משבר הפוליטי חוקתי בו אנו מצויים בעת הזאת הוא הרגע בו שאלת המחויבות האזרחית הופכת להיות שאלה קיומית: האם חובתו של אזרח לציית לשלטון שנבחר בהליך סדור או שמא מהעובדה ששלטון נבחר באופן דמוקרטי לא נובעת המסקנה שיש לציית לו גם במחיר פגיעה בצדק, בהגינות ובערכי היסוד הדמוקרטיים. הטענה המרכזית של מסה זו היא שיש להבחין בין שני סוגי אי־ציות אזרחי: בין אי־ציות בגין פגיעה בחוק או במדיניות לבין אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות. אי־ציות מהסוג הראשון, מבטא הכרה בלגיטימיות של השלטון, והוא תביעה לתיקון מסוים. לעומת זאת, אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות מערער על הלגיטימיות של השלטון. המסה שלפנינו עוסקת באי־ציות אזרחי מהסוג השני. המסה מתמקדת בהצדקות האזרחיות השונות שיש לאי־ציות אזרחי במצב זה, תוך תשומת לב למציאות הישראלית. מסה זו מעלה את הטענה שאי־ציות בגין הפרת חוקיות הוא חובה אזרחית שמבוססת על רעיון ההסכמה החברתית, הקודמת לשלטון ומתנה את סמכותו. המסה היא קריאה לאחריות ומחויבות אזרחית המבטאת את אחריותו של האזרח לעצמו, לחברה שבה הוא חי ולמדינתו.

הספר טקס, טקסט והמאבק על הזהות ממשיך ומשלים את ספרו הקודם של המחבר: עם, מולדת וספר, על הטקסטואליזציה של העם היהודי , שהתמודד עם שאלת היחס בין היסודות המכוננים את הקיום היהודי: היסוד הרוחני – הטקסט מצד אחד, והיסוד הריאלי – העם והמולדת, מצד אחר. הניתוח שהוצע בספר עם, מולדת וספר מתמודד עם העמדה, שלפיה גם המולדת והעם הם מושגים המסמנים מסומנים רוחניים: העם מכוּנן על ידי מערכת הערכים, והמולדת היא מכלול הטקסטים המכוננים את הקיום היהודי. הספר הצביע על המאבק המתמשך בין מגמת הרחנת העם והמולדת לבין השבתם לקיום הריאלי. בספר שלפנינו, המודחק הריאלי שב אל קדמת הבימה. טענת היסוד של הספר היא כי טקסים וטקסטים מכוּננים על ידי קהילות יהודית ממשיות, ולא על ידי רוחות רפאים. הטקס והטקסט הם מרחבי מאבק על הקיום היהודי. אבל, מאבק זה מתחולל בלב הקיום היהודי הממשי על ידי בני אדם ממשים, שהם בשר ודם, ולא על ידי רוחות רפאים החיים בתוך טקסטים או בספריות. טענות יסוד אלה באות לידי ביטוי בניתוח מפורט, העוסק במשמעותם של טקסים, כטקסטים הנשזרים על ידי בני אדם.

אור מתוך הסדק הוא דין וחשבון של פילוסוף על המפגש בין פילוסופיה לבין החיים הממשיים בעת הזאת, שבה אנו מתנסים במגפת הקורונה. המגפה מערערת את הסֵדר, פוגעת בהבנת העולם המנחה את חיינו, משבשת את הזיקה הבין-אנושית ומותירה בנו חותם של אימה ופחד. ימי חולי ומגפה מציפים מחדש שאלות-יסוד קיומיות, אתיות, פוליטיות ודתיות, שבשגרת חיינו הסדורה והיומיות אינן עולות, או שהן מוסטות לשוליים. בימי מחלה אלה מתערער המובן מאליו של חיינו, וסדק עמוק נפער בחיינו. סדק זה יכול להצמית אותנו, לפגוע ברקמת חיינו ולשלול מהם את משמעותם. אבל הסדק יכול גם להיות הזדמנות לגילוי אפשרויות חדשות על הקיום האנושי דווקא בעת הזאת. הספר אור מתוך הסדק: מחשבות על סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה הוא ספר אישי, אבל הוא אינו ספר פרטי. הוא נכתב מן המקום האישי, אבל הוא הזמנה לדיאלוג, ולגילוי משמעותם של חיים אנושיים. הספר אינו מתיימר לפתור את השאלה המטפיזית של משמעות ה חיים, אבל הוא מצביע על משמעות ב חיים, הזמינה ומחייבת דווקא בימים אלה.

ה'עצמי' הוא אחד המושגים החשובים ביותר בתרבות המערבית ובספרות הפילוסופית, הסוציולוגית והפסיכואנליטית. אף על פי כן, קיים ניגוד רב בין מרכזיות העיסוק במושג לבין טווח השינויים שחלו בו לאורך השנים. ספר זה, שופך מעט אור על טיבו החמקמק של מושג העצמי, דרך שימוש בנקודת מבט בינתחומית הבוחנת את התרומה של מבנים חברתיים שונים למכלול מערכת ההתקשרות המבנה את עצמיותו של האדם. הוא מציג טיפולוגיה של חמישה מבנים מרכזיים שקושרו לאורך ההיסטוריה לפעולת כינון ה'עצמי' והם: המבנה של היחיד במובנו כפרט בודד ומונאדי; המבנים של הדיאדה והטריאדה המייצגים את ההשפעות ההדדיות המתקיימות בין שניים או שלושה אנשים; המבנה של הקבוצה הפסיכולוגית אשר חבריה מכירים זה את זה ומשפיעים זה על זה; והמבנה של החברה והקולקטיב הקודם לכל ביוגרפיה של יחיד וכולל 'עובדות חברתיות' שכופות עצמן על הפרט. חדשנותו של הספר טמונה בתיאוריו את המבנים החברתיים והמעברים שמתקיימים ביניהם מנקודת מבט סינכרונית ובו-זמנית. הספר מתמקד באופנים המגוונים שעל פיהם תוארו מופעיהם של המבנים השונים בתרבות ובדרמה הישראלית. הוא מדגים כיצד שונות סטרוקטורלית נוטה להשפיע על החוויה הפנומנולוגית שנוצרת במבנים החברתיים; על סוגי השיח שהם מזמנים או מדכאים; על מופעי העצמי שמתבטאים במסגרתם; ועל הרצון והצורך של היחיד לבצע מעברים ביניהם. בעוד תפיסות עצמיות קלאסיות אופיינו בעמדה לוגוצנטרית המניחה את עליונותו של מבנה חברתי מסוים כ'מסמן על' של העצמיות, הספר מציע לראות בעצמיות כמי שנעה על פי מהותה, במחוזות הסיפיות, מתהווה ומתכוננת במעברים שמתרחשים בין ובתוך מבנים חברתיים שונים. הוא ממחיש מדוע פעולת כינון העצמי איננה ניתנת לרדוקציה לפרדיגמת יחסים יחידה וכיצד לכל מבנה חברתי יש תרומה סגולית המכוננת פורטרט ייחודי של העצמי. הספר שלפנינו חושף את המופעים המגוונים של מבנים חברתיים מרכזיים דוגמת היחיד, הזוג, השלושה והקבוצה, כפי שהם משתקפים בדרמה הישראלית, החל מקום המדינה ועד ימינו. הוא מציע קריאה חדשנית ובינתחומית לטקסטים שהיו למצגי יסוד בתרבות העברית דוגמת: 'הוא הלך בשדות'; 'בערבות הנגב'; 'הם יגיעו מחר'; 'קרא לי סיומקה'; 'חדווה ואני'; 'ילדי הצל'; 'לילה במאי'; 'טיפולים אחרונים'; 'ליל העשרים', 'חברות הכי טובות' ועוד. פרופ' גד קינר, אוניברסיטת תל אביב

הספר בראשית הוא המאמין בוחן מחדש את שאלת היחס שבין המאמין לבין אמנותו. הספר מתמודד עם הפרדוקס האופייני לחיים הדתיים: בחיים אלה האל נתפס כיש הראשוני ואילו האדם כיש המשני התלוי בו בכל היבט של חייו. אבל ההכרה באלוהותו של האל היא הכרתו של המאמין, ובאופן דומה מימוש החובה הדתית מותנית בהכרעתו של המאמין להכיר בחובה הדתית ולראות באל יש הראוי לעובד. יתר על כן, פרשנות העולם הדתי היא פרשנות האדם המאמין. הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני-אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנית בהקשר הרמנויטי ממשי זה. גם אם האמונה היא התגברות וחריגה ממצב אנושי מסוים, במיוחד המצב של אי האמונה, היא אינה יכול להיות התגברות על המצב האנושי. הספר בראשית הוא המאמין טוען שגם אם האמונה היא פעולה של האדם המאמין היא אינה מובילה לשלילת משמעות החיים הדתיים או לערור הנאמנות והמחויבות הדתית. הספר מבקש להציג את הטענה כי דווקא בתוך הראשוניות ההכרתית, האתית והפרשנית של המאמין מתממשת ראשוניותו הישותית של האל כריבון ומצווה. הפרדוקס של החיים הדתיים הוא המסלול שבתוכו מתממש מהפך זה שבו האל נעשה ליש הראשוני שהמאמין מקבל את ריבונותו. טענה זו נבחנת הן באמצעות ניתוח תיאורם של מאמינים על אמונתם, והן באמצעות ניתוח פנומנולוגי ואנליטי של האמונה עצמה. הספר הוא אפוא ניסיון לקרוא מחדש את ניסיונם הממשי של בני-אדם מאמינים, ולהחזיר את האמונה למרחב החיים האנושיים.

הספר עוסק ביחס שבין מקורות היהדות ההלכתיים וההגותיים לבין מערכות ערכים ותופעות הנתפסות כמצויות מחוך לעולם היהדות. הספר מתמודד עם התפיסה שהיהדות היא מערכת אוטרקית וטוטלית, היינו מספקת לעצמה, מתוך עצמה, את מכלול הערכים והנורמות. המאמרים הכלולים בספר חושפים את המורכבות ביחסי הגומלין שבין היהדות לבין המציאות האנושית, התרבותית והערכית המצויה כביכול מחוצה לה. מבין שיטי הספר עולה שהיהדות עצמה מתעצבת תוך דיאלוג מתמיד בין הפנים שהוא מכלול ערכיה, לבין החוץ עמו נמנים שאר הערכים המכוננים את הקיום האנושי. הספר מזמין את קוראיו לקחת חלק בשיח הבין-תרבותי המתמשך ששורשיו נטועים במסורת ונופיו מציבים אפשרויות רלבנטיות להווה. הספר עוסק בצירי העימות הבאים: מחשבה פוליטית, ציונות, הלכה ומשפט ויהדות ומודרנה.

בספר כלולים מאמרים והרצאות שנתחברו במשך כארבעים שנה. חלקם פורסמו בכתבי עת שאינם נגישים לקהל הקוראים העשוי לגלות בהם עניין. משותף לרובם ניסיון הבהרה הפילוסופית של נתוני הדתיות היהודית או של הסיטואציה היהודית בזמננו. כמה מפרקי הספר מוקדשים למחקר ופרשנות של מקורות קלסיים של הפילוסופיה היהודית – כתבי רב סעדיה גאון והרמבם. פרקים אחרים עוסקים בהוגים אורתודוקסים שפעלו במאה העשרים – הוגים שכל אחד מהם, בצורה מיוחדת לו, שיקף את המציאות האינטלקטואלית ואת הבעיות הרוחניות והמוסריות של זמנו: הרק קוק, הרב סולובייצ'יק, יצחק ברויאר וישעיהו ליבוביץ. חטיבת הפרקים השלישית כוללת עיונים בשאלות מוסר והלכה, ההלכה והמדינה, הלוגיקה של השיחה הדתית וההלכתית ומושג האמונה בפרספקטיבה של זמננו. המחבר מתייחס בכובד ראש לתפיסת העולם החילונית, המטביעה את חותמה על 'עולם החיים היום-יומי' של בני זמננו לרבות עולמם של מאמינים. שאלה מרכזית שהוא מציג נוגעת לאופייה של דתיות יהודית בעידן של חילון. לדעתו הביטוי האותנטי של האמונה הדתית אינה בשלילת מה שמובן מאליו עבור האדם החילוני כי אם בחיים מתוך התייחסות למה שמעבר לאותו 'מובן מאליו'.