בשיח הפוליטי והאקדמי בישראל נשמעת שוב ושוב הטענה שצה"ל זוכה לעוצמת יתר, וכי החשיבה הצבאית קובעת את החשיבה המדינית. בה בעת נשמעת טענה הפוכה, שלפיה הצבא מבוקר יתר על המידה הן על ידי הפוליטיקאים והן על ידי קבוצות אזרחיות כגון ארגוני זכויות אזרח, ארגוני הורים וקבוצות אחרות, ובתוך כך מצטמצם מרחב הפעולה האוטונומי שלו. הייתכן ששתי הטענות צודקות בעת ובעונה אחת? ואם כן, כיצד תוסבר הסתירה ביניהן? בכך עוסק הספר שלפנינו. במרכז הספר מי שולט על הצבא? מוצעת ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא – ובין הפיקוח על הצבאיות כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימציה לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס המיליטריזם בחברה. הטענה המרכזית הנפרסת בספר היא שהפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, ואילו הפיקוח על הצבאיות נחלש, ובין שני תהליכים אלה מתקיימת זיקה של יחס הפוך. אבחנה זו מאפשרת לנתח תופעות רבות שליוו את העיסוק בצה"ל בעשור האחרון, וביניהן: - השלכותיו הפוליטיות של השינוי בהרכב החברתי של הצבא. - השלכותיה של מדיניות מניעת הנפגעים. - החותם שמטביעים על הצבא קבוצות וארגונים, המנסים לפקח עליו באמצעות פעולה בזירה הציבורית והמשפטית. - המשמעות של חדירת ערכי תרבות השוק אל צבא. - מורכבות הפיקוח על הצבא באמצעות העיתונות.

מהו ההסבר לתהפוכות שחלו במדיניותה הצבאית המזגזגת של ישראל מאמצע שנות התשעים? – מגילויי המתינות של אוסלו והנסיגה החד-צדדית מלבנון של מה שהצטייר כ"צבא השלום" – להסלמת הלחימה בפלסטינים באינתיפאדת אל-אקצה ועד לקריסתה של הרשות הפלסטינית, שנחשבה לשותפה ביטחונית של ישראל – מכאן זיג חזרה ל"התנתקות" – ושוב זג למלחמת לבנון השנייה. עם תהפוכות אלה מבקש להתמודד הספר מצבא העם לצבא הפריפריות . הספר מראה כיצד השינוי בהרכב החברתי של הדרג הלוחם בצבא – מהתבססות על המעמד הבינוני אל הישענות גוברת והולכת על קבוצות דתיות ופריפריאליות – מביא לניהול מזגזג של המדיניות הצבאית, בין מתינות להפגנת כוח, בין לחציה של חברת השוק לאינטרסים של הצבא וההטיה הלוחמנית של הקבוצות המשרתות בו.