זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

The four volume series of the History of the Hebrew University Project is devoted to the development of the idea and of its implementation during the pre-state period. The previous three volumes expanded in a great number of scholarly articles on the complex stories which made up this history from a great variety of aspects – scientific and academic, political and organizational, economic and social. The present volume, the last part of the project, seeks to focus on the individuals, the personalities of the people who made the university become a reality; those who struggled for its foundation, and the pioneering scholars and scientists who laid the basis and shaped the Hebrew University. It opens a window for the wider public to become familiar with the story of the Hebrew University without the need to penetrate into the complexity of scientific and other issues dealt with in previous volumes. The story of the university is the story of the enormous efforts involved in bringing prominent scholars and scientists to Eretz Israel, then a remote and marginal corner in the Middle East. These efforts were accompanied with debates of principle and personal controversies within and outside of the university about academic and national considerations. Despite all difficulties, criticisms and doubts, the founders of the university succeeded in building an institution of intellectual excellence that would become a pillar in the project of Jewish national renaissance and prepared the basis for the Hebrew University academic leadership in Israel and in the Jewish world for many years to come.

כרך זה, הרביעי בסדרת תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים , רואה אור בשנת המאה להחלטת הקונגרס הציוני על הקמת האוניברסיטה בירושלים (וינה 1913). שלושה הכרכים הקודמים הוקדשו לשורשי הרעיון לייסד תשתית רוחנית ותרבותית לישות הלאומית בארץ-ישראל, להקמתה של האוניברסיטה ולהתפתחותה בימי 'המדינה שבדרך', עד הירידה מהר הצופים בשנת 1948, שעמם נחתם הפרק הראשון בתולדות המוסד. בכרכים הראשונים נפרשו לעיני הקורא העלילות המורכבות של כינון האוניברסיטה, במחקרים מעמיקים ופרטניים שעסקו בצדדים המדעיים, הארגונים והפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. רק מעט הוקדש לפועלם של האנשים שעמדו מאחורי מפעל זה. הכרך שלפנינו מביא את הביוגרפיות של המייסדים והפרופסורים הראשונים של האוניברסיטה, שטבעו את חותמם על כינונה והתפתחותה של האוניברסיטה בשנות המנדט. אמנם סיפורם האישי הוצג לעתים במאמרי הכרכים הקודמים - אך זאת במקוטע ובמובלע, והבלטתו כאן מציירת את תמונת ימי האוניברסיטה בראשיתה דרך סיפורם של מעצביה. שלושה פרקים בספר: הראשון בהם עוסק במייסדיה ומעצביה של האוניברסיטה, וכולל את אנשי המעש שליוו את הקמתה ואפשרו את תפקודה; הפרק השני מוקדש לראשוני המורים והחוקרים במדעים העיוניים: מדעי הרוח, מדעי היהדות וראשוני החוקרים בתחומי המשפט והחברה; בפרק השלישי מובאות הביוגרפיות של החוקרים והמורים בתחומי המתמטיקה והמדעים הניסויים. ספר זה מוקדש לאנשים שהגיעו לירושלים בנסיבות שונות מרחבי העולם ומתפוצות רבות, אך בפועלם המשותף על הר הצופים אפשרו את הגשמתו של הרעיון, שנזרע במחצית השנייה של המאה ה-19 ונשא פרי מבורך בתקופת היישוב. הם שהניחו את התשתית למעמדה הבכיר של האוניברסיטה העברית בשנים הבאות, בימי מדינת ישראל.

כרך זה, השלישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית , הרואה אור בשנת התשעים להנחת אבן הפינה לאוניברסיטה ובשנת השישים למדינת ישראל, הוא המשכו הישיר של קודמו (תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: התבססות וצמיחה, א, ירושלים תשס"ה). שני הכרכים כאחד עוסקים בהתפתחותה של האוניברסיטה בתקופת היישוב, אך הם מתמקדים בהיבטים שונים אלה מאלה. הכרך הקודם עסק באילוצים עקרוניים וחומריים, שהגבילו את יכולתה של האוניברסיטה העברית להפוך לגורם מוביל בעולם האקדמי אפילו בחלק ממדעי היהדות, אך שרטט גם את הצלחתה להתבסס כמוסד אקדמי עצמאי וכאוניברסיטה יהודית-לאומית. הכרך שלפנינו נסב, מצד אחד, על הניגודים בשאיפות האקדמיות בין האוניברסיטה לבין החברה היישובית, ומן הצד האחר - על מעורבותה הרבה של האוניברסיטה במאבקי היישוב ובצרכיו; כל זאת תוך עליית מעמדה הבין-לאומי עקב התעצמותה המדעית. ממוסד מחקרי גרידא הפכה האוניברסיטה העברית למוסד להשכלה גבוהה ולמרכז מדעי מוערך, בעל קשרים בין-לאומיים. שלושה חלקים בספר מוקדשים למעורבותה הפוליטית-חברתית של האוניברסיטה, על מוריה ותלמידיה, בחיי היישוב. מאבקם של גורמים ביישוב היהודי ובציבור היהודי בתפוצות הביא לתפנית במקומם של הסטודנטים במערך האוניברסיטאי, לעלייה תלולה במספרם ולשינויים המוסדיים שהתבקשו מיצירתן של פקולטות להוראה. החלק המוקדש למדעי הטבע דן ביצירתם של מרכזי מחקר, ברמה בין-לאומית גבוהה, בפיזיקה, בכימיה ובמדעי החיים; הוא מתאר את תרומתם היישומית של מדעים אלה לתשתית שהונחה למדינה שבדרך ולמערכת הלחימה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הישגיה של האוניברסיטה בתקופת היישוב, החתירה להצטיינות ובניית עצמאות אקדמית, הנשענת על תמיכה ציבורית יהודית בעולם, והיוקרה המדעית שהגיעה אליה, הניחו את התשתית למעמדה הבכיר לאחר קום המדינה.

כרך זה, השני במפעל תולדות האוניברסיטה העברית , רואה אור בשנת השמונים של האוניברסיטה. מאמרי הכרך, המופיע בשני חלקים, עוסקים בתולדות האוניברסיטה בימי "הבית הלאומי". עניינם תהליכי התפתחותה של האוניברסיטה כמכלול, ובה בעת מוצגות בהם ההתפתחויות הייחודיות בתחומי הידע והמחקר השונים. החלק הראשון עוסק בהתפתחותה המוסדית של האוניברסיטה ובמקומה בעם היהודי. תחומי המחקר וההוראה הנדונים בו הם מדעי הרוח והחברה. החלק השני עניינו מקומם של האוניברסיטה, הסגל האקדמי והסטודנטים בחיי היישוב היהודי בתקופת המנדט, בקשרים הבינלאומיים ובהתפתחות מדעי הטבע. מאז פתיחתה הרשמית בשנת 1925 זכתה האוניברסיטה העברית למעמד נכבד בקרב שכבות רחבות בציבור היהודי בעולם. עם זאת, המתחים שליוו את הקמתה נמשכו גם בימי הצמיחה וההתבססות: כיצד לקיים מוסד מחקר והוראה אוניברסיטאי ולשמור בה בעת על אופי יהודי ייחודי? איך למשוך אל ארץ קטנה ונחשלת מדענים ומלומדים בעלי שם עולמי? באילו אופנים ניתן לשלב מצוינות אקדמית עם שליחות לאומית ובניין אומה? אסופת המחקרים מלמדת כי לא המתח בין מטרות לאומיות ופוליטיות לשאיפות אקדמיות היה זה שהגביל את יכולתו של המוסד האקדמי החדש להגיע למעמד בכורה בעולם האקדמי, אלא דווקא הניגוד בין שתי מטרות אקדמיות: טיפוח תרבות יהודית מצד אחד ופיתוח מדע אוניברסלי מצד שני. אולם על אף הקשיים והמגבלות החומריות, הפוליטיות והארגוניות הפכה האוניברסיטה על הר הצופים למוסד אקדמי אוטונומי בעל סדר יום רוחני ומדעי משלו, שטבע חותמו בקרב יהודי התפוצות, הרחק מעבר לגבולות ארץ ישראל ולתחומי התנועה הציונית. זאת ועוד, באוניברסיטה העברית הונחו תשתיות מוצקות לפיתוח אקדמי ומדעי שהתחולל בשנים הראשונות של מדינת ישראל. בעטיפה: המחזור הראשון של בוגרי האוניברסיטה העברית, במרכז (עומד) י"ל מאגנס, 1931 יצא לאור בסיוע קרן קיימת לישראל.

הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה אחד המפעלים המרכזיים של התנועה הציונית, והרוח החיה להקמתה היה חיים ויצמן. כצעד סמלי למימוש הצהרת בלפור הונחו ביולי 1918 אבני הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים. מעמד הפתיחה של האוניברסיטה בשנת 1925, בנוכחות הלורד בלפור, הנציב העליון הרברט סמואל, הרב הראשי לישראל אי"ה קוק, המשורר ח"נ ביאליק ומדינאים ומלומדים אחרים, עורר ברחבי העולם היהודי התרגשות עצומה, ונתפס כביטוי למימוש התחייה הלאומית והתרבותית של העם במולדתו ההיסטורית. תולדותיה של האוניברסיטה העברית שזורות אפוא בתולדות העם היהודי, התנועה הציונית ותולדות היישוב. הקמת האוניברסיטה מהווה דוגמה מעניינת למתח שבין מטרות לאומיות אידאולוגיות לבין אופיו האוניברסלי של המחקר המדעי, מעלה שאלות לגבי הזיקה בין המסורת היהודית למדע המודרני ולגבי הקשר בין צורכי היישוב בארץ ישראל לבין האינטרסים של העם היהודי ברחבי העולם. ייסודה של אוניברסיטה מערבית בארץ ים תיכונית אף הוא בעל השלכות חשובות על תוכן ההוראה והמחקר בה. בחלוף שבעים עשורים לפתיחתה הרשמית הוחל במפעל תולדות האוניברסיטה העברית, שכרך זה הוא פרי ראשון שלו. הקובץ דן באופן שיטתי, ביקורתי ומקיף בשורשי רעיון האוניברסיטה, בהכנות לפתיחתה, בדמויות מפתח אחדות שעמדו ליד עריסתה, בתולדותיהם של המכונים והחוגים הראשונים, בניסיונות ובהצלחות לרכז ולהצמיח מלומדים בעלי שם בתחומי המחקר השונים, אך גם בהתחלות שנקטעו. קובץ המאמרים מעלה תרומה הן לתולדות הציונות והיישוב הן לתולדות המדע וההשכלה הגבוהה במאה העשרים.