ספר זה עוסק בעולמם של רבני הקהילות בתחום המושב במאה התשע-עשרה. אך שלא כמקובל בחקר עולם הרבנות, גיבורי הספר אינם הרבנים המפורסמים, ראשי הישיבות והצדיקים החסידיים, אלא דווקא רבני "השורה השנייה" – רבני הקהילות הקטנות שהיו עמוד השדרה של עולם הרבנות בן הזמן; אלה שהכירו מקרוב את עולמם של בני ובנות קהילותיהם ונדרשו לתת מענה למגוון רחב של שאלות, יומיומיות וקיומיות כאחד. מי היו רבנים אלה? מה היו תהליכי הכשרתם? האם זכו במשרתם בשל כישוריהם בתחומי הלימוד והדרשנות, בשל ייחוסם וקשרי המשפחה שלהם, או בשל העובדה שהיה בידם ההון הדרוש לקניית משרה זו? האם זכו ל"קביעות", או שמא ריחף איום הפיטורין באופן מתמיד מעל ראשיהם? כיצד נקבעו תנאי עבודתם ורמת שכרם, ומה היה מצבם הכלכלי? האם נתפסו בעיני בני ובנות קהילותיהם כרועים רוחניים וכמנהיגים שלעמדתם נודע משקל של ממש בכל הנוגע להיבטים השונים של חיי הקהילה? מה הייתה מערכת היחסים שלהם עם מוקדי הכוח המקומיים – דיינים, קצבים ובעלי הון? כיצד ניווטו בין חובותיהם כפוסקי הלכה לבין רצונם לעסוק בלימוד ובהוראה? על שאלות אלה, ורבות אחרות, עונה ספר זה המבוסס על בחינת עולמם של למעלה מאלף רבנים ששירתו בתפקיד זה.

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

מהם הכוחות המעכבים נשים פלסטיניות פרופסיונליות בנגב להתקדם בשווקי העבודה בישראל? מהם גורמי ההצלחה המאפשרים להן לתמרן בין עבודה למשפחה? מדוע זהותן המעמדית החדשה מסתכסכת עם זהויות אחרות? מתי זהותן המעמדית מסייעת להן בקידום מעמדן הציבורי ומתי היא מהווה חסם בפני התקדמותן? הספר זהות מעמדית בהתהוות בוחן את צמיחתו של מעמד ביניים בקרב פלסטיניוֹת פרוֹפסיוֹנליוֹת בנגב באמצעות ניתוח מוצלב של ניסיון חייהן המקצועיים בזירות הפרטיות והציבוריות. תהליך זה נבחן דרך הממד החווייתי סובייקטיבי באמצעות שני היבטים: היבט האפליה והיבט הסוכנות (agency) . בהיבט האפליה נבחנים ה"קנסות" המושתים על נשים פרופסיונליות אשר עובדות בשוק העבודה היהודי והערבי ונחשפים ארבעה: קנס אתנו-לאומי (אפליה על רקע גזעי), קנס דתי (אפליה על רקע דתי), קנס מגדרי (אפליה על רקע מגדרי) וקנס שבטי (חיכוך בין הקוד המקצועי לקוד השבטי). במחקרה של ד"ר סראב אבורביעה־קווידר, המבוסס על ראיונות עם עשרות נשים פלסטיניות־בדוויות, המחברת מאירה את הקטגוריה המעמדית כציר ניתוח החושף פרקטיקות קולוניאליות ופטריארכליות אשר אינן מכירות בזהותן הפרופסיונלית, ומפעילות מסמנים תרבותיים, דתיים וקולקטיביים המייצרים פרדוקס של שוליות מעמדית. למרות שנשים אלה רכשו הון כלכלי ואנושי המקנה להן מעמד גבוה בחברתן, הון זה אינו מוכר בשוק העבודה. הפרדוקס מתחדד כאשר זהותן המעמדית הפרופסיונלית מצטלבת עם גזענות, דת ושבטיות. בעוד שבתחום הציבורי נשים אלה אינן זוכות להכרה מלאה, כמתבקש מזהותן החדשה, העלייה בכוחן המעמדי ניכרת בס ֵפרות הביתיות — בחיי הזוגיות והמשפחה, ובקהילה, שבהן זוכות הנשים להכרה וליוקרה.

גופן של נערות פורץ לתודעה הציבורית בעת דיון במראה שלהן, במיניותן ובפגיעותן. הספר נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות , מאיר ומפענח את ההתייחסות החברתית לגופן של נערות ישראליות, שבה בעת מכחישה ומתעלמת ממנו, מחפיצה וחושפת אותו. פרקי הספר יוצרים פסיפס מעמיק, מעורר מחשבה ורגש, של התבוננויות בגופן של נערות, כשהוא נוכח ופועל, מוגבל ומושתק, בתרבות, בחינוך, ברווחה, בבריאות ובמשפט. הכותבות -- חוקרות ונשות מקצוע המתמחות במחקר על נערות ובעבודה עמן -- מבקשות לחלץ את גופן של הנערות מן הסמוי אל הגלוי, ולהמיר את המבט המחפיץ בהן בראייה רחבה של ההשתקפות החברתית של הגוף הנשי הצעיר ושל נוכחותו במערכות יחסים מרכזיות בחייהן. זהו ספר ראשון בעברית בתחום המתפתח של לימודי נערות ( girlhood studies ), הבוחן את חייהן של נערות על רקע השתייכותן לקבוצות חברתיות מגוונות מנקודת מבט מגדרית ביקורתית. פרקיו מעשירים את השיח האקדמי והידע המקצועי על אודות נערות ומרחיבים את אפשרויות הפעולה החברתיות עמן ולמענן.

תנועת הנוער המחנות העולים לא היתה תנועת הנוער היחידה בארץ ישראל ב־1930, אך היתה היחידה שהוקמה על ידי בני נוער ארצישראלים. חפוש־דרך מתמיד הוא המאפיין את התנועה בכל הנושאים האידאולוגיים והמעשיים, מלבד נושא אחד עליו הושם דגש – הקשר לארץ ישראל, הטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה. ספר התנ"ך היה מדריך מעשי ורגשי, ולכך היו המשמעויות פוליטיות והתישבותיות. תנועת המחנות העולים היתה תנועת נוער קטנה שמטרתה העיקרית היתה להעביר נוער לומד לעבודת כפיים ולתרום להרחבת ההתישבות במסגרת הקיבוץ המאוחד. תנועה התישבותית שהמאבקים הפוליטיים והחברתיים בתוכה השפיעו גם על תנועת המחנות העולים, עד לפילוגה, פילוג שניבא על הפילוג בקיבוץ המאוחד.

צדק מאחה היא גישה שנועדה להחליף או להשלים הליך פלילי. היא מפגישה עובר חוק עם נפגע העברה בדרך שתאפשר להם לשוחח באורח מוסכם, מכובד ובטוח על העברה ומשמעותה, ועל הדרך לאחות את הפגיעות שנגרמו לנפגע הישיר וגם לנפגעים העקיפים בעטיה. הליכי צדק מאחה נערכים בחסות המדינה, באישור ובפיקוח רשויות אכיפת החוק. הליכים של צדק מאחה קיימים בישראל מאז שנות התשעים. באחרונה רב מספר ההיוועדויות שהמדינה מאשרת לקיימן, בין היתר לנוכח שינוי חקיקתי המחייב את קציני המבחן לנוער לבחון הפניה של כל מקרה של עבריינות נוער להליכים חלופיים, ובמרכזם היוועדויות צדק מאחה. שינוי זה, והמודעות לקיומן של חלופות להליך הפלילי, צפוי להביא עלייה בשימוש בהן. זהו ספר חדשני, המציג היבטים עיוניים ומעשיים של הגישה תוך התייחסות לכלל הפעולות הנעשות בתחום זה. גישת הצדק המאחה ועקרונותיה הם בסיס לתיאור ולפיתוח שיח מאחה בזירה הציבורית והפרטית. השיח המאחה מעודד דיון ענייני ומושכל במשא ומתן בין תושבים, רשויות, קבוצות וקהילות. השיח המאחה מבהיר צרכים ואינטרסים שימנעו חיכוכים וקונפליקטים המעיבים על איכות החיים בישראל. כותבי הפרקים הם ממיטב ההוגים והעוסקים בתחומי המשפט, הקרימינולוגיה, העבודה הסוציאלית והחינוך מהאקדמיה ומעולם המעשה בישראל. מחברים משתתפים: נורית בכרך,אפי ברוור,בת־עמי ברוט,מאיר־דב ברקוביץ', טלי גל, שרי גרבלי, דליה טאובר, אורי ינאי, פני לייסט, עֹזי נבון, שקמה ניצן־בירן, שאוקי עדווי, גלי פילובסקי־מנקס, נאוה קידר, כרמית קלר־חלמיש, יאיר רונן, רינה ריטר, ליאת שוסטרי־זיני, אסתי שחף־פרידמן, ויקי שרזמן, רון שפירא

The Martin Buber Society of Fellows explores how individuals, groups, and societies in a variety of cultural contexts, political settings, and time periods respond to the perpetration of injustices. Approaching the concepts of revenge, retribution, and reconciliation from interdisciplinary and cross-cultural perspectives, it opens a fruitful discussion among scholars of history, literature, psychology, biology, political science, communications, sociology, religious studies, law, and philosophy. The book investigates how social groups reach and maintain an equilibrium between an emotional thirst for an immediate and unmediated response to injustices and societies’ need to adjudicate measures and sanctions that seem proportional to the breech of justice. This volume is the third in the Martin Buber Society of Fellows Notebook Series.

מהם יחסי הגומלין בין מחשבה מדינית כללית למחשבה מדינית יהודית? האם ניתן להצביע על ביטויים של רעיונות מדיניים כדוגמת יחסי יחיד-קבוצה, צדק, חירות, שלטון וחוק, במחשבה היהודית הקלסית והמתחדשת? כיצד מתמזגות סוגיות הגותיות-פוליטיות מן העבר היהודי הקרוב והרחוק עם הווה ישראלי מתחדש? המחקרים שבקובץ מיזוג אופקים: מחשבה מדינית יהודית-ישראלית מעידים על כך שהזהות המדינית היהודית בישראל נוצרת ומתפתחת מתוך מפגש בין מחשבה מדינית כללית לבין רובדי עומק המצויים במסורת היהודית כמו גם בשפה הישראלית, הממזגת עבר והווה. המחקרים, שנכתבו על ידי עמיתות ועמיתי קרן שייר למחשבה מדינית יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, מאירים היבטים שונים של קשר בין מקורות יהודיים מסורתיים ומקורות ישראליים בני זמננו, ודנים במגוון סוגיות ובהוגים מרכזיים במסורת המחשבה המדינית לדורותיה.

The encounter of Jews with the Enlightenment has so far been considered almost entirely from a masculine perspective. In shifting the focus to a group of educated Jewish women in Berlin, this engaging study makes an important contribution to German Jewish history as well as to gender studies. Natalie Naimark-Goldberg's study of these women's letters,literary activities, and social life reveals them as cultivated members of the European public. Their correspondence allowed them not only to demonstrate their intellectual talents but also to widen their horizons and acquire knowledge—a key concern of women seeking empowerment. Her descriptions of their involvement in the public sphere, a key feature of Enlightenment culture, offer important new insights: social gatherings in their homes served the purpose of intellectual advancement, while the newly fashionable spas gave them the opportunity to expand their contacts with men as well as with other women, and with non-Jews as well as Jews, right across Europe. As avid readers and critical writers, these women reflected the secular world-view that was then beginning to spread among Jews. Imbued with enlightened ideas and values and a new feminine awareness, they began to seek independence and freedom, to the extent of challenging the institution of marriage and traditional family frameworks. A final chapter discusses the relationship of the women to Judaism and to religion in general, including their attitude to conversion to Christianity—the route that so many ultimately took.

עדויות של ילדים ובני נוער שניתנו זמן קצר לאחר השואה עומדות במרכזו של ספר זה. הן פותחות צוהר לעולמם של הילדים ומאפשרות להתוודע אל חוויות השואה שלהם; הן מלמדות על האסטרטגיות שנקטו משפחות יהודיות כדי להציל את המשפחה ובעיקר את הילדים: לא פסיביות ולא הליכה 'כצאן לטבח', כי אם מאבק, יוזמה, והתמודדות עם מצבים משתנים. העדויות מלמדות גם על היחסים בין יהודים לגויים – הצלה והקרבה מצד לא-יהודים מחד גיסא, ורדיפה ורצח מאידך גיסא. ולא פחות משהן מספרות על הילדים וקורותיהם בשואה, העדויות מלמדות על החברה היהודית שלאחר השואה ועל גישתה לילדים ניצולים, על העניין הרב שגילתה בילדים ובסיפוריהם. מי גבו את העדויות וכיצד עשו זאת? כיצד קוראים את העדויות ומה ניתן ללמוד מהן? האם אלו שהגיעו לידינו משקפות נאמנה את התחושות והחוויות של הילדים? מה היה הרקע התרבותי והחברתי של איסוף העדויות ופרסומן? בשאלות אלו ואחרות דנים חוקרים מארצות שונות שמאמריהם קובצו בספר זה . הקובץ כולל מחקרים שערכו היסטוריונים, אנשי ספרות ובלשנים, מהם שפורסמו באנגלית ותורגמו לצורך הקובץ זה לעברית. כמו כן מובאות בו תעודות מהשנים שבהן נאספו העדויות: ההוראות לגביית עדויות משנת 1945, והקדמות לאוספי עדויות משנת 1947.

הספר עוסק במערכת היחסים המורכבת בין יהודים וערבים בערים מעורבות בישראל. חלק ניכר מהספרות הרבה שנכתבה בנושא זה, מבליט פערים חברתיים ומתחים על רקע לאומי ודתי בין יהודים וערבים, וכן מצוקות בשכונות הערביות. ממחקרים אלה, עולה לרוב נימה שלילית לגבי יחסי הגומלין בין יהודים וערבים. ברם, זוהי תמונה חלקית, שכן בצד המתחים והמצוקות, שוררת מציאות של דו-קיום ושיתופי פעולה בין הקבוצות במגוון תחומים. המחקר בספר זה הוכן במסגרת פרויקט "בניית שלום מלמטה", שמקדם מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שבאוניברסיטת תל אביב בשנים האחרונות. הפרויקט נועד להרחיב את שדה חקר הסכסוכים והשלום, אשר מתרכז לרוב במרכיביו 'האנכיים' של סכסוך מתמשך, שעניינם המאבק האידאולוגי והמדיני, המלווה לעתים בעימות אלים, שמשקפים גם את עומקו. בצד מרכיבים אלה, קיימים גם מרכיבים 'אופקיים' המתבטאים בקשרים בין החברות הנתונות בסכסוך בתחומי חיים שונים. קשרים אלה מתנהלים תוך כדי הניסיונות להביא לפתרון הסכסוך ויש להם חשיבות ומשמעות בשמירה על יציבות הסכסוך ואי-התדרדרותו לעימות אלים, וכן בהשפעה על תודעתן של החברות באשר להכרות עם הצד השני והסיכוי לדו-קיום ולשלום עימו.

מדוע נטמן בנימין זאב הרצל בפסגת הר שמם במערב ירושלים ומדוע נותר מקום קברו שנים רבות ללא מצבה? מה הסיבה לכך שיהודה ליב פינסקר נקבר במערת קבורה קדומה מימי הבית השני? כיצד עוצבה רמת הנדיב כאחוזת קבר לבנימין אדמונד רוטשילד? מדוע נקבר אוטו ורבורג בדגניה? הספר אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודיים באדמת ארץ ישראל 1904–1967 בוחן את הסוגיות הללו. מתבררים בו, באמצעות תיעוד מפורט ובלוויית תצלומים, מסעותיהם של אישים אלה ושל אישים נוספים – חוזי הרעיון הציוני, מנהיגים פוליטיים, גיבורים ואנשי רוח ומעש – מן הניכר לקבורה בשנית באדמת ישראל. נבחנת השאלה מדוע נעשה מאמץ כה רב להעלות את שרידיהם לקבורה בישראל וכיצד התנהלו המהלכים בארץ ומחוצה לה. מה הפך את הקברים של הנודעים שבהם – בירושלים, תל אביב, זיכרון יעקב, דגניה וכנרת – לאתרי ביקורים ועלייה לרגל, שתרמו לעיצוב הנוף הסמלי האזרחי של מדינת ישראל.