סיפוריה של שולמית הראבן (1930–2003) כתובים בעברית עשירה, רגישה וצלולה. דווקא משום כך נתפסו הסיפורים על ידי הביקורת כ"ליריים" ו"אימפרסיוניסטיים" וחסרים "התעמקות יתרה בשאלות לאום, דת ומוסר". טענה זו ורבות כמוה נראות היום מופרכות: הראבן כתבה על פגיעה מינית ותוצאותיה ההרסניות שנים רבות לפני שהנושא חדר לשיח החברתי בארץ; היא כתבה דרך עיניה של חולת נפש עשרים שנה לפני "נפלאות התבונה"; תיארה דמויות מזרחיות ופלסטיניות תוך כדי שבירת סטריאוטיפים והיררכיות מקובלות והתייחסה ל"דור השני" לשואה כשהמושג עדיין לא היה קיים. בספרה של יעל בלבן נטען שרעיונותיה של הראבן הוחמצו כיוון שהקדימו את זמנם וחרגו מאופק הציפיות של המבקרים. הגיע אפוא הזמן לשוב ולקרוא את סיפוריה. בקריאה נטולת פניות מתגלות יצירות רוויות במחויבות וברגישות חברתית, שמעלות שאלות של מוסר אישי ואחריות לאומית מתוך הבנה חריפה, אמפתיה עמוקה ויושרה חסרת פשרות. קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת הראבן. לראשונה מוצעת בו קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה, לרבות הסיפורים המוקדמים, "עיר ימים רבים", "בדידות", טרילוגיית "צמאון" וסיפורים בלתי מוכרים שלא כונסו בספרים. שלושה מסיפורים אלה אף מצורפים כנספח לספר.

קיסר אתיופיה היילה-סלאסה היה אחת הדמויות המרתקות והמסתוריות של המאה העשרים: "מלך מלכים" שמשל כנראה יותר מכל שליט אחר בימינו; אדם קטן גוף שכולו עוצמה, אכזר ונדיב, סגפן וראוותן; פוליטיקאי קטנוני ומדינאי שנטל חלק באחד הצמתים החשובים של תולדות האנושות – המאבק במוסוליני. הוא היה סמל גאה לשחורי עור באשר הם ומנהיגה של אפריקה, אך גם מי שהותיר את ארצו בפיגור; הוא בנה כוח בנכלולי חצר ביזנטינית, אך מיליונים סגדו וסוגדים לו כבן אלוהים. הוא היה מהפכן צעיר וריאקציונר מזדקן; "מלך ציון", "אריה יהודה" שביקש בשעתו הקשה מקלט בירושלים, ובגד בישראל בשעתה הקשה. הוא שלט ללא מצרים אך סופו בדידות והשפלה, רצח וקבורת חמור. טיים מגזין בחר בהיילה-סלאסה "איש השנה בעולם" (1935), ולאחרונה (2011) שיבץ אותו ברשימת "25 האייקונים הפוליטים" בתולדות המין האנושי. נלסון מנדלה: "חשתי שבאתיופיה אבקר את מכורתי שלי, אחשוף את השורשים של מה שעשה אותי אפריקאי. לפגוש את הקיסר עצמו היה בעיני כמו לחי צ ת יד עם ההיסטוריה".

בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה נתלשו ברחבי אירופה אלפי דפים מתוך כתבי יד עבריים עתיקים, והם שימשו כחומר לכריכת ספרים ולעטיפת מסמכים ארכיוניים. דפים אלו, המכונים 'גניזת אירופה', נחשפים אט אט מתוך הכריכות. רובם מכילים יצירות הידועות לנו זה מכבר, אך לעתים מתגלים בהם חלקים מחיבורים חשובים שאבדו ולא שרדו אלא ב'גניזה' זו. בספר שלפנינו, השני בסדרת 'מגנזי אירופה', מתפרסמים קטעים מתוך תשעה חיבורים, ממגוון תחומים: פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד, ספרות ההלכה ופרשנות הפיוט. החשוב שבהם, שנדפס בפרק הראשון של הספר, נכתב בארץ ישראל במאה התשיעית או העשירית לערך. חיבור זה, שלא ידענו עד עתה על קיומו, חושף מידע רב ערך על תולדות ההלכה בארץ ישראל באותם ימים, ואף מלמד רבות על גלגוליה של תורת ארץ ישראל לאדמת אירופה.

ספר זה עוסק בתשוקתם של מו”לים, סופרים ואמנים ליופי, ובניסיונות ליצור קהל צרכני־ספר אנין טעם. זהו מחקר פורץ דרך בתולדות הדפוס העברי במאה העשרים, המעמיד במרכז את היחס לספר כחפץ נוי וכיצירת אמנות, על שלל היבטיו. מתוך סיפורן של שלוש הוצאות ספרים עבריות שפעלו בברלין, בשנות העשרים של המאה הקודמת, עולה במלוא עוזה זירת ההתרחשות התוססת של המו”לות העברית, באחת מן התקופות המרתקות והחשובות בתולדותיה. בלשון קולחת ובהירה, משורטט עולם עשיר וגדוש בפרטים של תחום יצירה תרבותית יהודית במאה העשרים, אשר כמעט ולא נחקר עד כה.

16 באוקטובר 1943 היא מן היצירות העזות, המזעזעות והמרהיבות ביותר שנכתבו על פרשה אחת מתוך השואה של יהודי אירופה. המפתיע בטקסט הזה הוא הצירוף המתקיים בו בין תיעוד עיתונאי שנעשה בזמן אמיתי כמעט, כתיבה ספרותית מפוארת, בעלת עוצמה פואטית ורגשית מטלטלת, ומסה הגותית מעמיקה על דפוסי ההתנהגות הנאציים ועל "מסורת המכות וההסכנה למכות" של היהודים. ג'אקוֹמוֹ דֶבֶּנֶדֶטִי – יהודי-איטלקי, סופר, עיתונאי, מבקר וחוקר ספרות דגול – פורס ב- 16 באוקטובר 1943 את מסכת ההתהוות של האימה: גירוש יהודי גטו רומא. הסיפור (כי הוא קודם כול סיפור) חושף בכוח המזכיר רגעים בטרגדיות עתיקות מעין דקדוק שמכוחו מתרחש גירוש של קהילה יהודית בתוך מנגנון ההשמדה הנאצי; דקדוק שגם אם הוא חד-פעמי, יש בו איזו חוקיות עמוקה, מבעיתה, בין הדורס ובין הנדרסים. מבין סדקיו של התיאור הקפדני מבצבצים גם פרקי היסוד של המיתוס היהודי: בשיאו של הגירוש עולה פתאום זכר שיירי המצה הנשמרים בליל הסדר ומתוכם – יציאת מצרים, ובסיומו הנורא, בדממה הנותרת לאחר השלמתו של הגירוש, מביא דבנדטי את פתיחתה של מגילת איכה – "איכה ישבה בדד", והפעם – בלטינית, כהצבעה מתריסה אל עבר הנצרות המחרישה למראה הפשע הזה. בספר כלולות עוד שלוש מסות קצרות הנוגעות ברגעים שוליים יותר, אך עקרוניים, בתולדות השואה, וכל אחת מהן מרתקת בתובנותיה הנוקבות. חשובה במיוחד, דווקא היום, היא "שמונה יהודים" העוסקת בסוגיית האפליה המתקנת (של היהודים לאחר ההשמדה הנאצית ובכלל), המראה עד כמה כרוכה האפליה הזאת, האהבה והחסד המורעפים בדיעבד על מי שפשעו נגדם, באפליה הגזענית עצמה.

ספר זה מציג את השיח ההלכתי ואת התפתחותו של המשפט הרפואי הישראלי. הספר עוסק בטיפול רפואי לקראת קץ החיים, בהפלות ובטיפולי פוריות, ונוטל חלק בדיונים המתמשכים בסוגיות המוות המוחי ושוק האברים להשתלה. הספר דן בהרחבה במוסר המיני ביהדות ובקשריו למדיקליזציה של הפוריות וההלכה עצמה. פרופ' בר אילן מציג גם את התיאולוגיה והרוחניות של ההלכה הרפואית היהודית, את אחריות הקהילה לטיפול רפואי ואת חברות ביקור החולים, שמילאו תפקיד מרכזי בקהילות יהודיות עד לראשית המאה העשרים. הספר לא רק מציג את האתיקה היהודית לאנשי המקצועות הרפואיים ולקהל התורני והמשכיל בכללותו, אלא גם מבהיר את ההלכה על רקע הפילוסופיה המשפטית וההיסטוריה החברתית ומציג תובנות בדבר עצם מהותה של ההלכה ודרכי תפקודה בחברה. זוהי מהדורה מתוקנת, מעודכנת, מורחבת ומותאמת לציבור הישראלי של הספר שיצא באנגלית ב־2014.

ספר זה הוא ראשון בשפה העברית שמציע לחוקרים, ליועצים, למורים ולתלמידים מודל תיאורטי ופרקטי לייעוץ ארגוני. המודל נשען על "הייעוץ התהליכי" (Process Consultation) של אדגר שיין והוא מציע לו מסגור מחודש בעל אוריינטציה סוציולוגית. המסגור המחודש, שיוגדר בספר "התערבות ייעוצית מכוונת הביטוס", רואה בחשיבה ובפעולה של יחידים תוצר של הביטוס שמתעצב בתוך יחסי הגומלין בין פרקטיקות פעולה של יחידים למבנים חברתיים כמו תרבות, תפישות רחבות, מטאפורות מארגנות, יחסי כוח וידע פרקטי. ספר זה הוא גם הזדמנות לקוראים להכיר לראשונה בשפה העברית וכיחידה אחת את ההיסטוריה של שדה הפיתוח הארגוני (Organization Development), את האירועים המרכזיים שעיצבו אותו ואת הדמויות המרכזיות שהעניקו לו את דמותו. הספר סוקר את הספרות שמבקרת את שדה הפיתוח הארגוני כבסיס להצדקת חשיבותה של האוריינטציה הסוציולוגית בביצוע של תהליכיי ייעוץ ארגוני.

Sarah Schenirer is one of the unsung heroes of twentieth-century Orthodox Judaism. The Bais Yaakov schools she founded in interwar Poland had an unparalleled impact on a traditional Jewish society threatened by assimilation and modernity, educating a generation of girls to take an active part in their community. The movement grew at an astonishing pace, expanding to include high schools, teacher seminaries, summer programmes, vocational schools, and youth movements, in Poland and beyond; it continues to flourish throughout the Jewish diaspora. Naomi Seidman explores the movement through the tensions that characterized it, capturing its complexity as a revolution in the name of tradition. She presents the context which led to its founding, examining the impact of socialism, feminism, Zionism, and Polish electoral politics on the process, and recounts its history, from its foundation in interwar Kraków to its near-destruction in the Holocaust, and its role in the reconstruction of Orthodoxy in subsequent decades. A vivid portrait of Schenirer shines through. The book includes selections from her writings published in English for the first time. Her pioneering, determined character remains the subject of debate in a culture that still regards innovation, female initiative, and women’s Torah study with suspicion.

Sarah Schenirer is one of the unsung heroes of twentieth-century Orthodox Judaism. The Bais Yaakov schools she founded in interwar Poland had an unparalleled impact on a traditional Jewish society threatened by assimilation and modernity, educating a generation of girls to take an active part in their community. The movement grew at an astonishing pace, expanding to include high schools, teacher seminaries, summer programmes, vocational schools, and youth movements, in Poland and beyond; it continues to flourish throughout the Jewish diaspora. Naomi Seidman explores the movement through the tensions that characterized it, capturing its complexity as a revolution in the name of tradition. She presents the context which led to its founding, examining the impact of socialism, feminism, Zionism, and Polish electoral politics on the process, and recounts its history, from its foundation in interwar Kraków to its near-destruction in the Holocaust, and its role in the reconstruction of Orthodoxy in subsequent decades. A vivid portrait of Schenirer shines through. The book includes selections from her writings published in English for the first time. Her pioneering, determined character remains the subject of debate in a culture that still regards innovation, female initiative, and women’s Torah study with suspicion.

בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ו על הזכות למלחמה , המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה. שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.

Un véritable courant de vie parcourt ces pages que Perspectives consacre au cinéaste Marcel Ophuls. La vie, le vivant dominent. Il n’est pas étonnant qu’une des contributions de ce numéro s’intitule “Liberté, vitalité, spectacle” (Sophie Brunet). Dès lors, la division du volume s’est faite d’elle-même: 1-Un homme vivant; 2-Une oeuvre vivante. Au départ, le portrait d’un homme se dessine. Dans une “interview imaginaire.” On savoure son franc-parler, non que l’on adhère à toutes ses idées – en particulier en ce qui concerne Israël – mais on admire l’aisance et la liberté totale qui anime ses propos. Le comportement professionnel du cinéaste, son comportement tout court, trouvent leur place dans cette première partie. Parfois même, l’homme est saisi dans le feu de l’action. Les grands problèmes qui occupent le coeur et la pensée d’un homme de notre temps se retrouvent dans la seconde partie du volume. Là encore, au plus près de la vie . Le cinéaste interpelle les spectateurs lorsqu’il traite de la Shoah, de l’Occuption, ou de la Résistance, de la place que ces sujets tiennent dans la mémoire d’un Français ou d’un Allemand. On s’interroge avec le cinéaste : se doit-il d’être objectif? Mais “dès le début de sa carrière, remarque Pierre Beylot, un style documentaire original fondé sur la parole de témoignage et le montage des sources dont il assume de plus en plus ostensiblement le caractère subjectif” marque son oeuvre. C’est dire aussi que souvent le regard s’attarde sur le traitement esthétique des sujets abordés. Ecoutons François Niney:“Cette remise en question de nos manières de voir et de nos dilemmes, à la fois politiques et personnels, par le jeu et le poids des mots, différencie radicalement le documentaire selon Marcel, du panel d’opinions tel que l’expose en permanence l’étal médiatique”. L’important est que son public réfléchisse. Il s’agit, selon Valérie Carré, de “mettre en mouvement la réflexion du spectateur”. Qu’attendre de l’avenir? Encore une oeuvre surprenante? Vincent Lowy, à l’écoute, note: “Boulimique de projets virtuels, l’infatigable MO junior annonce déjà les quatre titres d’ […] improbables best-sellers…” [futurs romans policiers }. Il convient enfin de souligner le rôle déterminant qu’a joué Stéphane Kerber dans l’élaboration de ce numéro de Perspectives. Nos vifs remerciements vont à lui. Laissons-lui maintenant la parole.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .