With the social and cultural upheavals of early modern Europe, rabbis were constantly struggling to preserve Jewish tradition. Hakham Tsevi Ashkenazi (1658—1718), the independent-minded chief rabbi of Amsterdam, came to be regarded as one of the leading halakhic authorities of this tumultuous era. The battles he waged changed Jewish practice in his lifetime and came to define rabbinic norms in the decades that followed, with relevance to the present day. The challenges for a leading rabbi in a time of ferment were many. With advances in communication and the early stirrings of political emancipation in Jewish and secular society, how could one establish halakhic authority? How were rabbis to navigate the new reality in which mystical texts—once the exclusive province of the elite—became accessible to the masses? As geographical boundaries shifted and cultural barriers crumbled, how could one build a bridge between the worlds of Ashkenaz and Sepharad? How were the keepers of tradition meant to respond to the religious laxity that accompanied acculturation? And how could the religious establishment engage sectarians in general, and crypto-Sabbatians in particular? Hakham Tsevi didn’t always win the battles he fought, but his arguments have endured. Products of his fierce independence, some of his responsa have attained near-canonical status., Today’s halakhic discussions of such contemporary issues as brain death and artificial intelligence often begin with the words he committed to posterity. Hundreds of years after his death, Hakham Tsevi and his work remain at the frontier of halakhic discourse.

ר’ אלעזר בירבי קליר (‘הקליר’ בפי העם) הוא המפורסם והפורה שבין משוררינו בתקופת השיא של הפיוט הקדום העברי בארץ ישראל – בין המאה השישית למאה השמינית לספירה. חלק מאלפי הפיוטים שכתב השתמר במחזורי אשכנז, צרפת ואיטליה, ומקצת מיצירותיו נאמרות בבתי הכנסת עד היום. ממצאי גניזות קהיר מלמדים שבמחזורים האירופיים לא נשתמרו אלא מקצת מיצירותיו של הקלירי. מתברר שהוא עיטר בכמה סדרות של פיוטים – ובעיקר בקדושתאות, הן מערכות הפיוטים לתפילות העמידה המתרחבות לקראת הקדושה – כל אחת מתפילות היום, וכתב שוב ושוב יצירות חדשות שבאו להחליף את קודמותיהן. בצד קדושתאותיו למוסף ולנעילה שבדפוסי אשכנז, התגלו בגניזה קדושתאות מקבילות לתפילות אלה, וכן פיוטים לערבית, לשחרית ולמנחה. כמו כן התברר שהקדושתאות שבמחזורי אשכנז השתבשו, חלק מהקטעים המקוריים שהיו בהן הושמטו, ונוספו בהן קטעים מאוחרים. בספר שלפנינו מרוכזים כל הפיוטים ששרדו ממורשתו של ר’ אלעזר בירבי קליר לכל התפילות, תוך ניסיון לשחזר את הקומפוזיציות השלמות מתוך קטעי הגניזה, כמובן גם בעזרת החומר שבמחזורים האירופיים. הפיוטים מודפסים באופן המבליט את תבניותיהם השיריות, והם מנוקדים ומלווים בביאור מקיף. בצד כל פיוט מפורטים, במדור נפרד, גם שינויי נוסחיו על פי מקורותיו שבידינו. שחזור הקדושתאות העלה שאלות רבות, ואלו נדונות בפירוט במבוא מקיף. הדיון כולל בירור ממצה של הרכבה של כל קומפוזיציה, של ייעודה המדויק ושל שאלת ייחוסו לקלירי של כל קטע, גם מסוגי פיוט אחרים. במבוא מתוארות גם תבניות הפיוטים לסוגיהם, סגולותיהם השיריות, לשונם הייחודית, תוכניהם וכן מסורות מדרש ייחודיות וענייני הלכה ומנהג המופיעים בהם. בספר מופיעים קטעי שיר רבים מאוד שטרם נדפסו במהדורה מדעית מתוקנת.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר ה רנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו הראשון של הספר ( דברי הימים א ) מגיע עד לסוף ימי דויד. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו השני של הספר ( דברי הימים ב ) ממשיך משלמה ועד הצהרת כורש. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

המאמרים בכרך זה: רונית ניקולסקי וראובן קיפרווסר | שלושה סיפורי מלכים: עצמאותן של מסורות סיפוריות ב'ספר מעשיות' יאיר לורברבוים | 'ספר הזכרון' לר' יום טוב בן אברהם אלאשבילי (ריטב"א): פילוסופיה, קבלה, הלכה יוג'ין ד' מטנקי | לימוד קבלה בצפת בחוגם של שלמה אלקבץ ומשה קורדובירו: פלפול ספרדי, הקדמות ולימוד ישיבתי

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

מדרש איכה זוטא הוא מדרש אגדה בעל מבנה ייחודי – מבנה המשקף את היותו מדרש שנוצר מחיבורם יחד של שני מדרשים שונים – חלקו הראשון הוא מדרש פרשני הכולל דרשות על שלושת הפסוקים הראשונים של מגילת איכה, בעוד שחלקו השני הוא מדרש דרשני הכולל דרשות על פסוקים מנביאים וכתובים. המדרש עוסק בפנים שונות בנושאי החורבן – סיבותיו, תיאורו, והשפעותיו על ישראל ואף על הקב"ה, וכן בנושאי גאולה ונחמה. בצד דרשות, המדרש מכיל גם סיפורים, משלים ויחידה סיפורית ארוכה הכוללת את קינת האבות על החורבן. המדרש כולל רעיונות מוכרים מספרות חז"ל בצד רעיונות ייחודיים, בעיקר ביחס לתיאורי האל בחורבן ומיתה על קידוש השם. ספר זה מכיל מהדורה ביקורתית למדרש על פי ארבעה כתבי יד, חמישה קטעי גניזה, ונוסח ילקוט שמעוני. המהדורה כוללת מדור מקבילות עם מראי מקום לספרות חז"ל והערות פרשניות. בראש הספר מובא מבוא מפורט העוסק בשאלות מרכזיות במחקר המדרש: תיאור עדי הנוסח הישירים והעקיפים של המדרש, תפוצת חלקי המדרש השונים, מבנה המדרש כפי שהוא לפנינו ומבנה קודם משוער, המקורות שהיוו בסיס ליצירת המדרש, מלאכת העריכה המשתקפת במדרש, לשון וסגנון המדרש, דיון בעיצוב הספרותי ובמגמות הרעיוניות שבו, וכן זמנו ומקום יצירתו של כל אחד מחלקי המדרש ושל המדרש השלם שלפנינו.

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו. ועדת פרס שזר לשנת תשפ"ד העניקה לד"ר עמית לוי ציון לשבח על מחקרו.