הספר ייצא לאור במהלך חודש יוני והוא זמין כעת לרכישה מוקדמת. הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.