כל עם ומיתוס המצדה שלו. באינדיאני על ההר, הרומן הידוע של חורחה איקאסה, שתורגם כבר ליותר מ-30 שפות ועכשיו גם לעברית בתרגומו הקולח של יורם מלצר, מיתוס מצדה האינדיאני מתרחש על פסגת אחד מהרי האנדים, שם מתבצרים צמיתים עניים ונטולי נשק ותוקעים בקרן המלחמה, השופר שלהם, כדי להכריז על המרד הגדול שלהם נגד הפיאודל הלבן והנצלן וכוחות צבא חמושים. אינדיאני על ההר הוא הרומן האקוודורי המפורסם ביולר בכל הזמנים,ונחשב לספר פורץ דרך בתולדות הספרות הנכתבת על האינדיאנים בדרום אמריקה. מדובר ברומן מחאה חשוב, שזכה למיליוני קוראים ברחבי העולם. אחד מהם היה הרופא הארגנטינאי, ד"ר צ´ה גווארה, שנפגש עם איקאסה וזכה לקבל ממנו עותק חתום של הרומן, שסייע לעצב את משנתו המהפכנית. איקאסה (1978-1906), הנמנה עם גדולי הספרות בשפה הספרדית בכל הזמנים, מכונה השמאן של הספרות האינדיאנית. העולם האינדיאני שהוא מתאר בספריו, הוא לא מה שהתייר המזדמן עשוי לפגוש בהרי האנדים במהלך הפייסטות האינדיאניות הססגוניות, אאל תיאור מחוספס של המציאות העירומה. איקאסה כתב בסגנון ריאליסטי עז ביטוי, המשלב ביקורת חברתית נוקבת. הוא עסק לא רק במעמדם החברתי של האינדיאנים, אלא גם בזהותם התרבותית, העמיק בשורשי אמונותיהם ונגע גם בכמה מהטבואים שלהם. הזעקה האינדיאנית, "הואסיפונגו שלנו", הנחלה שלנו, המשתברת על סלעי ההרים, מהדהדת לא רק בין דפי הספר אלא גם בהרי האנדים עד היום. הזעקה הופכת את הרומן, המתאר כיצד הלבנים מנסים לנשל את האינדיאנים העניים מקורת ביתם הדלה כדי לחפש נפט, לאקטואלי גם בימינו. (ירון אביטוב)

כשהתפרסמה המסה הרהורים על הגיליוטינה לראשונה, בשנת 1957, עדיין מילאה הגיליוטינה בצרפת את תפקידה, ועונש המוות הופעל על עבירות על חוקי המדינה ובעיקר על עבירות שבוצעו בזמן מלחמת אלג'יריה. רק בשנת 1981, יותר מעשרים שנה אחרי מותו של אלבר קאמי עצמו, בוטל עונש המוות בצרפת. אבל בארצות רבות עונש המוות עדיין קיים, בפועל או שלא בפועל, והדיון בעניין עדיין לא תם. קאמי, שסבר ש"גזר-דין מוות לא זו בלבד שאינו מביא תועלת, אלא שהוא אף גורם נזק כבד", ניסח במסה זו את התנגדותו באופן שיטתי ומנומק, ונימוקיו וטענותיו תקפים ומעוררי עניין גם היום. לספר נוסף פתח דבר מאת דוד אוחנה.

עונש המוות העסיק את ויקטור הוגו כל חייו, והוא הביע את דעתו הנחרצת נגדו ברבות מיצירותיו. הוא לא הסתפק בכך. הוא התערב בכל הזדמנות שבה עלתה הסוגיה על הפרק, בארצות שונות. הוא ניסה לסייע במאבקים משפטיים לביטול עונש המוות באחדות מארצות אלה, ובעיקר בשווייץ ובפורטוגל, שם נחל המאבק הצלחה. יומו האחרון של נידון למוות מציג בצורה גבישית וממוקדת - וכן מהפכנית לזמנה - את הנושא החולף כחוט השני לאורך כל שנות יצירתו הענפה של הוגו; נושא עונש המוות, מעורטל מצדקנות והזרה, זוכה לדיון בעטו של הפרקליט המוכשר ביותר בלשון הצרפתית בכל הזמנים. הסיפור קלוד גה, המבוסס על מאורע אמיתי, הוא ביטוי מצמרר לשרירות שבעונש ולהקשר החברתי שלו. לספר נוסף פתח דבר מאת דניס שרביט.

בלומה לנון, מרצה לספרות באוניברסיטת קיימברידג', נדרסת למוות בעודה שקועה בספר שירים של אמילי דיקינסון. זמן קצר לאחר מותה של בלומה מגיעה חבילה למשרדה שבחוג לספרות לטינו-אמריקאית של האוניברסיטה, ובה עותק של קו הצל לג'וזף קונרד, מכוסה בשרידי מלט ומעוטר בהקדשה אניגמטית. העותק נופל לידי מי שהיה מאהבה של בלומה וכעת מחליפה, ולוקח אותו למסע מפתיע. נובלה שובת לב זו, שהיא בחלקה סיפור בלשי ובחלקה קומדיה חברתית, בוחנת את אופניה הרבים של הביבליומאניה, השיגעון לספרים, ועוסקת ביחסים הייחודיים וההדדיים שבין בני-אדם לספרים, למן הסוגיות הגשמיות ביותר ועד למעמיקות שבהן. בית הנייר זכה בפרס לוליטה רוביאל ותורגם לאנגלית, איטלקית, צרפתית, גרמנית, הולנדית ופורטוגזית. קרלוס מריה דומינגס (נו' 1955), סופר, מבקר ספרותי ועיתונאי ארגנטיני, מתגורר משנת 1989 במונטווידיאו, אורוגוואי.

"לכו ורעו באחו. די זמן אכלתם חציר." כך מורה הנרי דייוויד תורו (1817-1862) לקוראיו. "לעתים כשאני נזכר שהמכונאים והחנוונים מבלים בחנויותיהם לא רק את כל שעות הבוקר, אלא גם את כל שעות אחר-הצהריים, ישובים ברגליים משוכלות – כאילו הרגליים נועדו לישיבה, ולא לעמידה או להליכה - כשאני נזכר בזה, אני חושב שראוי לזקוף לזכותם שלא התאבדו כולם מזמן." תורו, הידוע כ"פילוסוף טבע" וכסופר מן הקלאסיקה האמריקאית, נחשב בעיני רבים ל נביא התנועה האקולוגית, שקמה רק כמאה שנה לאחר מותו. בחייו היה מודד ומייצר עפרונות, והצטרף לתנועה הטרנסצנדנטית האמריקאית בעקבות חברותו עם רלף וולדו אמרסון. "וולדן", הספר שהקנה לו את תהילתו, נכתב בעקבות התבודדות של שנתיים על שפת אגם וולדן, במסצ'וסטס. שם חי בפשטות מתוך בחירה, קרא, כתב וגידל ירקות לעצמו, ועמד על ערכם של חיים בהרמוניה עם הטבע. המסה שלפנינו, "טיול", שנכתבה ממש לפני מותו ויצאה לאור אחריו, מרכזת בתוכה את תמצית הגותו של תורו. נוספה למסה אחרית דבר מאת פרופ' אמילי בודק מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

"בערב מגיעה מיה. הן יושבות במטבח, ליד השולחן הקטן. יעקב יוצא מהבית. ובחוץ, מבעד לחלון המטבח, נשמע הקול הקצוב של הגשם נוקש, תחילה בגגון הפח של המטבח ואחר כך במעקה האבן, במרצפות החצר ובאדמה. קול מוכפל באלפי קולות אחרים, אף אחד מהם אינו זהה לכל היתר. חמי מהרהרת בזמן שעומד עדיין בשביל מיה, והולך וכלה בשבילה, ומיה חושבת באותו זמן, מה יפים החיים במשפחה קטנה זו: יעקב דואג, מקפדי להכין לחמי מיץ טרי מדי בוקר, מתכנן את קניית המזון בכל שבוע ולכל שבוע, וחמי, היא הרי נהנית בכל מצב". זהו ספר על אנשים הגרים בתל אביב. רובם מהגרים מארצות חוץ. אבל גם פרט זה הוא חלק מייחודם התל אביבי. זהו הרקע לצמיחתה של ידידות בין שלוש נשים שאינן בנות אותו דור, ושלושה מהלכי חיים נחשפים בעדה. רחל שיחור כתבה ספר מרתק באבחנות פסיכולוגיות דקות ובהסתכלות המעלה את הגיחוך כמו את היופי בחיים האנושיים. זה ספרה השני בפרוזה בהוצאת כרמל.

הדבר הראשון שלוכד את עיניה של דניז, אחרי שהיא יורדת מן הרכבת שהביאה אותה לפריז מן העיירה הקטנה שבה גדלה, הוא שורת חלונות הראווה הבוהקים של "גן עדן לאישה". דניז היתומה, מלווה בשני אחיה הקטנים, באה לפריז לחפש את דודה, בעל חנות הבגדים הקטנה שמול הענק הזוהר. הדבר הראשון שלוכד את עיניו של אוקטב מורה, הבעלים של "גן עדן לאישה" כשהוא רואה את דניז על שפעת שערה הבלונדי הוא התלהבותה פעורת הפה מול תצוגת בדי המשי שלו. מורה, איש עסקים נחוש ובעל חזון, העז לפתוח בחנות הבדים שלו גם מחלקת כפפות ומחלקת מטריות, וזו רק ההתחלה. האם דניז היא שתנקום במורה את נקמת הנשים כולן? האם יפשוט מר מרטי את הרגל בשל בולמוס הקניות הבלתי נשלט של אשתו? האם תשוקתה של מדאם דה בוב תוביל אותה לגנוב מהחנות הגדולה? כיצד יתמודדו הדוד בודו והאדון בורא הזקן עם הענק החדש, הגונב את לקוחותיהם ושובר את השוק? "גן עדן לאישה" הוא רומן רלוונטי ביותר לימינו. בדרכו החיה, הקולנועית כמעט, מתאר זולה את תחילתה של תרבות הצריכה ושל הפרסום המודרני, את חיל החלוץ של הקניונים המוכרים לנו ואת חיסולן של החנויות המתמחות ושל העסקים המשפחתיים הקטנים - כל זה שזור בהרפתקה רומנטית ואינטריגות אהבה. לספר נוספה אחרית דבר מאת פרופ' דוד מנדלסון, מאוניברסיטת תל אביב.

"סוף המשחק" הוא אחד מאוספי הסיפורים הטובים ביותר של הסופר הארגנטיני המהולל חוליו קורטאסר, כותב גאוני הנחשב, לצד חורחה לואיס בורחס, אמן מושלם בתחום הסיפור הקצר. בסיפורים נע קורטאסר בין עולמות של ילדות ובגרות, בין חלום למציאות, בין בדיה לסיוט. ביד אמן הוא מצליח להתל בקורא, לבלבל עליו את תחושת המציאות ולהעבירו ממצב תודעה אחד למשנהו. קורטאסר מבקש לומר לנו שהחיים עצמם הם משחק, שהאדם עצמו משחק ללא הרף, ושהקו המפריד בין מציאות לדמיון, בין עבר, הווה ועתיד, בין תודעות, בין התרחשות לזכרון אינו אלא קו על פני לוח משחק אינסופי, קו שאפשר להשתמש בו, לדרוך עליו ואף לחצות אותו. בסגנון וירטואוזי ובכתיבה חדה להפליא מצליח קורטאסר לבנות עולמות רבים ושונים ולקחת אותנו למחוזות קרובים ורחוקים, מחוזות של תדהמה, פליאה, אימה וגם תמימות של ימי ילדות שאינם חולפים לעולם. חוליו קורטאסר (1914-1984) נולד בבריסל, גדל בארגנטינה וחי, כתב ומת בפריס. הוא חיבר עשרות סיפורים קצרים וכמה רומנים, ביניהם "משחק קלאס", שטרם תורגם לעברית, וקבצי הסיפורים "מתומן", "חיות טרף" ו"נשק סודי". אחד מסיפוריו שימש בסיס לסרטו הידוע של אנטוניוני "יצרים" (Blow Up).

"אל תעשי שום דבר אחר, כתבי", אמר הסופר רמון קנו למרגריט דיראס הצעירה, וזו אכן המשיכה וכתבה עשרות ספרים, אך אצלנו היא ידועה דווקא בשל סרטיה, ובראשם "הירושימה אהובתי" והסרט שעשה ז'אן ז'אק רנו על נעוריה בהודו-סין - "המאהב". הספר, בעריכתו של פרופ' יהושע ישועה, מקבץ ארבע מיצירותיה של דיראס שטרם תורגמו לעברית: "סגן הקונסול", לעדותה שלה, הוא "ספר שנצעק בכל מקום ללא קול... הוא מטורף, מטורף מרוב תבונה, סגן הקונסול". על "שבי הקסם של לול ו. שטיין" אמר לאקאן: "היא לא צריכה לדעת שהיא כותבת את מה שהיא כותבת, כי היא עלולה להגיע לאבדון. וזו תהיה קטסטרופה". "לכתוב" היא מסה העוסקת בדבר החשוב ביותר לדיראס - עצם הכתיבה. הנובלה "מותו של החייל האנגלי הצעיר", שפורסמה אף היא בספר "לכתוב", חותמת את ההרהורים על הכתיבה ומראה כיצד נעשה הדבר הלכה למעשה. היצירות תורגמו לעברית על ידי נורית פלד אלחנן, שאף הוסיפה אחרית דבר.

"...אגדה הושיטה ידה וציירה באצבעה סימנים רבים באוויר. ובעודה מציירת, והנה חלפו לעיני כל דמויות צבעוניות, שיירות של סוסים אציליים, פרשים עוטי מחלצות, אוהלים בחולות המדבר, ציפורים ואוניות על פני ימים סוערים, יערות שלווים וכרכרות ורחובות הומי אדם, קרבות מלחמה ונוודים שוחרי שלום, כולם ריחפו בתמונות שוקקות חיים וחלפו בערבוביה ססגונית". כך מתאר וילהלם האוף את הנערה אגדה, בתה של פנטסיה, במבוא לקובץ ההערות שלו, והוא עצמו מצייר את אותם המראות באגדותיו שלו, שאף שאינן אגדות ילדים קלאסיות, בכל זאת גדלו עליהן דורות שלמים. האוף כבר אינו מסוגל לשקוע בחלום הרומנטי או להאמין בכוח המרפא של הטבע, המתגלים, למשל, באגדות שאספו האחים גרים באותה התקופה ממש. אגדות רבות מפרי עטו של האוף מבטאות משאלה הממזגת את געגועי הגאולה בראייה מפוכחת של המציאות. האוף פרסם את אגדותיו בשלושה אלמנכים. המבחר שלפנינו מביא את הראשון ואת השלישי. שמות האוספים מצביעים על סיפורי המסגרת שהאוף מצרף בהם את האגדות למחרוזת שלמה. "השיירה" מפגישה את המספרים השונים במסע מדברי לכיוון קהיר, מוטיב מקובל למדי על הרקע המזרחי של האגדות. באלמנך השלישי המספרים יושבים ב"אכסניה בשפסארט" שבגרמניה. לספר נוספה אחרית דבר מאת פרופ' יעקב הסינג מן האוניברסיטה העברית בירושלים.