ספר זה הוא ניסיון לפרש מסורות מספרות הקבלה המתייחסות לגוף האלוהי הנשי. ריכוזן של מסורות אלה במחקר מיוחד מסב את תשומת הלב לפן חשוב של ספרות הקבלה: היותה של האלוהות בעלת בחינות זכריות ובחינות נקביות כאחת. באמצעות כלים פרוידיאניים, ליתר דיוק תאוריות של תלמידי פרויד ומבקריו – בעיקר ז'אק לקאן ולוס איריגרה – המחבר מנתח במפורט מיתוסים קבליים שנבנו על מסורות מקראיות וחז"ליות, החל מזיהויה של התורה עם ה'חכמה', שנמשלת כבר בספר משלי לאישה, ועד לתפילה המכוונת לספירת השכינה, אשת החסיד בעליונים, בספרות החסידית. ניתוח זה מציג תמונה חלופית לתיאור האנתרופומורפי-הגברי של האלוהות העולה מחיבורים קבליים רבים וממחקרם. בתמונה המוצגת כאן האלוהות היא גם אם לעולם, המיניקה את המקובל ואת עם ישראל ומספקת מזון רוחני וגשמי לנמצאים בעולם של מטה. עוד נחקרים בספר משמעות האהבה בין העליונים לתחתונים ומודל האהבה הרגשית בין בני הזוג הנשוי. דיון זה פותח בביקורת על גישה רווחת במחקר, שעל פיה אין אהבה רגשית בספרות חז"ל ולכן יש להבין כל אמירה של 'אהבה' כביטוי לחשק הגופני של הזכר בלבד. המחבר מציג מסורות חשובות ומראה שספרות חז"ל מבוססת על הרעיון של אהבה רגשית בין אלוהים לאדם, וגם בין איש לאישה. ברוח זו הבינו המקובלים את המסורות הללו ובנו את תורתם על הצורך באהבה רגשית. הספר נחתם בדיון בשאיפתם של מקובלים אחדים לכלול את נשותיהם בלימוד תורת הסוד.

ספר זה מוקדש לבירור מהותה המיסטית של מסורת המרכבה הכוהנית, שהתחברה בזיקה למסורות מקדשיות. ראשיתה בחזונו של הנביא יחזקאל בן בוזי הכוהן, שהוגלה מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, בגלות יהויכין. בחזונו הופכת מרכבת הכרובים שעמדה בקודש הקודשים במקדש למרכבה שמימית חזיונית החורגת מגבולות הזמן והמקום. בחזון המקדש לעתיד לבוא הטעים הנביא הכוהן את מעלתם של כוהני בית צדוק שומרי משמרת הקודש, שיכהנו לבדם במקדש זה. המשכה של מסורת המרכבה בחזונם המיסטי של חוגים כוהניים בימי בית שני, שנמנע מהם לשרת במקדש במאות האחרונות לפני החורבן בשל מחלוקות מהותיות בשאלת סמכות והנהגה, לוח ופולחן. בעלי השקפות אלו, שכינו עצמם בכתביהם בני צדוק הכוהנים, פרשו מהמקדש הארצי ובעיני רוחם שירתו עם המלאכים במרכבה השמימית אשר נתרקמה בחזונם בלשון שיר בהשראת חזון המרכבה של יחזקאל ומסורת עבודת הקודש במקדש. השלב האחרון במסורת המרכבה נוצר בחזונם של חוגים בעלי זיקה כוהנית שחיברו את ספרות ההיכלות אחרי חורבן בית שני. ספרות זו החליפה את המקדש החרב בשבעה היכלות עליונים והחליפה את עבודת הקודש הארצית בירידה למרכבה ועלייה להיכלות העליונים. מחברי ספרות זו העמידו זיקת גומלין על-זמנית בין הכוהנים המשרתים בקודש ובין מלאכי השרת המכהנים בהיכלות השמימיים. בספר נדונים יחסי הגומלין בין החטיבות השונות של מסורת המרכבה העוסקות בזמן מקודש, במקום מקודש ובריטואל מקודש.

באמצע המאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת טקס של קבלת שבת ובו נתנו ביטוי לראייתם בשבת כלה ומלכה וביום השבת יום נישואין ויום הכתרה. חטיבה של קבלת שבת שולבה בתפילת ליל השבת ובה השיר 'לכה דודי' מאת ר' שלמה אלקבץ. השיר היה לציר המרכזי בתפילה הזאת, ואף על פי כן אין שיר מובן פחות ממנו. 'לכה דודי' משקף את התפיסה הכפולה של קבלת השבת כקבלת פני שבת וקבלת עול שבת. לפי ספרות הקבלה שתיהן מתמזגות למעין קבלת עול מלכות שמים. כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו. הבנת הסודות הקבליים תאפשר ללוות את הדוד בהליכתו לקראת הכלה. קבלת השבת השבועית באה לזַכות בקבלת השבת הקוסמית. קבלת פני השבת היא דוגמה לגאולה העתידה, ו'לכה דודי' סולל את הדרך לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשני משמעיו – הן כמזמור לכבוד השבת הן כמזמור לעתיד לבוא ליום שכולו שבת. הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית. תקציר באנגלית נמצא בסוף הספר.

בפרובנס של המאה הי"ב החלו לעלות לפני השטח העדויות הראשונות בדבר ה'קבלה': תורת סוד יהודית, שמוסריה הציגוה כמי שבאה אליהם במסורת. ספר זה מציע עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים ומעקב מדוקדק אחרי רמזי הסוד שהם מוסרים. הספר מעלה את קיומה של תורה הממשיכה במובן הרוחני והמיסטי את יסודות הפולחן הקדום. למשל, הגייתו של השם המפורש מבטאת עבור המקובלים את סוד האלוהות ואי-הגיית חלק מאותיותיו מרמזת על הפגימה, על גלות השכינה. פגיעתו של עמלק בכיסא הכבוד היא גם חורבן מקדש של מעלה. המשמעות הבולטת של החורבן היא החורבן הרוחני והפגימה במערכת האלוהות. הספר מראה שהמקובלים היו בעלי דימוי עצמי של כוהן ושל קרבן כאחד. הוא מצביע על תפיסתם העצמית כמקדשי השם וכבוני מקדש של מעלה ברוחם. מן הדיון במקדש מתרחב הדיון לעיר ולארץ: מה הייתה עמדת המקובלים באשר לגלות, הרוחנית והקונקרטית, ובאשר לארץ ישראל, ארץ של רוח וארץ ממש. הספר גם מבקש לבחון באיזו מידה תפיסות אלה של בית המקדש ופולחנו הרוחני ניזונו ונתמכו באקלים בתי המדרש של פרובנס. כן הוא מסרטט כמה קווים עקרוניים לראשית הקבלה שעניינם המעבר מתרבות שבעל פה לתרבות שבכתב, המעבר מאזוטריקה לגילוי והתפצלות ענפי הידע מאופן הנחלתם המאחד בתוך כותלי בית המדרש. פרופ' חביבה פדיה היא חוקרת ומשוררת. מחקריה עוסקים בפואטיקה, בפנומנולוגיה ובהיסטוריה של הדת היהודית ומתמקדים בעיקר במסתורין היהודי הקדום ובזיקותיו למדרש ולמקרא, בראשית הקבלה ובראשית החסידות. מלמדת במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

כרך יז של מחקרי ירושלים במחשבת ישראל . התנועה השבתאית נתפסת כפרשת דרכים בהיסטוריה היהודית, שכן תבעה בחינה מחודשת של גבולות הדת ושינתה את גבולות הזהות של הקהילה היהודית מן השליש האחרון של המאה השבע-עשרה ואילך. השבתאות, המיוסדת על אמונה במשיחיותו של שבתי צבי, יצרה עולם רוחני שקרא תיגר על ההוויה המשעבדת של חיים בגלות, בשם האמונה בעולם נגאל. השבתאות בגלגוליה השונים העניקה משמעות חדשה לרעיון המשיחי ולביטוייו בזיקה לגלות וגאולה, שעבוד וחירות, גאולת הדת והאמונה וגאולת המשיח, הן במישור הרוחני הן במישור החברתי. זיקתה של השבתאות לרקע הקבלי של המיתוס המשיחי ועמדתה הדיאלקטית ביחס לגבולות של אמונה וכפירה, לזהות כפולת פנים של מומרים ומאמינים, למעברים בין דתות, לחסידות סגפנית מופלגת, מזה, ולפריקת עול מצוות, מזה, הציבה אתגרים מורכבים בפני הקהילה היהודית. תקוות הגאולה, שנקשרו במסורת הקבלית ברעיונות מיסטיים אנרכיסטיים, בחזון הפיכת היוצרות בעולם נגאל ובמשיחיות מיתית מהפכנית בתחום האלוהות והאמונה, יצרו תסיסה רוחנית והעלו תופעות חברתיות חסרות תקדים שעוררו התלהבות ותקווה בחוגים רחבים אך גם עוררו התנגדות נוקבת ופולמוס עוין ברחבי העולם היהודי. האמונה בתחילתו של העידן המשיחי ובמהפך מהותי במציאות המסורתית הגלותית, מזמנו של שבתי צבי, שנתפס כמשיח על אף שהמיר את דתו בשנת תכ"ו, הייתה נחלתם של 'מאמינים' שבתאיים, שפעלו הן בעולם המוסלמי וכונו בשם 'דונמה', הן בעולם הנוצרי וכונו בשם 'פראנקיסטיים', ואף היתה נחלתם של יהודים שחיו בגבולות העולם המסורתי, לכאורה, אך לאמיתו של דבר בעולם המאמינים. זהויות כפולות אלה של מאמינים, שפעלו בסתר ובגלוי בתחום עולם ההלכה ומחוצה לו, יצרו את המרקם המורכב של התנועה השבתאית ושלוחותיה. הזיכרון הכתוב של ההתעוררות המשיחית המיסטית והקשריה הפולמוסיים הדתיים והחברתיים מעלים שאלות היסטוריוגרפיות מרתקות הן ביחס לנקודת המבט השבתאית, הן ביחס לנקודת המבט של מתנגדי השבתאות והן ביחס לעדויות של מתבוננים מחוץ לגבולות העולם היהודי. שאלות אלה נבחנות על יסוד תעודות חדשות ונקודות מבט מחקריות מקוריות בכרכים טז-יז של 'מחקרי ירושלים במחשבת ישראל' המוקדשים לחקר השבתאות ושלוחותיה. ניתן לקרוא חלק מהמאמר "'ספר דברי האדון' ליעקב פראנק: אוטומיתוגרפיה מיסטית, ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטאפורה" מאת רחל אליאור בפורמט PDF משמאל.

שני חידושים בפירוש זה לתוספתא: האחד, הגישה הספרותית לטקסט התוספתא מסכת בבא קמא נוסף על הפירוש הענייני שלה; האחר, מערכת המקבילות (סינופסיס) בין המשנה לתוספתא במסכת בבא קמא, המוצעת בפעם הראשונה. הפירוש, אף שבהכרח הוא גם ענייני, עוסק במיוחד בבעיות ספרותיות הנוגעות למבנה הטקסט של התוספתא בבא קמא ובכל מה שקשור ליחסה למשנה, למדרשי ההלכה ולברייתות שבתלמודים. בעיות אלה באות לידי פתרון כאשר עומדים על דרכו של מסדר התוספתא בסידור ההלכות ובחלוקת הפרקים ומפענחים את הכללים הלשוניים והספרותיים שקבע לעצמו. כל זה בניסיון לגלות את השכבות השונות בתוספתא. עצם הצבת הסינופסיס מסייע הרבה גם לפתרונן של בעיות ספרותיות במחקר המשנה והתוספתא בכלל: זמן העריכה ושם העורך או העורכים; עד כמה התוספתא היא פירוש למשנה ועד כמה היא המשך למשנה; יחס התוספתא לעריכות קדומות למשנה, אם היו כאלה. ישנה בספר הקדמה באנגלית.

מונח יסודי בתורת הקבלה הוא 'שם הספירות'. הוא מופיע לראשונה בספר היצירה, ספר המיוחס לאברהם אבינו ושחובר ככל הנראה במאה השישית לספירה. על פי השקפת המחבר, ברא האל את העולם בעזרת עשרת המספרים הראשונים וכ"ב האותיות העבריות והוא מכנה אותם יחד בשם: ל"ב נתיבות חכמה. בספר זה ערוך מפתח מסודר לכל שמות כינויי הספירות בזוהר, רעיה מהימנא, תיקוני הזהר, שקל חדש, שערי אורה, ספר הבהיר, ספר מערכת האלוהות ו"ספר השם". לכל ספר מובא מפתח משלו ובנוסף ישנו מפתח השוואתי כולל. כל המפתחות מסודרים לפי סדר אלפביתי של שמות הכינויים.

על אדני פז: פירוש על אדני פירוש זוהר. כך מפרש ר' שמעון אבן לביא בספרו כתם פז את הפסוק משיר השירים. ואכן, במוקד קבלתו של ר' שמעון אבן לביא - מקובל בן המאה השש עשרה שנולד בספרד וחי בצפון אפריקה - עומד ספר הזוהר, שספר כתם פז הוא אחד הפירושים הראשונים שלו. גרשם שלום, בסקירתו על תולדות הקבלה, ציין שס' כתם פז הוא החיבור החשוב ביותר שנכתב בעת ההיא בידי מקובל ממרוקו. והנה, למרות חשיבותה הרבה, לא זכתה עד כה קבלתו של אבן לביא לדיון מפורט בספרות המחקר. על אדני פז בא להשלים את החסר ולהקדיש מחקר מפורט להגותו של אבן לביא. הספר עוסק בתפיסותיו הקבליות של אבן לביא ובפרשנות הזוהר שלו, ובוחן את ההשפעה ההדדית שבין השניים. כמו כן הוא עורך השוואה בין דעותיו הקבליות של אבן לביא ושיטתו הפרשנית לבין תפיסותיהם של מקובלים אחרים בני זמנו, במטרה לחשוף מגמות אופייניות לקבלת המאה השש עשרה ולעמוד על ייחודו של ס' כתם פז בספרות הקבלה.

המאמרים בספר: משה רוסמן - מכתבי הבעש"ט: לקראת הערכה מחודשת אדם טלר - מסורת סלוצק על ראשית דרכו של הבעש"ט עמנואל - אטקס מאגיה ובעלי-שם בספרות ההשכלה יוסף שלמון - על פולמוס כנגד החסידות בהקדמת ר' ברוך משקלוב ל'ספר אוקלידוס' שמואל ורסס - כתב פולמוס משכילי גנוז בגנותה של החסידות שמואל פיינר - באמונה בלבד! הפולמוס של ר' נתן מנמירוב נגד האתאיזם וההשכלה דוד אסף - 'שאינו מאמין בגדולי הדור': המאבק החסידי על כבודו של ספר 'אור החיים' ומשמעותו ההיסטורית נחום קרלינסקי - החברה החסידית של צפת במחצית השנייה של המאה הי"ט כחברת מהגרים: היבטים דמוגרפיים וגיבוש חברתי שאול שטמפפר - לקורות מחלוקת הסכינים המלוטשות משה חלמיש - טיפולוגיה של ספרי קבלה בהשקפתו של ר' צדוק הכהן מלובלין נפתלי לוונטל - בין מיסטיקה למודרניות: עבודת ה' החב"דית במאה העשרים יוסף דן - קצה של החסידות הפרומקיניאנית

הספר נועד לבחון מחדש מושגי יסוד בהוויה הדתית היהודית לאורן של התפתחויות מהפכניות בדור האחרון במחשבה האירופית והאמריקנית לגבי תופעות לשוניות, רעיוניות והיסטוריות. הפרובלמטיזציה של תפיסת הטקסט, הלשון וההבעה אינה מאפשרת המשך הדיון בטקסטים דתיים בדרך שהייתה נקוטה אצל חוקרים שתפיסת עולמם התגבשה בתחומי ההשכלה והמודרניזם. ההעברה הבלתי ביקורתית של מושגים כגון דת, לשון, קדושה, מיסטיקה ומוסר מרקעם התרבותי הנוצרי אל חקר היהדות נעשתה אבסורדית בשעה שמושגים אלה איבדו את משמעותם בתחום שבו התהוו. הבדל עמוק קיים בין תפיסת הלשון ביהדות לבין זו שבנצרות: היהדות רואה בלשון הקודש תופעה אלוהית שקדמה לעולם ושמכוחה נברא העולם; הנצרות אימצה לשונות קיימות, יוונית ולטינית, ומשום כך תפיסת הלשון העברית מיוסדת על ההכרה באין-סופיות המשמעות הגנוזה בביטוי הלשוני, בעוד שבנצרות יש חתירה לקבוצת משמעויות מגובשת. מכאן שהיחס אל הטקסט המקודש והעיצובים הלשוניים בתחומי המיסטיקה והמוסר התפתחו בכיוונים נפרדים. פרקי הספר מבררים מחדש את היחס בין מיסטיקה לבין מוסר, בין קבלה לבין מיסטיקה, את מעמדה של התפילה ואת ההתקדשות העצמית במעשה הדתי והמוסרי ובתהליך התשובה, ומעמידים תמונה מחודשת של העצמה הרוחנית שבתפיסת הקדושה ביהדות.