ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

מרטין לותר, מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, שטח בארבעת החיבורים המובאים כאן את עיקרי תורתו התאולוגית והפוליטית. בחיבור הראשון מ-1517, שנודע כ תשעים וחמש התזות , תקף את המנהג הקתולי למכור שטרי מחילה, אך כבר בטקסט זה הוא מביע ביקורת מרומזת על היומרה של הכנסייה והאפיפיור לתווך בין המאמין הנוצרי לאלוהים. בשלוש המסות שכתב ב-1520 מקעקע לותר את כל היסודות של הנצרות הקתולית כפי שהתפתחה בימי הביניים. לתפיסות אלה היו השלכות מרחיקות לכת בכל המדינות שאימצו את הנצרות הפרוטסטנטית, אשר התפצלה עם הזמן לכנסיות ולכיתות שונות: שינוי מעמד הכנסייה ואנשיה מול השלטון האזרחי, ביטול המנזרים, ביטול פולחן הקדושים, החלפת הלטינית שבכתבי הקודש ובתפילות בשפות המדוברות, דפוסים חדשים של התנהגות כלכלית ועוד. הכנסייה הרומית‏־הקתולית, שהתמודדה עם התאולוגיה החדשה ועם אובדן קהילות גדולות של מאמינים, ערכה אף היא בדק בית ותיקונים משלה, והם שינו במידה רבה את אופיה. כך נוצרו שתי תרבויות שונות, הן במערב אירופה ובמרכזה והן ביבשות אמריקה. היכרות עם תפיסותיו של מרטין לותר היא תנאי חשוב להבנת העולם המודרני. לחיבוריו של לותר נוספו כאן הקדמה מאת פרופ' מירי אליאב־פלדון ואחרית דבר מאת פרופ' דוד כ"ץ, המבהירות את מניעיהם של הרפורמטורים, את התנאים שאפשרו את הצלחתה של הרפורמציה ואת ההתפתחויות שחלו בנצרות הפרוטסטנטית מאז ועד ימינו.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales ) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

ארגונאוטיקה (מסע הספינה ארגו) הוא אפוס יווני מן התקופה ההלניסטית מאת אפולוניוס איש רודוס, בן המאה השלישית לפני הספירה. יצירה זו, יחד עם האיליאדה והאודיסיאה, היא בבחינת המעט ששרד מן האפוס היווני העתיק והגיע אלינו בשלמותו. היא מגוללת את סיפור הרפתקאותיהם של יאסון וחבר מרעיו, ששטו בספינה ארגו אל קולכיס כדי לבקש את גיזת הזהב. זהו אחד הסיפורים הידועים במיתולוגיה היוונית ובמרכזו פרשת אהבתם של יאסון ומדיאה. ליצירה נודעה חשיבות רבה על שום סגולותיה האמנותיות ומורכבות עלילתה ובשל השפעתה הרבה על משוררים רומיים חשובים כגון קטולוס, אובידיוס, ולריוס פלאקוס ובייחוד – ורגיליוס. גם יצירות מודרניות, כמו גיזת הזהב מאת רוברט גרייבס, נכתבו בהשראת האפוס הזה. לראשונה מוגש האפוס לקוראי העברית בתרגום שנעשה מן המקור היווני. התרגום שומר על המשקל השירי המקורי, ובכך מעלה באוזני הקוראים את ניגונה העתיק של היצירה. ככל אפוס הרואי, ארגונאוטיקה מתאפיין בלשון נשגבה ומרוממת.

פלוטרכוס היה סופר פורה ואהוד מאוד וזכה לקהל קוראים גדול במהלך הדורות. מכלל יצירותיו נשאו חן בעיקר הביוגרפיות הכפולות של אישים יוונים ורומים, שעוררו סופרים ואמנים דגולים ליצור יצירות משלהם. בביוגרפיות הכפולות פלוטרכוס בוחן חיי איש יוון לצד חיי איש רומא ומשווה ביניהם, וכדבריו: 'כיצד טבעם ומזגם דומים'. ההשוואה היא הרעיון המרכזי של היצירה. דמות אחת זורה אור על האחרת במובלע, עד להשוואה המפורשת בסיום. הנטייה בתקופה המודרנית לבטל את ההצמדה ולצרף יחד את הביוגרפיות של כל אנשי יוון לכרך אחד ושל כל אנשי רומא לכרך אחר, וביטול ההשוואות ביניהם, מפרקת את היצירה השלמה כפי שהגה אותה פלוטרכוס. הספר שלפנינו מכבד את היוצר ואת יצירתו ומשיב את הסדר על כנו: ליקורגוס היווני לצד נומה הרומי וההשוואה ביניהם המסכמת את היצירה. פלוטרכוס מעיד על עצמו שאינו היסטוריון: 'אינני כותב היסטוריות אלא ביוגרפיות', וכי הוא מבקש קודם לכול לתאר אופי ומידות. הוא פוסח אפוא על מעשים, גם גדולים וחשובים, אם אינם תורמים להבנת האופי ולגילוי הנפש. ערכן של הביוגרפיות שכתב רב דווקא בזכות מה שפסחו עליו ההיסטוריונים. לא המעשים הם המרכז אלא הסגולות האישיות, כי מעשים הם המחשה של אופי: מי האדם המתואר, מה סגולותיו ומה חסרונותיו, מה ראוי לשבח ומה לגנות. ליקורגוס ונומה הם גיבורי תרבות מעבר רחוק, אגדי למחצה. הם זכו לשם של מחוקקים נעלים שבפעילותם שינו את אופי עמם. החקיקה של שני האישים משמשת עדות לערכיהם וסגולותיהם. ליקורגוס היה מדינאי חכם, חתר לאיפוק ולפשטות ויצר רוח חדשה בספרטה בשיטת החינוך שהנהיג. נומה היה המנהיג הרומי היחיד שהצליח להסב את עמו ממלחמה ומתאוות בצע לעיסוקי שלום.

ה איליאס לטינה היא עיבוד צְנוע ממדים בשפה הרומית לאיליאדה, האפוס היווני הנודע מאת הומרוס. שיר אפי קצר זה חוּבר במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה, בימי שלטונו של הקיסר נרון. זהות המחבר אינה ידועה בוודאות, אך יש מייחסים את חיבור היצירה לבַּיְבִּיוּס אִיטַלִיקוּס. לפנינו עיבוד חופשי ביותר אשר לעתים אף אינו נאמן לכל הפרטים שבמקור היווני. עם זאת, כיצירה שירית העומדת בפני עצמה, מעלותיה של האיליאס לטינה רבות וטובות. מחברהּ התבסס על מסורת השירה האפית הרומית, ובעיקר על שני קודמיו הגדולים: ורגיליוס ואובידיוס. יתרה מזו, בימי הביניים, משנשתכחה ידיעת היוונית במערב, הייתה האיליאס לטינה מקור חשוב להיכרות עם עלילת האפוס ההומרי. ככל שירה אפית עתיקה, גם אפוס קצר זה כתוב בסגנון מרומם ושקול בהקסמטר דקטילי. התרגום העברי המוגש בזאת שומר על מאפיינים אלה ומלוּוה במבוא מקיף וכן בהערות רבות.

המחזה אמפיטריון מציג בצורה פרודית פרשת אהבהבים של האל יוּפּיטֶר, אבי האלים ובני האדם, רודף בלתי נלאה של נשים ואלות, שלא הזדקן מעולם כיאה לאל, תשוקתו לא פחתה והאון היה במותניו תמיד. יופיטר חשק באַלקוּמֶנה, אשתו של המצביא אַמפיטריוֹן שיצא מעירו למלחמה. הוא לבש את דמותו, בא אליה ותינה עמה אהבים. עם יופיטר הגיע בנו, האל מֶרקוּריוּס, שלבש את דמותו של סוֹסיא, עבדו של אמפיטריון, ודאג שאביו לא יופרע בתענוגותיו. אמפיטריון וסוסיא שבים הביתה ומתחילה קומדיית הטעויות. בסופו של המחזה מתברר מי הוא מי, אַלקוּמֶנה שהרתה לבעלה וגם ליופיטר, יולדת שני בנים – ליופיטר את הרקולס ולבעלה את איפיקלֶס – בלידה אחת וללא צירים וכאבים. הקומדיה אמפיטריון נמנית עם הסוגה הידועה בשם 'קומדיה של טעויות', מחזה של מצבים משעשעים, שמקורם בטעויות זהות, הנובעות מהדמיון המפליא של תאומים, שהסובבים אותם אינם מבחינים ביניהם. באמפיטריון יש שני זוגות 'תאומים' זהים: אמפיטריון ויופיטר הלובש את דמותו, העבד סוסיא ומֶרקוּריוּס הלובש את דמותו, מה שמכפיל כפל כפליים את המעמדים המשעשעים של טעויות הזהות. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

האימפריה הביזנטית עמדה בשנת 1025 בשיאה של תקופת שגשוג. שלטונה השתרע מהמגף האיטלקי במערב ועד ארמניה במזרח, מחופיה של סוריה בדרום ועד חצי האי קרים בצפון. קונסטנטינופוליס בירתה הייתה הכרך הגדול ביותר באירופה, מטרופולין שבה כחמש מאות אלף נפש; עיר מסחר שוקקת שאוצרותיה לא יסולאו בפז. במהלך המאה האחת עשרה התמודדה האימפריה עם כוחות שאיימו להחריבה: פלישות של שבטים טורקיים לאסיה הקטנה; פלישות של שבטים נודדים שונים אל הבלקן; האיום הנורמני על השליטה באיטליה וביוון, ובסוף אותה מאה – מסע הצלב הראשון, שאיים על ביטחונה של עיר הבירה עצמה. מיכאל פסלוס, מחבר הכרונוגרפיה , שימש שר בכיר בחצר הקיסרים הביזנטיים במשך כשלושים שנה והיה עד לתהפוכות המדיניות והחברתיות שעברו על קונסטנטינופוליס ועל השלטון המרכזי באימפריה. הוא בחן בעין חדה ותאר בלשונו המושחזת את השליטים על שאיפותיהם וחולשותיהם; את שכיות החמדה שבנו ואת הפשעים שביצעו; את הצלחותיהם ואת כישלונותיהם. אך יותר מכול זהו סיפורה של חברה משתנה; של הכוחות והקולות הרוחשים בעיר התוססת; של מעמדות עולים, ושל שלטון מרכזי המבקש לענות על אתגרים חדשים בפתרונות מסורתיים. בביוגרפיות של אחד עשר קיסרים ושלוש קיסריות מצליח פסלוס להחיות את סיפורה של חברה במשבר, שעל אף מרחק הזמן מעוררת בקורא השוואות מפתיעות לחברה בת-ימינו. הכרונוגרפיה היא תיאור שלטונם של 14 קיסרים ביזנטים (11 קיסרים ושלוש קיסריות), בסדר כרונולוגי מן המוקדם למאוחר, החל משנת 976 ועד סוף שנת 1077. מיכאל פסלוס, ששימש כשר בכיר בממשלם של הקיסרים הביזנטים במשך למעלה משלושים שנה, השכיל לתאר אותם על חולשותיהם ואנושיותם, תיאוריו מחיים לא רק את החצר הקיסרית כי אם גם את עיר הבירה קונסטנטינופוליס ואת התרבות הביזנטית בימיו. חוט השדרה הכרונולוגי אינו אלא אמצעי בידיו של פסלוס לקשור אליו את הסיפורים הצדדיים שונים, ואת הנרטיב המרכזי: התדרדרותה של הקיסרות מאז ימיו של בסיליוס השני. פסלוס נולד וגדל בחברה אשר הלכה והשתנתה לנגד עיניו. הוא ביכה את החמדנות האזרחית, את אובדן הסדר והערכים בחברה, את המתעשרים החדשים ואת אינפלציית התארים שקיסרים חלשים מרעיפים על אזרחי העיר, בתקווה לזכות לתמיכתם. התקופה הסוערת אותה מכסה הכרונוגרפיה מהווה קו פרשת מים בתולדותיה של הקיסרות הביזנטית. ביזנטיון עמדה בתחילת המאה ה-11 בשיא השפעתה המדינית והתרבותית. אוכלוסיית קונסטנטינופוליס מנתה בשנת 1000 בין 400,000 ל-500,000 נפש. זאת, בזמן שאוכלוסיות לונדון או פריס לא עלו על 20,000—30,000 נפש. השגשוג החל להתערער עם פשיטותיהם הראשונות של הטורקים הסֶלְג'וּקִים על מזרח אסיה הקטנה בשנות השלושים של המאה האחת עשרה. אט אט החלה אחיזת השלטון המרכזי להתערער במזרח האימפריה, עד לאובדן השליטה הסופי על אסיה הקטנה בעקבות קרב מנזיקרט בשנת 1071. למרות שפסלוס לא היה אמון על תיאור מסעות מלחמה וכיבושים והתמקד במתרחש בחצר ובפוליטיקה העירונית, הכרונוגרפיה היא אחד המקורות החשובים לתקופתה. יצירה ספרותית לא פחות מהיסטורית, הכרונוגרפיה מחיה לנגד עינינו קיסרים וקיסריות, מאהבים, פילגשים, מורדים במלכות ואף אנשים פשוטים, בנסיון מתמיד להתחקות אחר האנושי שבהם ולהבינו. הכרונוגרפיה , יצירה מרכזית בספרות הביזנטית מימי-הביניים, תורגמה מיוונית בידי שי אשל. הספר מלווה בהערות, הארות, ומבוא ובו סקירה על הספר ומחברו ועל התקופה.