום גוטמן, נדב בלוך ונחמה לבנדל ומעל גבי הכריכה יצירה בלתי ידועה של ראובן רובין.

"הייתי הראשון שהמחיז את הדמיונות והמחשבות החבויות של הנפש... חיברתי באותו זמן כעשרים או שלושים קומדיות, שכולן דוקלמו מבלי שזכו למנחת מלפפונים או לדברים אחרים הראויים לזריקה: הן השלימו את מסלולן ללא שריקות, צעקות או המולות". (מיגל דה סרוונטס, מתוך ההקדמה ל מערכונים ) מערכונים הם מחזות קצרים, מבדרים ומשעשעים המופיעים בקומדיה בדרך כלל בין מערכה אחת לשנייה לצורך גיוון או בידור - זכו לפופולריות רבה לקראת סוף המאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מיגל דה סרוונטס נחשב למחבר מערכונים מחונן ומקורי במיוחד. במרכזם של כל המערכונים עומדים קונפליקטים מוסריים בעלי השלכות חברתיות: תאוות בצע ונישואים בין גבר בא בימים לבחורה צעירה ב הזקן הקנאי ; חוסר נאמנות בין בני זוג ב מערת סלמנקה ; הדעות הקדומות בחברה ב תאטרון הבובות המופלא וב הבחירה לראשות העיר דגנסו ; חיי הבטלה ב הבסקי המתחזה ; ההשפלה האנושית ב הסרסור האלמן ; חוסר יעילותו של המִנהל הציבורי ב השופט הפוסק בדיני גירושים , או מאבק המעמדות ב השומר הדאגן . זה הומור במובן העמוק של המילה, ומפתיע לגלות גם את תפקידה המשוחרר של האשה. ה מערכונים בגרסתם השלמה רואים אור לראשונה בעברית בתרגומו הקולח של מנחם ארגוב. אחרית הדבר מאת פרופ' רות פיין מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקרבת אותם לקורא ומדגישה את האקטואליות שלהם גם כיום.

"אחת הטרגדיות הגדולות בחיי היא שכבר קראתי את מועדון הפיקוויקים – לא אוכל לשוב ולקרוא אותו בפעם הראשונה" – פרננדו פסואה. יציאתם של סמואל פיקוויק החכם והטוב, ושלושת חסידיו, מר טפמן הרומנטי, מר סנודגרס הפיוטי ומר וינקל הספורטיבי, למסע בכפריה ובעריה של אנגליה, הזניקה את אחת הקריירות הספרותיות המפוארות במאה התשע-עשרה, ובספרות המערב בכלל. בעקבות הצלחתן של רשימות עיתונאיות שפרסם צ’רלס דיקנס בן ה-24, תחת שם העט "בּוֹז" הוא הוזמן בידי הוצאת הספרים הלונדונית “צ’פמן את הול” לחבר שורה של אפיזודות משעשעות שילוו את רישומיו של המאייר המפורסם רוברט סימור. הוא הסכים לעשות זאת בתנאי שיינתן לו חופש אמנותי, והחליט להחליף את הסיפורונים ברומן בהמשכים. כך החלו להתפרסם העלילות של כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים , אשר יצאו לאור בפרקים חודשִׁיים. בתחילה עוררו הפרסומים מידה מתונה של עניין, אך מרגע שנוסף לעלילה סם ולר, משרתו החכם של מר פיקוויק, הפכה הצלחתם למסחררת והרומן ומחברו היו לשיחת היום בלונדון. עלילותיהם של מר פיקוויק, דון קישוט לונדוני שמנמן ומהורהר, והסנשו פנסה הקוקני שלו, שעל שם שנינותיו נכנסה למילון האנגלי המילה “וֶלֶרִיזְם”, נקראו בשקיקה בידי בני כל המעמדות. אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את החוברות היו שואלים עותקים מהספריה וקוראים אותם ביחד, בקול רם, בחבורות. הכתיבה העשירה ללא גבול, שדילגה בקלילות בין שיאים של פַרסה מטורפת לתהומות של פתוס קורע לב, הציגה כישרון שכמותו ככוח טבע בגיחתו הראשונה לעולם. הדיוקן הסחרחר של החיים החברתיים שהרומן מעמיד, על סדריהם הכאוטיים וגינוניהם המתנגשים, הוא שגרם לקרל מרקס לתאר את דיקנס כמי “שהציג לעולם אמתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים ואנשי המוסר גם יחד”. אחרית דבר: לאונה טוקר.

השירה המקראית על תכונותיה, סוגיה ותכניה, שימשה נושא למחקרים ולחיבורים כוללים ומפורטים. מגמתנו בחיבור זה צנועה ומצומצמת; בחינת שימושיו ושגירותו של השורש "שיר" בחטיבותיה השונות של האסופה המקראית. החיבור סוקר אפוא את 671 היקרויותיו של המושג בספרי המקרא, על פי רקעם, מגמתם, והקשרם של הכתובים.