בין המאמרים המופיעים בכרך זה: יאיר לורברבוים | על כללים וטעמים במשפט ובהלכה: מסגרת מושגית חדשה לעיון בטעמי המצוות וההלכות שלום צדיק | מעמדו של הכופר המתייסר בהגותו של רבי חסדאי קרשקש ויחסו לאבנר מבורגוס הלל בן-ששון | מושגי התשובה בספר ה'זוהר' יצחק ברנד | על הדואליות שבין מצוות הרֵעַ לבין מצוות המקום - עיון בהגותו של ר"י אברבנאל דביר ורשבסקי | 'זאת תורת העולה' - אמונת החידוש בהגותו של רמ"א ברק הופמן | עיון מחודש בסוגיית הצמצום בקבלת האר"י משה חלמיש | מנהגי מקובלים במסגרת הושענא רבה שרה חבשוש | נימוקים הגותיים למנהג קדיש יתום והשפעתם על עיצובו דב שוורץ | ר' צבי הירש מזידיצ'וב על ראשית ההתהוות: הגות חסידית? עופר חן | הקיבוץ הדתי בין מיסטיקה להלכה חנה ריקלין-נתן | בין הציונות הדתית לחב"ד - תגובת הרב גינזבורג להתנתקות שרגא ביק | רדיקלית שם, שמרנית כאן: פלורליזם דתי, חילון ושאלות של כוח בהגותו של הרב יונתן זקס

הספר כוונת התורה וכוונת הקורא בה סוקר את דרכי ההתמודדות במסורת הפרשנות היהודית לדורותיה עם הקשיים הספרותיים והענייניים המתגלים בתורה על רקע האמונה במקורה האלוהי ובקדושתה. "כל הבעיות מקורן בציפיות". קוראי התורה ומפרשיה לאורך הדורות הניחו, ורבים מוסיפים ומניחים כך גם כיום, כי התורה מופתית ומושלמת ונטולת פגמים. הם מצפים מהתורה לשקף אמות מידה מוסריות עליונות, על-זמניוֹת, ועקרונות תאולוגיים נכונים ונצחיים, ומובן להם כי כל הכתוב בה הוא אמת ונכון, מהותי, חשוב ומחושב. את תולדות העיסוק בתורה, מסוף ימי הבית השני ועד ימינו אנו, ניתן להציג כרצף בלתי פוסק של התמודדויות שאופק ציפיות ייחודי ולמעשה בלתי אפשרי זה כפה על הקוראים והפרשנים. אלו הם ניסיונות רבי הוד לקרב את התורה אל זמנם ומקומם של האוחזים בה ולהתאים את כוונתה לכוונתם. ספר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לבחון את תולדות העיסוק הפרשני בתורה ממבט-על. במרכזו עיון בעשרות קטעי מפתח מחיבורים מסוף תקופת הבית השני, מקורות תלמודיים ומדרשיים, היגדים של חכמי ימי הביניים ופרקי הגות ומחקר של חכמים בני תקופת ההשכלה והזמן החדש. ממעוף הציפור, הפרטים המבחינים את הטקסטים אלו מאלו מיטשטשים ומאפשרים לעמוד ביתר קלות על קווי האחידות, אך גם על צמתים מרכזיים של שינוי והתפתחות המייחדים כל תקופה ותקופה. זהו ספר יסוד לכל המתעניין בפניה המשתנים של פרשנות המקרא לאורך הדורות.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

"פסיקתא דרב כהנא" (פסיקתא) הוא מדרש אגדה קדום וייחודי שנוצר ככל הנראה במאה החמישית בארץ ישראל ויש בו דרשות על קריאות התורה למועדים ולשבתות מיוחדות ואף להפטרות מסוימות. מדרש זה נוצר לצורך עיצוב התכנים בבית הכנסת לאורך לוח השנה העברי, ועל כן גדולה חשיבותו בין השאר לשחזור המפגש הרוחני והתרבותי שהתרחש בין שכבת החכמים והדרשנים לבין הקהל המגוון של באי בתי הכנסת. איתרע מזלה של הפסיקתא והיא כמעט ואבדה מארון הספרים היהודי, ואף לאחר שהתגלתה ושוחזרה עדיין רב בה הנסתר על הנגלה. עד עתה לא פורסמה מונוגרפיה כוללת עליה אלא רק מחקרים חלקיים ונקודתיים. הספר בני, היו קורין פרשה זו - עריכה ומשמעות בפסיקתא דרב כהנא נועד למלא חלל זה ולאפשר להציץ לסדנתו של עורך הפסיקתא. בספר שלושה שערים עיקריים: השער הראשון כולל פרקי מבוא ובהם התייחסות מפורטת לכל ההיבטים הבסיסיים של חקר הפסיקתא; בשער השני, עיקרו של הספר, מופיעה קריאה עקבית ושיטתית במבחר פסקאות מתוך הפסיקתא מתוך כוונה לזהות את קולו הייחודי של עורכה או מחברה, והשימוש שעשה במקורותיו הגולמיים; והשער השלישי עוסק בניסיון להכללת הממצאים לתובנות כלליות באשר לעריכתה של הפסיקתא ולהקשרים התרבותיים, הספרותיים וההיסטוריים שבהם נוצרה.

המאמרים בכרך זה: דוד הנשקה | מעמדות: 'שלב ראשון בתולדותיה של תפילת חז"ל' - כיצד? חנן מזא"ה | אמנוס או אמנה: צמיחתה של מסורת פרשנית והגהת הרמב"ם בנוסח המשנה אלישיב שרלו | תולדות הנוסח של התלמוד הירושלמי: גיונים בקטעי הגניזה יהודה צבי שטמפפר | פירוש רס"ג לי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן על פי המקור הערבי: פרשנות, מגמות ומקורות עלומים

מדרש אגדת בראשית הוא מדרש לספר בראשית, בעל מבנה ייחודי. הוא כולל עשרים ושמונה יחידות, שכל אחת מהן מורכבת משלושה פרקים: פרק תורה - על פסוק מבראשית; פרק נביאים - על פסוק מהנביאים ופרק כתובים - על פסוק מתהלים. חלוקה זו משקפת את קריאת התורה בשחרית של שבת, ההפטרה שלאחריה וקריאת פרקי כתובים במנחת השבת. מדרש זה מסתעף מן הספרות התנחומאית והוא נוצר כנראה במאה התשיעית בדרום איטליה. מהדורה ביקורתית זו מורכבת משני חלקים: החלק הראשון כולל מבוא מקיף על אודות עדי הנוסח של המדרש וענפיהם, מקורותיו, מבנהו המיוחד, האמצעים הספרותיים שבו והפולמוס האנטי נוצרי המשוקע בו. החלק השני כולל את נוסח הפנים של המדרש על מאתיים וחמש פסקאותיו עם מנגנון חילופי הנוסח. לכל פסקה הוקדם מבוא נפרד המתייחס למבנה שלה למקורותיה ולתכניה ולאחריו מובא ביאור שיטתי לפסקה.

מהי אמנות יהודית־פמיניסטית וכיצד היא תורמת למרחבי האמנות, החברה והדת? הספר ביקורת נאמנה מציע מסגרת תיאורטית להבנת אופייה, דרכי פעולתה ותרומתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, אשר התפתחה מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים בשני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארצות הברית. כמחקר ראשון מסוגו הוא עוסק באופן רחב ושיטתי באמנות זו ודן בביקורתה כלפי המסורת היהודית, ההלכה והמוסדות היהודיים הדתיים. גיבורות הספר הן אמניות מישראל ומארצות הברית המבקרות ביצירתן את הטקסט הדתי, את הממסד הרבני ואת הריטואלים היהודיים. יצירותיהן מנותחות לאור האמנות הפמיניסטית הכללית וההגות היהודית־פמיניסטית ובהשוואה לפרקטיקות אקטיביסטיות, תוך ניתוח ההתקבלות של היצירות ובחינת הדיונים הציבוריים שהן חוללו. הספר מראה כיצד האמנות היהודית־פמיניסטית משמשת סדנה לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת, תוך חתירה תחת הבניותיה הממשטרות וניסיון לעצב אותה מחדש. מה שיכול להיתפס במבט ראשון כפרובוקציה וכמעשה אנטי־דתי, מתברר במבט בוחן ומעמיק יותר כעשייה דתית פנימית המכוונת לתיקון. העיון המשולב באמנות היהודית־פמיניסטית הצומחת בשני המרכזים – ישראל וארצות הברית – מאיר את ההקשרים המקומיים, את ההתפתחויות הדומות והשונות, ואת ההשפעות של הגלובליזם, התפוצתיות וההגירה, על האמנות. הסיפור מאחורי "שחרור האלוהים"

בכרך זה: חילונה של הסליחה |רותי ברנשטיין ונועם פריי תפוצת שמות פרטיים עם המרכיב 'בעל' בממצאים מחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל בתקופת הברזל II ובמקרא |מיתקה גולוב-רצהבי תפיסה לקסיקוגרפית מצמצמת מול תפיסה מרחיבה: סיכום ביניים לעיון משווה בין אבן עזרא לרש"י |חנוך גמליאל נוסח המקרא בגזניוס-קאוטש: תוספת למאמרו של הלבני | יונתן האורד פיאור, תפארת ודגש לתפארת הקריאה: על גלגוליו של מונח בספרות הדקדוק העברי |יהונתן וורמסר מילון דו-לשוני: עברי (שומרוני)-ערבי, עלום שם |עלי ותד טרלמה וטרילמה מסוג הצירופים הזהים במשנה ובתוספתא |מירב (טובול) כהנא היבטים תחביריים וסגנוניים המשתקפים ביחס לה' בתרגום יונתן לנביאים |מרים (לאור) כהנא הנוסחה 'בְּיַד פלוני' בהקשר הנבואי: דיאכרוניה תחבירית |עמנואל מסטיי לראש יוסף ולקדקד נזיד אחיו |משה פלורנטין

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

צליל, דימוי ומרחב הוא קובץ מאמרים המציג כיוונים חדשים ומפתיעים בחקר הפולחן הדתי בימי הביניים. מה הקשר בין הרמוניה מוזיקלית לתפיסת הגאולה? כיצד פנו עיטורי הכנסייה אל קהל נשי? כיצד חיזקו מזמורים ודימויים של כלי נגינה את החוויה של צלבנים ועולי רגל? ‏ ואיך ואיפה יכלו זיכרון יהודי וזיכרון נוצרי להתמזג זה בזה? הספר מגלה כי בימי הביניים התקיימה בשדה האמנות מערכת חוקים ייחודית ומעניינת שהטביעה את חותמה על המאמינים, הנוצרים והיהודים, וכך טיפחה זיכרון תרבותי קיבוצי וחיזקה את הקשר בין הפרט לקהילה. המאמרים שלפניכם מבקשים לבחון, באמצעות סקירתם של מוטיבים בטקסטים, במוזיקה, בטקסים ובאמנות החזותית, כיצד נבנו הנרטיבים של קבוצות בחברת ימי הביניים בארץ הקודש ובאירופה, וכיצד עוצב הזיכרון התרבותי, המקומי והאוניברסלי; אילו עקרונות אמנותיים קבעו מה המאמינים בימי הביניים צריכים לשמר בזיכרונם ואיך תפיסות דתיות משתנות הוטבעו ביצירות אמנות, מפסיפסים ופיסול כנסייתי ועד להגדות של פסח. זהו מקבץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם את עבודתה של קבוצת צליל, דימוי ומרחב במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקבוצה מורכבת מחוקרים בכירים לצד חוקרים בתחילת דרכם, ויחד הם משלבים מומחיות מבוססת עם מחקרים רעננים ופורצי דרך.

מאמרים : אורי ארליך וורד רזיאל קרצ'מר | בין נוסח קבע לפיוט: לבירור פסקת 'אתה הכיתה' בברכת גאולה של ערבית על פי מנהג ארץ-ישראל אבי שמידמן | האומנם שימשו קינות ארץ-ישראליות בתור סליחות במנהג בבל? מיכאל רנד | שילובי פיוטים ודפוס הביצוע המקהלתי בפיוט המזרחי המאוחר אופיר מיץ-מנור | פיוט אנלוגי בעולם דיגיטלי: לקראת מחקר ממוחשב של ספרות הפיוט עדן הכהן | 'גם את זה לעֻמת זה עשה האלוהים': תקבולות והפרתן בפיוטי ד ממחזור הקדושתאות של יניי אריאל זינדר | כיצד מכבדים: על פיוטי הדיבר החמישי גבריאל וסרמן | ' אתן עוז למלכי': הסילוק האבוד מן הקדושתא לשבועות 'מרות ה' אמרות טהורות' לר' יוסף טוב עלם אברהם פרנקל | 'יונתא דבי מלכא': פיוט ארמי לרש"י יהושע גרנט | כשתילי זיתים: מזמור תהילים אחד בשלוש אספקלריות-שיר מן הגניזה שרה כהן | לקראת מהדורה מדעית של שירי רב יצחק בן-שמואל הספרדי כנזי יהונתן ורדי | עיונים בהתפתחותו של משקל התנועות בשירת ספרד קדם גולדן | לנתיבות שירת ספרד במזרח: עובדיה מדמשק, משורר עלום מתי הוס | הביקורת על הקבלה בסיפורת המחורזת העברית: השער השמיני ב'ספר המשלים' ליעקב בן אלעזר וסיפור הצדיק נכה הרגליים ב'ספר שעשועים' ליוסף אבן זבארה טובה בארי | לשאלת המסד הספרדי בשירת ר' ישראל נג'ארה: הערכה מחודשת