מאה בני נוער בגיל תיכון – בנים ובנות, דתיים וחילוניים, "מכורי סלולר" כבדים ומשתמשים רגילים – מתנתקים ממכשיר הסמארטפון שלהם למשך שבוע. נשמע דמיוני, אך כך אירע בניסוי מרתק ושאותו מתאר הספר שלפניכם. במהלך שבוע ארוך ומאתגר תיעדו הצעירים את חוויותיהם ביומנים אישיים ובראיונות פרטניים וקבוצתיים. הם שיתפו בתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות של העדר המכשיר ובהשפעת הניתוק ממנו על חייהם החברתיים והמשפחתיים, על ניהול הזמן ומטלות היומיום. המשתתפים תיארו את ההתרחשויות ללא הסמארטפון בבית הספר ובשעות הפנאי, את תחושת חסרונו ברגעי ההשכמה בבוקר ובדקות שלפני השינה, ואף את חלומותיהם הרוויים בגעגועים לחבר הדיגיטלי שנלקח מהם. ספר זה מביא את קולותיהם האותנטיים של בני הנוער שהשתתפו בניסוי ואת התובנות של החוקרים על מקומו של הסמארטפון בחיי היומיום של "ילידים סלולריים", בני דור ה- Z . החוויות המנוגדות המלוות את שבוע הניסוי – הקושי והגעגוע מצד אחד, ותחושות הסיפוק והשחרור מהצד האחר, מספקות זוויות מבט חדשות לשאלות המעסיקות הורים, מחנכים, חוקרים ואנשי מקצוע: כיצד ומדוע נהפך הטלפון הסלולרי לגורם מרכזי המעצב את חיינו, והאם אכן יחסינו אתו מתאפיינים בתלות ואולי אף בהתמכרות, או שמא מדובר ביחסים מסוג אחר לגמרי.

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

גופן של נערות פורץ לתודעה הציבורית בעת דיון במראה שלהן, במיניותן ובפגיעותן . הספר נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות, מאיר ומפענח את ההתייחסות החברתית לגופן של נערות ישראליות, שבה בעת מכחישה ומתעלמת ממנו, מחפיצה וחושפת אותו. פרקי הספר יוצרים פסיפס מעמיק, מעורר מחשבה ורגש, של התבוננויות בגופן של נערות, כשהוא נוכח ופועל, מוגבל ומושתק, בתרבות, בחינוך, ברווחה, בבריאות ובמשפט. הכותבות -- חוקרות ונשות מקצוע המתמחות במחקר על נערות ובעבודה עמן -- מבקשות לחלץ את גופן של הנערות מן הסמוי אל הגלוי, ולהמיר את המבט המחפיץ בהן בראייה רחבה של ההשתקפות החברתית של הגוף הנשי הצעיר ושל נוכחותו במערכות יחסים מרכזיות בחייהן. זהו ספר ראשון בעברית בתחום המתפתח של לימודי נערות ( girlhood studies ), הבוחן את חייהן של נערות על רקע השתייכותן לקבוצות חברתיות מגוונות מנקודת מבט מגדרית ביקורתית. פרקיו מעשירים את השיח האקדמי והידע המקצועי על אודות נערות ומרחיבים את אפשרויות הפעולה החברתיות עמן ולמענן.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

הדיבור נתפס, ברגיל, כאמצעי הקשר והתקשורת המרכזי (ואפילו) הייחודי של האדם. היעדר דיבור במהלך תקשורת נתפס כריק, פרי תקלה לשונית, כקטיעה של הקשר או כרקע לו (כדף הלבן לאותיות השחורות שכאן). אך מסתבר שכשם שיש דיבור שהוא חסר תוכן – יש שתיקה שהיא אמצעי שיתוף להבעה משמעותית. הספר המוקדש לשתיקה כאמצעי הבעה ("השתיקה המדברת"): שתיקה כאשר "אלף מילים לא תבענה" או "אין מילים" ולא כאשר "אין לי מה לאמר". יש סוגים שונים של היעדר דיבור: דממה והפסקה שהם מחוץ לאינטראקציה (לא-מילוליים); הלא-נאמר והדיבור הריק וכך גם ההשתקה. "השתיקה המדברת" היא פרי בחירה של הדובר (בתורו, לא המאזין שתפקידו להאזין) להשתמש במסמן נעדר קול כאמצעי להבעה מילולית. שתיקה זו משמשת אותו בתוך האינטראקציה התקשורתית יחד עם הדיבור – המילים – או לצדן לשם העברת מסר, שיתוף רגשי, הפעלת האחר, כמו גם כאמצעי פואטי-אסתטי, כאמצעי מטה-לשוני לתהלוך שיח ודיבור (בשתיקה) וכפונקציה נסיבתית תרבותית (נימוס, מנהגים, אבלות ואבדן, קדושה, טאבו, שואה וכדומה). הספר מציג שתיקה מדברת זו מכל היבטיה: התפקידים הלשוניים שהיא יכולה למלא; התכנים המגוונים שהיא מביעה, והצורות שלה – צורות שבהיותה היא עצמה חסרת מימוש (היעדר דיבור) הדיבור משמש לה רקע ומבשר אותה. סיום הספר בהצבעה על תרומת העיון בשתיקה לחקר הלשון האנושית בכלל. ניתוח והסבר דוגמות השתיקה עושה שימוש בכל רובדי הלשון וסוגותיו: טקסטים קאנוניים ואחרים, מקרא, ספרות יפה, תעמולה ופרסומות, סרטים, שיח בין-אישי ושיח פומבי עכשוי, הקשרים משפטיים, והקשרים קליניים (פסיכותרפיה, הפרעות תקשורת וכד'). הספר מכוון לחוקרים, אנשי מקצוע, סטודנטים ומשכילים המתעניינים בשפה כשלעצמה וכאמצעי, סימפטום ותקשורת. זהו ספר יסוד לכל מי שנוגעים באופן ישיר או עקיף בשתיקה.

הספר תקשורת כשיח: עיונים בשפה ובמדיה מתחקה אחר מארג הזיקות שבין שפה, טקסט ושיח לבין תקשורת, תרבות וחברה . המאמרים הנכללים בו מציעים, בין היתר, עיונים באופיין הדיאלוגי של תקשורת ופרשנות, בתרומתם של סיפורים לכינון זהות, זיכרון וערכים , ובמשא ומתן על יחסי הכוחות , חלוקת התפקידים והזכות להשמיע קול במרחב הציבורי . המאמרים בספר עוסקים במגוון רחב של זירות והקשרים: החל מדיון תאורטי בתהליכי תקשורת , דרך בחינה היסטורית של טקסטים עתיקים מראשית תרבות המערב והתרבות היהודית , ועד ניתוח של שיח ציבורי עכשווי במגוון ערוצים וסוגות - ספרי לימוד, דיווחים עיתונאיים, ראיונות חדשותיים ובידוריים, כתבות מגזיניות ומאמרי דעה. פריסה רחבה זו מהווה עדות לעוצמתו המחקרית הנדירה של המפגש בין חקר השיח למחקר התקשורת והתרבות . תקשורת כשיח הוא מחווה לעבודתה הייחודית ולתרומתה המשמעותית של פרופ' שושנה בלום - קולקה לייסוד ולפיתוח חקר השיח בארץ ובעולם . מחבריהם של מרבית המאמרים בספר הם תלמידיה, עמיתיה ושותפיה למחקר.

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

הספר נָאשָה פְּרֶסָה: עיתונות יהודית ברוסיה הבתר-סובייטית , עוסק בעיתונות היהודית ברוסיה במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה העשרים. הדיון מקיף את המוסדות שבהן נוצרה ואת יצרניה, את הנושאים שנכתבים בה ואת קהל קוראיה. מוארים בו הדיוקן המקצועי והחברתי של יצרני עיתונות זו וצרכניה ובמערכות היחסים המתקיימות ביניהם וכן בינם לבין הטקסטים המתפרסמים בה. העיתונות היהודית-רוסית נבחנת כחלק מנוכחות יהודית מתחדשת ברוסיה על רקע התמורות העצומות המתרחשות בה בשנים האחרונות והפרק החדש בתולדות יהדות רוסיה. כל אלה במסגרת התמודדות עם השאלה לאן מועדות פניה של העיתונות. הרעיון המרכזי בהבנת מערכות היחסים בחברה היהודית-רוסית מעוגן במילה 'שלנו', ברוסית נָאש,מילת קוד לשותפות גורל. מנקודת המבט של קוראיה העיתונות היהודית היא נאשה פרסה , העיתונות שלנו. הם רואים בה חלק מעולמם, ראשי הקהילות רואים בה כלי לבניית קהילה, ושליחים ישראליים מכירים בתפקידה כאמצעי להפצת מידע.

האם יש קשר בין מערכון העליות מ"לול" לבין הפנתרים השחורים? בין יאצק והמהפך של 1977? בין הפולניות מ"זהו זה" לפוסט-פמיניזם? התשובה הקצרה לשאלות אלה היא "כן". התשובה הארוכה נחשפת בין דפיו של ספר זה, הראשון לבחון באופן שיטתי את ההומור הטלוויזיוני בישראל. הדיון מתמקד ב"קאנון הקומי" הישראלי -- קבוצה של מערכונים, דמויות ותוכניות טלוויזיה, שנוצרו בין ראשית שנות השבעים לשלהי שנות התשעים וצברו עם השנים מעמד תרבותי מיוחד. הניתוח מתחקה אחר יחסי הגומלין של ההומור עם ששה שסעי זהות מרכזיים בישראל: העדתי, הלאומי, המעמדי, הפוליטי, הדתי והמגדרי. העיון בטקסטים מעלה שבכל צחוק יש יותר משמץ של אמת – התהליכים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים הדרמטיים שעברה ישראל במהלך שלושה עשורים מהדהדים ומתחדדים בהומור הטלוויזיוני. בנוסף לכך, שימש ההומור כחיישן רגיש המזהה תהליכים חברתיים בזמן היווצרותם, ואפילו תפקד כשחקן בתהליכי שינוי חברתי-פוליטי. הספר חושף את האיכויות הרב משמעיות של ההומור הטלוויזיוני הפופולרי, המאפשרות לקרוא אותו כשמרני וחתרני, מאחד ומפלג בו זמנית. רב משמעיות זו מאפשרת לטקסטים הקומיים להכיל את שלל הפרדוקסים שהזינו, וממשיכים להזין, את החברה הישראלית, בלי להכריע ביניהם. היא מאפשרת להומור גם לשמש כליבה תרבותית המשותפת לקבוצות שונות ומנוגדות, כאשר כל אחת מהן יכולה לקרוא אותו בהתאם לצרכיה, ובו זמנית למצוא בו את הפרשנויות היריבות.

'This collection aims to re-assess the existence and re-evaluate the contribution of the Toronto School of Communication. Both editors and contributors are to be commended for assembling a well researched and timely study featuring excellent papers, insightful views, and vigorous critical assessment. The Toronto School of Communication Theory will certainly appeal to media students and scholars, as well as anyone interested in the individuals who come under discussion.' Derrick de Kerckhove, Director of the McLuhan Program in Culture & Technology, University of Toronto ' The Toronto School of Communication Theory is an interesting and important collection that succeeds in extending the classic theories of the Toronto School into contemporary studies of media. Anyone who is currently working in the field of Communication Studies and in the cognate social sciences will find this a fascinating volume. As well, those interested in the work of Marshall McLuhan and Harold Innis will find this to be enjoyable reading.' Peter Simonson, University of Colorado at Boulder

לתקשורת ההמונים מקום מרכזי בעולמו של האדם בהיותה אחד המקורות העיקריים למידע על העולם הקרוב והרחוק, לריגושים ולבידור, לחוויות אינטלקטואליות ולתחושת שייכות חברתית. הספר סיקור כסיפור מציע מבחר מאמרים העוסקים בתפקידי התקשורת בחברה, וכלים להתמודדות ביקורתית עם שפע הדימויים החזותיים והמילוליים. לספר תרמו כעשרים כותבים, מבכירי חוקרי התקשורת בישראל, וכולם מעטרים תפיסה שקידם ד"ר יצחק רועה, איש רדיו וטלוויזיה שהיה לחוקר תקשורת מרתק, ולפיה הסיקור הוא סיפור שיש לנתחו בכלים שבסיסם במחקרי הספרות, הלשון וההיסטוריה. לספר ארבעה שערים: השער הראשון - אחרת על תקשורת: גישות לפרשנות – מציע היבטים תאורטיים להבנת תקשורת; תהיות על מקומה של התקשורת בעת מלחמה מועלות בשער השני - ימים עקובים מדם: עיתונאות, מדיניות ומלחמה; עיונים בשפת התקשורת מכונסים בשער השלישי - מונולוג, דיאלוג ואידיאולוגיה: הרטוריקה של התקשורת; הקשר בין תרבות ותקשורת נידון בשער הרביעי - בין כיסוי לגילוי: קולות, מראות, קהלים. כל אלה יוצרים פנורמה של גישות ומחקרים המדגימים את העושר בהתבוננות בשיח התקשורת בישראל.

קולות הקוראים, ספרם של חנה אדוני והלל נוסק, הוא המחקר המקיף והמורכב ביותר בנושא הקריאה שנערך בישראל. הקריאה נבדקת במחקר זה במגוון רחב של היבטים לאורך שנים רבות ובאמצעות כלי מחקר תאורטיים, פרשניים ואמפיריים. תרבות הקריאה הנחשפת במחקר פותחת צוהר להבנת תהליכים רבים בחברה הישראלית: זהות גלובלית מול זהות מקומית, השפעתה של סביבת המדיה הרב-ערוצית על תהליכי חִברות, יחסים בין המינים, פערים חברתיים. המסקנות העולות מן המחקר מרעננות ומפתיעות. מתברר שדעותינו הקדומות על אודות מצב הקריאה – מן ההנחה שהאינטרנט והכבלים דחקו את הספרים והעיתונים משעות הפנאי ועד השערותינו הפופולריות על אופיו וזהותו של קהל הקוראים – לא תמיד עומדות במבחן. 'מי שעתידה של תרבות הקריאה יקר ללבו, ומי שרואה בה נדבך מרכזי בקיומה של החברה הישראלית, ימצא בספר זה עניין רב'. ד"ר גדי טאוב, האוניברסיטה העברית