בין השנים 1390 ל-1414 המירו רבים מיהודי ספרד את דתם לנצרות. המרה זו הייתה אחת התופעות החשובות בתולדות היהדות בימי הביניים. גירושם של היהודים מספרד ב-1492 היה תוצאה ישירה של גל ההתנצרות שהחל מאה שנים קודם לכן והביא לסופה של הקהילה היהודית החשובה בימי הביניים, מבחינה דמוגרפית ותרבותית. ספרים רבים עסקו בתיאור ההיסטורי של ההמרה ההמונית לנצרות ובסיבותיה החברתיות, התרבותיות והפוליטיות. אך במפתיע, כל הדיונים האלו מתבססים על מקורות משניים. ספר זה הוא הניסיון הראשון לעסוק באופן שיטתי בהגותם של כלל המומרים האידיאולוגים בספרד. יהודים אלו, שהשתכנעו באמיתת הנצרות, יצרו אידיאולוגיה בעלת מאפיינים ייחודיים, שהשפיעה רבות על יהדות ספרד והייתה אחד הגורמים המרכזיים להמרה ההמונית. ספר זה דן בהגותם הדתית של חמישה מומרים ספרדים שהתנצרו בין תחילת המאה השתים-עשרה לתחילת המאה החמש-עשרה: פטרוס אלפונסי, אבנר מבורגוס, פבלו דה סנטה מריה, ג'רונימו דה סנטה פה ופדרו דה לה קבלירה. כל החמישה המירו את דתם לנצרות בבגרותם, בעת שהיו דמויות ידועות בקהילה היהודית.

הקוראן הוא הספר הקדוש העומד בבסיסה של דת ששינתה את העולם. הוא לא חדל להיות מקור השראה והדרכה למוסלמים עד עצם היום הזה ואף עורר את סקרנותם של מלומדים יהודים ונוצרים לאורך הדורות. הקוראן מביא את דברי הקול האלוהי, קולו של אללה, הקורא אל הנביא מוחמד ודרכו אל שאר בני זמנו, ערבים, יהודים ונוצרים. הספר שלפנינו משרטט תמונת תקריב של קשת הנושאים שעליהם ניתן ללמוד מדברי האל: כיצד נגלה האל לנביא ובאיזו דרך הוא דובר אליו; כיצד הוא מנחה אותו להרחיב את קהל מאמיניו ולעמוד מול מתנגדיו; כיצד הוא מגדיר את אומת המאמינים ומהם עקרונות המוסר והאתיקה שהוא מתווה להם; מהי דמות האל ומהי דת האסלאם שהאנשים נקראים לדגול בה; מהן הדרכים המעשיות לביטוי האמונה בייחוד האל, כיצד מתנהל הפולמוס עם היהודים והנוצרים ועם עובדי האלילים, ומהי הדת האברהמית שעל האנשים לדגול בה כדי להיות מוסלמים אמיתיים. הקוראן מאיר את מעמדם של כתבי הקודש של היהודים והנוצרים, ומלמד כיצד הם מאשרים את מעמדו של מוחמד כשליח האל. יתר על כן, הקוראן מציג את הכתבים הללו כאילו הם מאששים את אשמתם של בני ישראל שמרדו בשליחי האל מאז ימיו של משה ועד ימי מוחמד, שהציע להם חזון גאולה תחת דגל האסלאם. מנגד, הקול האלוהי מציג את עקרונות המלחמה והשלום שעל המאמינים לנהוג על פיהם מול הלא מוסלמים, ומתווה דרכים נוספות לפעולה למען האל.

כיצד ניתן להסביר את הופעתה של לאומיות דתית במדינות שעברו תהליך עמוק של חילון כמו טורקיה וישראל? מהם השורשים ההיסטוריים והדתיים של העוינות של רוסיה למערב, הנמשכת גם לאחר נפילת מסך הברזל? מדוע ההימנון האנגלי הבלתי רשמי מסתיים בתפילה לבניין ירושלים – באנגליה? הספר לאומיות וחילון פורס תמונה רחבה ומורכבת של מערכות היחסים הטעונות בין לאום ודת מכאן ובין התפתחות הלאומיות ותהליכי החילון מכאן – סוגיות שזוכות לעניין מחקרי וציבורי רב בעולם כולו. מאמרי הספר, פרי עטם של מיטב החוקרים, בוחנים מזוויות דיסציפלינריות שונות את היחס בין דת לחילון בשורה של דגמים היסטוריים בולטים: הלאומיות האמריקאית, האנגלית, הגרמנית, הטורקית, הרוסית, הפולנית והיהודית-ישראלית. השאלות העולות בספר רלוונטיות לא רק למחקר ההיסטורי והסוציולוגי, אלא גם להבנת המציאות שבה אנו חיים כיום כישראלים וכאזרחי העולם.

Written at different times and for different audiences - some for scholars of rabbinic literature, some for laymen or for scholars not necessarily Jewish - the essays gathered together in this volume nevertheless have an inner coherence. They reflect the author's lifetime interest in the history of halakhah - not as intellectual history per se, but rather a concern to identify measurable deflection in the unfolding of halakhic ideas that could point to an undetected force at work. What was it that stimulated change, and why? What happened when strong forces impinged upon halakhic observance, and both the scholarly elite and the community as a whole had to grapple with upholding observance while adapting to a new set of circumstances? Haym Soloveitchik's elegant presentation shows skilfully that the line between adaptation and deviance is a fine one, and that where a society draws that line is revelatory of both its values and its self-perception. Many of the articles presented here are well known in the field but have been updated for this publication (the major essay on pawnbroking has been expanded to half again its original size); some have been previously published only in Hebrew, and two are completely new. An Introduction highlights the key themes of the collection and explains the underlying methodology. Having these essays in a single volume will enable scholars and students to consult all the material on each theme together, while also tracing the development of ideas. The opening section of the volume is a brief description and characterization of the dramatis personae who figure in all these essays: Rashi and the Tosafists. It covers the halakhic commentaries and their authors; the creativity of Ashkenaz; and the halakhic isolation of the Ashkenazic community. The second section focuses on usury and money-lending, including the practice of pawn-broking, while the third section deals with the ban on Gentile wine and how that connected to the development of money-lending. The final section presents general conclusions in the form of four studies of the communal self-image of Ashkenaz and its attitude to deviation and change.

In this second volume of his essays on the history of halakhah, Haym Soloveitchik grapples with much-disputed topics in medieval Jewish history and takes issue with a number of reigning views. His insistence that proper understanding requires substantive, in-depth analysis of the sources leads him to a searching analysis of oft-cited halakhic texts of Ashkenaz, frequently with conclusions that differ from the current consensus. Medieval Jewish historians cannot, he argues, avoid engaging in detailed textual criticism, and texts must always be interpreted in the context of the legal culture of their time. Historians who shirk these tasks risk reinforcing a version that supports their own preconceptions, and retrojecting later notions on to an earlier age. These basic methodological points underlie every topic discussed. In Part I, devoted to the cultural origins of Ashkenaz and its lasting impact, Professor Soloveitchik questions the scholarly consensus that the roots of Ashkenaz lie deep in Palestinian soil. He challenges the widespread notion that it was immemorial custom (minhag kadmon) that primarily governed Early Ashkenaz, the culture that emerged in the Rhineland in the late tenth century and which was ended by the ravages of the First Crusade (1096). He similarly rejects the theory that it was only towards the middle of the eleventh century that the Babylonian Talmud came to be regarded as fully authoritative. On the basis of an in-depth analysis of the literature of the time, he shows that the scholars of Early Ashkenaz displayed an astonishing command of the complex corpus of the Babylonian Talmud and viewed it at all times as the touchstone of the permissible and the forbidden. The section concludes with his own radical proposal as to the source of Ashkenazi culture and the stamp it left upon the Jews of northern Europe for close to a millennium. The second part of the volume treats the issue of martyrdom as perceived and practised by Jews under Islam and Christianity. In one of the longer essays, Soloveitchik claims that Maimonides’ problematic Iggeret ha-Shemad is a work of rhetoric, not halakhah—a conclusion that has generated much criticism from other scholars, to whom he replies one by one. This is followed by a comprehensive study of kiddush ha-shem in Ashkenaz, which draws him into an analysis of whether aggadic sources were used by the Tosafists in halakhic arguments, as some historians claim; whether there was any halakhic validation of the widespread phenomenon of voluntary martyrdom; and, indeed, whether halakhic considerations played any part in such tragic life-and-death issues. The book concludes with two essays on Mishneh torah which argue that that famed code must also be viewed as a work of art which sustains, as masterpieces do, multiple conflicting interpretations.

היהדות הרבנית התגבשה, מנקודת מבט מסורתית, בלא שיג ושיח משמעותי עם הנצרות בראשית דרכה. תמונה מורכבת יותר עולה מן המחקר החדש. לפי מחקר זה, שתי הדתות אינן עומדות ברשות עצמן, אלא כל אחת מגדירה את עצמה ביחס לאחרת, כשמאחורי הפולמוס שהן מנהלות בגלוי מסתתר מצע עשיר של רעיונות וסמלים משותפים. הספר שלפנינו נוקט דרך ביניים. הוא מציב גבולות לכאורה ברורים בין שתי הדתות, כשהוא תולה בהן מאפיינים מנוגדים, כגון הרדיקליזם האסכטולוגי בנצרות הקדומה לעומת דחיית הקץ אצל חז”ל. אך בד בבד הוא מאמץ גישה דקונסטרוקטיבית המוציאה לאור את ‘הקרבה המסוכנת’ בין שני המרחבים, שקווי הגבול ביניהם כמו מיטשטשים באזורי תפר עלומים. בפרשנות ייחודית המשלבת שתי גישות אלו נחשף הדיאלוג האינטנסיבי עם הנצרות החבוי בשלל מקורות מן התלמוד והמדרש, ובהם הסיפורים החידתיים על ר’ אליעזר בן הורקנוס; מחזור האגדות סביב ר’ אלעזר, בנו של רשב”י; סיפור מותו על קידוש השם של ר’ חנינא בן תרדיון; ואף מעשים בעלי ניחוח פולקלוריסטי כמו אגדת שלמה המלך ואשמדאי או סיפור ‘יוסף מוקיר שבת’.

מבוא ומהדורה מוערת: יהודית וייס ב שנת 1552 כתב המזרחן והמיסטיקאי הקתולי הצרפתי גיום פוסטל (1510 – 1581) חיבור משיחי בשפה העברית שיועד לקוראים יהודים, וכותרתו "טעם הטעמים". זוהי תעודה היסטורית נדירה ולא מוכרת מן הרנסנס, המלמדת על הלכי רוח ותפיסות פוליטיות ייחודיים במעגלי הרפורמטורים הקתולים במאה השש-עשרה על רקע התגברות הרפורמציה הפרוטסטנטית. חיבור קתולי-עברי זה, שמעולם לא נדפס ותכניו לא היו מוכרים עד כה, הוא נדבך חשוב בהבנת השיח היהודי-הנוצרי בתקופה זו ופרק ייחודי בתולדות ספרות הפולמוס הנוצרית. נוסף לכך, לאורך הספר מתייחס פוסטל לכמה פרשות וסוגיות היסטוריות מפורסמות מנקודת מבטו הייחודית, המורכבת ממילנאריזם יואכימי, לאומיות גאלית והתבססות על מקורות יהודיים ובעיקר קבליים. בין הללו בולט תיאור עלילותיה של ז'אן ד'ארק, הנערה בת המאה החמש-עשרה שדמותה גילמה בעיני פוסטל אידיאל של לאומיות גאלית נשית. כל אלה מובאים בטעם הטעמים תוך הבלטת המשמעות המשיחית שייחס להם פוסטל. לבסוף, טעם הטעמים הוא דוגמה ייחודית לכתיבה בשפה העברית על ידי נוצרי בראשית העת החדשה, והוא מתאפיין בתופעות לשוניות מפליאות הנובעות מתפיסותיו התאולוגיות של פוסטל ביחס לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט.

מרטין לותר, מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, שטח בארבעת החיבורים המובאים כאן את עיקרי תורתו התאולוגית והפוליטית. בחיבור הראשון מ-1517, שנודע כ"תשעים וחמש התזות", תקף את המנהג הקתולי למכור שטרי מחילה, אך כבר בטקסט זה הוא מביע ביקורת מרומזת על היומרה של הכנסייה והאפיפיור לתווך בין המאמין הנוצרי לאלוהים. בשלוש המסות שכתב ב-1520 מקעקע לותר את כל היסודות של הנצרות הקתולית כפי שהתפתחה בימי הביניים. לתפיסות אלה היו השלכות מרחיקות לכת בכל המדינות שאימצו את הנצרות הפרוטסטנטית, אשר התפצלה עם הזמן לכנסיות ולכיתות שונות: שינוי מעמד הכנסייה ואנשיה מול השלטון האזרחי, ביטול המנזרים, ביטול פולחן הקדושים, החלפת הלטינית שבכתבי הקודש ובתפילות בשפות המדוברות, דפוסים חדשים של התנהגות כלכלית ועוד. הכנסייה הרומית‏־הקתולית, שהתמודדה עם התאולוגיה החדשה ועם אובדן קהילות גדולות של מאמינים, ערכה אף היא בדק בית ותיקונים משלה, והם שינו במידה רבה את אופיה. כך נוצרו שתי תרבויות שונות, הן במערב אירופה ובמרכזה והן ביבשות אמריקה. היכרות עם תפיסותיו של מרטין לותר היא תנאי חשוב להבנת העולם המודרני. לחיבוריו של לותר נוספו כאן הקדמה מאת פרופ' מירי אליאב־פלדון ואחרית דבר מאת פרופ' דוד כ"ץ, המבהירות את מניעיהם של הרפורמטורים, את התנאים שאפשרו את הצלחתה של הרפורמציה ואת ההתפתחויות שחלו בנצרות הפרוטסטנטית מאז ועד ימינו.

ספרות הקבלה הימי ביניימית בכללה, וספר הזוהר בפרט, שבו לא רק את ליבותיהם של קוראים יהודים. מתקופת הרנסנס ואילך ניכר עניין נוצרי ער בחיבורים אלה ובתורת הקבלה עצמה, שנתפסה, בהתאם לנראטיב המסורתי היהודי, כתורה שבעל פה שמסר האל למשה על הר סיני. המאה ה-16 ראויה להיחשב כתור זהב של עיסוק נוצרי זה בקבלה היהודית, וניתן להצביע על שורה של אישים קתולים בעלי מעמד בכיר בהיררכיה הכנסייתית, השלטונית והמחקרית שהכירו את כתבי הקבלה במקורם או בתרגום, חיברו להם פירושים, תרגומים או פראפראזות, ושילבו גופי תורה קבליים-יהודיים בשיטותיהם התיאולוגיות האישיות. מבין כתבי הקבלה הקלאסית בהם גילו אותם נוצרים עניין, בולט ספר הזוהר כחיבור שזכה למעמד רם במיוחד, וכמה מבין אותם כותבים נוצרים שלחו ידם בתרגום חלקים מתוכו לשפה הלטינית. תרגום רציף ומקיף לזוהר, אף כי לא מלא, התחבר לראשונה באמצע המאה ה-16 על ידי המזרחן והמיסטיקאי הצרפתי גיום פוסטל. פוסטל פיתח שיטה תיאולוגית-משיחית מקורית ורדיקלית המתבססת על עקרונות מילנאריסטיים וקבליים, והוא תרגם את הזוהר מתוך שכנוע כי חיבור זה הינו הביטוי המושלם ביותר לתפיסותיו, והוסיף לו הערות פרשניות רבות הממחישות זאת. תרגום הזוהר המוער של פוסטל מעולם לא נדפס ולא תורגם לאף שפה. בספר זה מוגש לקורא העברי חלק מתרגומו הלטיני של פוסטל לזוהר יחד עם הערותיו הפרשניות כשהן מתורגמות לעברית, בלוויית מבוא והערות.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

בלז פסקל (1662-1623) היה פילוסוף, מתמטיקאי, ממציא ופיזיקאי, ומחבר הספר מחשבות, מהיצירות המשפיעות ביותר בתולדות ההגות המערבית. הקוראים הישראלים מכירים יצירה מונומנטלית זאת בשם הגיגים. בשם החדש שניתן לה כאן בעברית, מחשבות, בחרנו לדבוק במשמעות הקרובה יותר לשמו המקורי של הספר: Pensées . Penser פירושו לחשוב, ולחשוב, לימד אותנו דקארט, משמעו להתקיים. ואכן, המחשבות של פסקל עוסקות בקיום האנושי על כל היבטיו, ויש בהן ממד אקזיסטנציאליסטי מובהק אשר בוחן את האדם כליות ולב על תשוקותיו, העמדות הפנים שלו, כשליו וגם גדולתו. "מהו האדם בתוך האינסוף?" תהייה נוקבת זו על משמעות הקיום מכתירה את פסקל כמבשר האקזיסטנציאליזם, מקירקגור ועד סארטר. פסקל לא רק סלל דרך לעידן חדש בהיסטוריה של המדעים, הוא היה גם פילוסוף נוצרי. מחשבות הוא שלילת האתאיזם וכתב הגנה על הנצרות. ספר זה הוא פרי שיתוף פעולה נוסף של רמה איילון, המתרגמת, וד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. קדמו לו ספריו של עמנואל לוינס, כוליות ואין סוף: מסה על החיצוניות (2010) ו על אלוהים העולה על הדעת (2013), שראו אור בהוצאת מאגנס.