אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

בשנת אלפיים יצאה לאור החוברת דרכי הבשמים 2000 . מאז חלו שינויים רבים הן במצב בשטח, הן בידע ובמחקרים והן במצב הגיאופוליטי, לאור הסכמי השלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון. טובי החוקרים בנושא דרכי הבשמים חברו יחדיו להוציא לאור ספר חדש ומעודכן, העוסק במחקרי דרך הבשמים מעומאן ותימן ועד לים התיכון. דגש מיוחד ניתן בספר לקטע מפטרה לערבה וממנה לעבדת - תיאור מפורט של הנתונים הטבעיים של התוואי וכן של השרידים הרבים הפזורים לאורכו, כולל חידושי מחקר ותגליות מהשנים האחרונות שמתפרסמים כאן לראשונה. תקוותנו שספר זה ישרת נאמנה את ציבור שוחרי הידע וחובבי הטיולים בשטח, ושכולנו נזכה לטייל בקטעים הדרומיים יותר של דרך הבשמים.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

זכייתה של ויסלבה שימבורסקה בפרס נובל ב־1996 הביאה לעניין מחקרי רב ביצירתה. עם זאת, הצורך במחקר בין-תחומי שיעניק מקום נרחב לזווית הפילוסופית מקבל משנה תוקף מדבריה של שימבורסקה עצמה, שעל פיהם שירה ראוי לנתח בכלי הפילוסופיה והשפה בלבד. הספר בוחן את יצירתה של שימבורסקה מבעד לפריזמה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ובמיוחד באמצעות הגותם של קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר וקאמי. הספר עוקב אחר האקזיסטנציה ששימבורסקה מכוננת, ובוחן את מקומם של אקראיות, חירות והכרח באקזיסטנציה זו. באמצעות תפיסתה הפרדיגמתית את העולם כמערכת של ניגודים, מבטאת שימבורסקה את מורכבותו של הקיום האנושי ואת הפרדוקס הגדול של ההוויה. במהלך מסע מדומיין שהיא עורכת, היא מגיעה למסקנה שכדור הארץ בו שורר המוות הוא המקום היחיד שבו ניתן לחיות, בעוד שהנצח השורר ביקום אינו אלא מוות. היא מאשרת את קיומו של העולם, ובוחרת לחיות בו על אף כל מגרעותיו. בשירים רבים היא מציגה את אהדתה לא רק לעולמם מלא הפגמים של בני האדם, כי אם גם לאדם הבלתי מושלם עצמו. היא מציגה אותו כמי שטועה, שוכח, מתבלבל, חי "בסדק הקטן בין הסיבה לתוצאה", אך אי־מושלמות זו היא תמצית אנושיותו. גדולתה של היצירה היא בכוחה להאיר את הקיום הזה באור יקרות. ד”ר מרים שילדקראוט לימדה שנים רבות פילוסופיה, בלשנות ורב־תרבותיות.

מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השניה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. הדי השואה מוסיפים לרדוף את האנושות ונמשך המאבק על הנרטיב של הזיכרון. עם סוגיות אלו התמודדה קבוצת מחקר במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין. אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להִכנע לקרבניות? איך למזג את “האחריות לזכור” ב”לזכור באחריות”? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה”התכנסות ליום השואה”, אשר מאז 2017 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן. ספר זה מביא את פירות המחקר במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי. זוהי הזמנה לכל קוראת וקורא להוסיף את קולם האישי ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית – וכקריאה לחיים.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

חזבאללה והגמוניית המקאוומה אינו ניסיון לסכם את ההיסטוריה של חזבאללה ואינו מתאר את כל הצמתים ההיסטוריים שהארגון עמד בהם בלבנון, אף על פי שהספר אכן דן בחלק מהם. המחבר בוחן את חזבאללה במשקפיים תיאורטיים ופוליטיים שונים מאלה שחוקרים בעולם ובישראל רגילים להשתמש בהם. עבד אלקאדר כנאענה משתמש בכלים תיאורטיים שפיתח הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי, שנכלא ומת בכלא הפאשיסטי, כדי להבין את התפתחות המערכת הפוליטית הלבנונית בכלל והתפתחות פרויקט ההתנגדות (המקאוומה) בפרט. בעקבותיו מנסה המחבר לבחון את ההתנגדות כנקודת מפגש בין הזרמים השונים שפועלים בלבנון ולתפוס את הפיכת ההתנגדות מפעולה צבאית להגמוניה שמקיפה את כל צדדי החיים, ולא רק את התרבות במובנה הצר. הספר שוזר את ההתפתחות ההיסטורית של המערכת הפוליטית הלבנונית יחד עם ההתפתחות רבת השנים של המחשבה הפוליטית השיעית הרדיקלית באזור המזרח התיכון כולו, בדגש על השפעת המחשבה החילונית והמהפכנית השמאלית על המחשבה הרדיקלית השיעית בכלל ועל זו של חזבאללה בפרט. בין השאר נסקרים בספר ה"מכניזמים ההגמוניים" השונים שבאמצעותם משליט חזבאללה את ההגמוניה שלו על לבנון. הגמוניה זו אינה תוצאה (רק) של כפייה בכוח, אלא גם (ובעיקר) של השלטת שיח ההתנגדות על הזירה הלבנונית והאזורית בכלל.

עטרת זקנים עוסק בחקר תולדותיהם של כמה מחכמי ההלכה הנודעים בימי הביניים בצרפת, בגרמניה ובספרד. הדיון בספר מתמקד בביוגרפיות עצמן, בניסיון לפתור שאלות קשות שמנסרות בעולם המחקר זה שנים רבות. מחברו מבקש להסתמך בו על דברי קודמיו כדי להוסיף עליהם נדבך חדש, אך לוודא תחילה שהיסודות הראשונים הונחו כהוגן ואיננו משתתפים בבנייתו של מגדל עקום, שעתיד לקרוס ביום מן הימים. כך, למשל, בוחן המחבר מחדש את סיפור הגירתו של הרא"ש מגרמניה לספרד בראשית המאה הארבע-עשרה, הגירה שהביאה לשינויים דרמטיים בעולמם של יהודי ספרד ואשכנז כאחד. האומנם, כפי שמוסכם במחקר, תכנן הרא"ש בקפידה במשך עשרים שנה את בריחתו לטולדו הרחוקה, לאזור תרבותי שונה לגמרי? בבחינה מדוקדקת של המקורות מתברר עתה כי סיפור המעשה שונה היה לגמרי, ומעברם של החכם האשכנזי ושל מסורת ההלכה האשכנזית מגרמניה לספרד נעשה ברגע האחרון, ורק מחוסר ברירה. גם בשאלות אחרות בוחן המחבר מחדש את המקורות הישנים ומוסיף להם מקורות חדשים מכתבי יד שעדיין לא נודעו כדי לתקן "אמיתות" שנתקבעו במחקר בטעות. תיקונים אלו מחייבים לעתים לשנות את הבנתנו בנושאים מרכזיים בחקר הספרות הרבנית בימי הביניים, כמו נקודות הדמיון והשוני בין שני מרכזי התורה הגדולים שבמרכז אירופה – זה האשכנזי וזה הצרפתי – ומערכת היחסים המורכבת והדינמית ששררה ביניהם במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה.

כמעט 400 אלף שבויי מלחמה גרמנים הובאו לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ופוזרו במחנות זמניים ברחבי המדינה. בממשל ובצמרת הצבא האמריקאיים התעוררו ויכוחים בנוגע לאופן שבו יש לשכנע את השבויים במעלותיהן של השיטה הדמוקרטית והתרבות האמריקאית וברוע הטמון באידאולוגיה הנאצית. בספרו אקדמיה בין גדרות תיל בוחן פרופסור רון רובין את המנגנון שהופקד על החינוך מחדש של החיילים הגרמנים, ומציג את הדמויות העיקריות במערך הייחודי – רבים מהם מרצים למדעי הרוח שגויסו לצבא – אשר קבעו את התכנים והשיטות. רובין מסביר את המניעים בבחירת גישות מסוימות על פני אחרות, תוך כדי מחלוקות ויריבויות ערכיות. אילו ספרים ואילו סרטים נבחרו כמתאימים לתוכנית? אילו היבטים של התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה הודגשו ואילו הועלמו? כיצד מצאו לנכון המופקדים על התוכנית להבהיר למי ששירתו את המשטר הנאצי את הסיבות והתוצאות ההרסניות של המדיניות הגרמנית? המטרה הייתה להחזיר למולדתם את השבויים שעברו המרה אידאולוגית כדי שיסייעו להקים גרמניה חדשה על חורבות הרייך השלישי. בסופו של דבר, המיזם השאפתני לחינוך מחדש של השבויים הגרמנים בארצות הברית הסתיים בכישלון חרוץ. רובין מנתח את הסיבות לכישלון ואף משווה את המיזם האמריקאי לתוכניות חינוך-מחדש אחרות.