במשך כשלושים שנה ליווה יורם ברונובסקי את חיי התרבות בישראל. כתיבתו היתה פולמוסית, ובחמש השנים שחלפו מאז מותו (9.4.2001) רבו המתגעגעים לרוחב דעתו, לאנינותו ולניסוחיו. גישתו היא גישת מאהב-מבקר המבקש להציג את הספרות העברית החדשה על כל רוחבה ועומקה ההיסטורי. בכתיבתו מתייחס ברונובסקי למגוון הרחב של דמויות ­– הן לדמויות הגדולות והן לדמויות-שוליים. ביקורת תהיֶה מכנס בתוכו מבחר ממאמריו-מסותיו של ברונובסקי שהופיעו בעתונות העברית, שקריאה בהן מאפשרת מפגש מחודש ומאתגר עם איש-תרבות גדול שהתהלך בתוכנו. עוד ראו בהוצאת כרמל החיים וכל קסמם הרע – דפי יומן 1971-1988 (2002); מכתבים מדומים – מסעות, מפגשים, דיוקנאות ופולמוסים במחוזות התרבות (2002).

פרננדו פסואה (1888-1935) הוא אחד מגדולי המשוררים, הסופרים והוגי הדעות במאה העשרים. פסואה הוא גם היוצר הפורטוגלי המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו. "מהחלון הגבוה ביותר" הוא ספרו השלישי הרואה אור בעברית. קדמו לו "כל חלומות העולם" בתרגום פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 1993), ו"ספר אי הנחת" בתרגום יורם מלצר (הוצאת בבל, 2000). "מהחלון הגבוה ביותר הוא ספר הכולל את כל שירי אלברטו קאירו, אשר לצד ריקרדו ריש ואלורו דה קמפוש הנו אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פרננדו פסואה כדי לתת פתחון פה לקולותיהם הייחודיים של יוצרים מדומים. שירת אלברטו קאירו, מורם של שני המשוררים הקודמים ושל פסואה עצמו, היא שירת הטבע הכותב את עצמו, ויוצרה מוצג בד בבד כאדם חסר חינוך פורמאלי וכחכם קדמון.

קונסטנדינוס קוואפיס (1863-1933) הוכר זה כבר לא רק כגדול השירה היוונית המודרנית, אלא אף כמשורר מרכזי של התרבות הים תיכונית, הישנה והחדשה. קוואפיס שנולד ומת באלכסנדריה, מסמל בשירתו את העיר שנוסדה על ידי אלכסנדר הגדול והיתה לבירת העולם ההלניסטי, מקום המפגש של תרבויות המזרח והמערב, משכן הספריה האלכסנדרונית הגדולה שאספה אל תוכה את כל אוצרות הרוח של יוון הקלאסית. שירת קוואפיס שבה ומאספת, כביכול, לתוך כלי שיר מודרניים את האוצרות הללו, רבים מהם אבודים ללא שוב, מאות שנים לאחר שהספריה האלכסנדרונית עצמה עלתה באש. הוא, שכינה את עצמו "משורר היסטוריון", עיצב בשיריו את דיוקנה של העיר שהיא ספק היסטורית ספק מיתית, נצחית בעליל בתהפוכותיה. אבל הנצח מופיע בשיריו של קוואפיס לעיתים קרובות כרגע בלבד, כצל עובר, צלו של נער שוליים החי חיי שפל ומוכר את גופו בפרוטה, ועם זאת יופיו הוא כיפי אחד מפסלי האלים הקדמונים. קוואפיס הוא בעת ובעונה אחת משורר הנצח ומשורר הרגע החמקמק, משורר המיתוס היווני האלמותי ומשורר האהבה היוונית החפוזה. בחייו הכירו את שיריו רק ידידים מעטים, שלמענם טרח להעתיקם לנקי במחברות דקות השמורות היום במוזיאון קוואפיס השוכן בדירתו הישנה באלכסנדריה ברחוב לפסיוס. חלק גדול משיריו נשאר גנוז, אם משום שהיו טעונים תיקונים או עיבודים נוספים, לדעת המשורר השואף לשלמות וחוזר שוב ושוב אל שיריו הישנים, ואם משום שנראו לו עצמו כנועזים מדי בתכניהם. רק בשנת 1968 פורסמו השירים הגנוזים של קוואפיס והצטרפו לשיריו הידועים מכבר. כך נוצר מכלול שירה שהוא מן העשירים והרבגוניים בשירת המאה העשרים כולה, מקור השראה למשוררים ולסופרים רבים בשפות שונות. הספר הזה כולל תרגומים של כל השירים, שהתפרסמו או נודעו בימי חייו של קוואפיס, ואלה שפרסומם התאחר בשנות דור.

פרננדו פסואה (1888-1935) הוא משורר פורטוגלי, סופר והוגה דעות מרכזי של המאה העשרים. הוא יותר ממשורר גדול: הוא מערכת שלמה של משוררים, אדם שפיצל את קולו במודע לכמה עשרות משוררים, המדברים כל אחד בקול מיוחד לו, כשמאחורי כל אחד רקע ביוגרפי ואינטלקטואלי שונה. פסואה הוא ספרות שלמה. הוא ביטא את עצמו באמצעות יותר משבעים "הטרונימים" - יוצרים בעלי זהות נבדלת וסגנון שונה שהוא שימש ה"מוציא לפועל של יצירתם". שלושת המרכזיים שבין ההטרונימים הללו הם אלברטו קאירו, ריקרדו ריש ואלורו דה קמפוש. ספר זה מביא מבחר ממכלול היצירה של כל אחד משלושת ההטרונימים הראשיים, וכן מבחר קטן מכתבי פרננדו פסואה עצמו, בין השאר מתוך הספר "מסר", הכולל מעין פרשנות מיתית-פיוטית של ההיסטוריה הפורטוגלית, והוא ספר השירים היחיד של פסואה שראה אור בחייו, בצד ארבעה כרכים קטנים של שירה אנגלית. בחייו נודע פסואה אך מעט מחוץ לחוגי הספרות של ליסבון, שבבתי הקפה שלה הרבה לשבת, לשוחח עם ידידיו ולכתוב, כמעט בלי הרף. רק אחרי מותו ניתן היה לעמוד על מלוא שיעור קומתו: תיבת עץ התגלתה אז, ובה אלפים רבים של כתבי יד שכללו שירה ופרוזה מסוגים שונים - בדיונית, עיונית ודרמטית. זה שנים רבות נמשך פרסומם של הכתבים הפסואניים שנמצאו בתיבת הקסמים הזאת, והמלאכה עדיין בעיצומה. לספר נוספה אחרית דבר על המשורר, חייו ויצירתו מאת יורם ברונובסקי.

"לוק לא היה הראשון שכתב בזכות הסובלנות הדתית. אולם פנייתו הייתה הנרגשת ביותר, הישירה ביותר ובעלת העצמה הרבה ביותר… איגרתו של לוק הניעה את הדורות הבאים לאמץ לעצמם את רוח הסובלנות בענייני הדת. היא עדיין מהווה חלק מהותי של האידאל הדמוקרטי הליברלי וחורגת מעבר לזמן חיבורה." 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו יורק 1967. "לשתי האיגרות על הסובלנות הדתית חשיבות רבה מבחינה היסטורית שכן הייתה להן בשעתן תהודה גדולה והן השפיעו השפעה ניכרת על שניים מענקי הדור ההוא: ברוך שפינוזה ופייר בייל. חשיבותן אינה היסטורית בלבד והן מאירות פנים אחדות מן המכלול המורכב והסבוך של סוגיית הסובלנות… דיונו הבהיר, המרוכז והקריא, החריף והאירוני לעתים, והסובלני תמיד, של לוק מעורר אותנו לעיון מחודש בזכות הסובלנות הדתית על סוגיה, שהיא גם סוגיה מרכזית מאוד לחיינו, בעיקר בעיר ירושלים שבה התפרסם לראשונה תרגום זה." יעקב גולומב, 'פתח דבר' "אם כי לא בחל ברשמים רטוריים, לוק שאף בעיקר להשיג 'סדר ובהירות'. כתוצאה מכך, לשון ה'איגרת' הולמת את התנגדותו של מחברה ל'להט תאולוגי' ואת אמונתו המוצהרת ש'השיטה היחידה הנכונה להפיץ את האמת היא לצרף למשקל הטיעונים השכליים את האנושיות ואת הרצון הטוב." ריימונד קליבנסקי, 'הקדמה' (עמ' 35)