"הייתי הראשון שהמחיז את הדמיונות והמחשבות החבויות של הנפש... חיברתי באותו זמן כעשרים או שלושים קומדיות, שכולן דוקלמו מבלי שזכו למנחת מלפפונים או לדברים אחרים הראויים לזריקה: הן השלימו את מסלולן ללא שריקות, צעקות או המולות". (מיגל דה סרוונטס, מתוך ההקדמה ל מערכונים ) מערכונים הם מחזות קצרים, מבדרים ומשעשעים המופיעים בקומדיה בדרך כלל בין מערכה אחת לשנייה לצורך גיוון או בידור - זכו לפופולריות רבה לקראת סוף המאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מיגל דה סרוונטס נחשב למחבר מערכונים מחונן ומקורי במיוחד. במרכזם של כל המערכונים עומדים קונפליקטים מוסריים בעלי השלכות חברתיות: תאוות בצע ונישואים בין גבר בא בימים לבחורה צעירה ב הזקן הקנאי ; חוסר נאמנות בין בני זוג ב מערת סלמנקה ; הדעות הקדומות בחברה ב תאטרון הבובות המופלא וב הבחירה לראשות העיר דגנסו ; חיי הבטלה ב הבסקי המתחזה ; ההשפלה האנושית ב הסרסור האלמן ; חוסר יעילותו של המִנהל הציבורי ב השופט הפוסק בדיני גירושים , או מאבק המעמדות ב השומר הדאגן . זה הומור במובן העמוק של המילה, ומפתיע לגלות גם את תפקידה המשוחרר של האשה. ה מערכונים בגרסתם השלמה רואים אור לראשונה בעברית בתרגומו הקולח של מנחם ארגוב. אחרית הדבר מאת פרופ' רות פיין מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקרבת אותם לקורא ומדגישה את האקטואליות שלהם גם כיום.

מיגל דה סרוונטס (1547–1616) חש משיכה כלפי התאטרון עוד מצעירותו, תחילה היה צופה קבוע ולימים מחזאי נלהב. הוא הקדיש זמן לכתיבת מחזות מראשית צעדיו הספרותיים, לאחר חזרתו משבי בן חמש שנים באלג'יר (1575–1580), ועד שנותיו האחרונות. אך למרות שיצירות התאטרון שלו מוערכות ומוכרות היום, בזמנו הוא לא זכה לתהודה הראויה לכישרונו, מחזותיו חסו בצלן של יצירות הפרוזה שלו, ביחוד הרומן דון קיחוטה, והצלחתו המסחררת של יריבו המושבע לופה דה וגה. שני המחזות מתוך הקורפוס התאטרוני של סרוונטס – המרחצאות של אלג'יר ו הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו – רואים לראשונה אור בעברית, תוך שמירה על משקל וחרוז. הם מציגים עולם אופייני לאגן הים התיכון הרב-תרבותי של המאות השש עשרה והשבע עשרה שהתקיימה בו הפריה הדדית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. באחרית דבר מאת פרופ' רות פיין נפתח צוהר לעולם התאטרון של תור הזהב הספרדי ולסוגות שהעסיקו את הצופים באותה תקופה. באמצעות ניתוח שני מחזות מאת סרוונטס, נחשפת קריאה מקורית המתמקדת במפגש בין דמות היהודי לבין דמויות הנוצרי והמוסלמי.

בדרך מסעם בים עוברים הגיבורים, פרסילס וסיחיסמונדה, המתחזים כאחים ושומרים את קשרי אהבתם (האפלטונית) בסוד תוך שימוש בשמות מושאלים, חוויות שונות. סערות וסוּפות גורמות לטביעת ספינותיהם והם נסחפים לסלעי חוף באיים צחיחים ומושלגים. הם נופלים בשבי שודדי ים אכזריים ונחשפים לסכנות חיים, נפרדים זה מזו, ורק בדרך נס, בזכות סגולותיהם, הם מתגברים על הסכנות הרבות ושורדים.תכונותיהם המופלאות והמיוחדות, מראם החיצוני המפעים, תבונתם ואופיים העז מהווים מקור משיכה לבני מעלה (מלכים, נסיכים ונסיכות), המבקשים לשאתם, ורק בעורמה ובדרכים עלומות הם מצליחים לשמור על הזיקה ביניהם, עד לאיחוד המיוחל בסקרמנט הנישואים ברומא. סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה תופס מקום ייחודי בין יצירותיו של מיגל דה סרוונטס (1547-1616). רומן זה, של מחבר דון קיחוטה, ראה אור רק לאחר מותו – חיבורו הסתיים, כמצוין בפרולוג, כשהמחבר היה על ערש דווי. סרוונטס הזכיר את ספרו זה בגאווה כיצירת המופת שלו, שאמורה להעניק לו את התהילה הספרותית ותנציח את שמו. סרוונטס תר, בספרו זה, אחר גאולת הנפש המגולמת בזוג פרסילס וסיחיסמונדה. מסעם הארוך המתואר בספר נע מתחומי הפגאניות, דרך האזורים הקרים של צפון אירופה בהם שולטת הדת הפרוטסטנטית, ועד לארצות הקתוליות שלחוף הים התיכון. ייתכן שבשל הדחיפות שחש סרוונטס לסיים את הספר טרם מותו, או מתוך החלטה אסתטית כלשהי, דורש סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה קורא אקטיבי ש"ישלים" את מלאכת הכתיבה – בכך מקנה הקריאה בספרו זה של סרוונטס חוויה מיוחדת, מענגת ומרגשת. לספר נוספה אחרית-דבר מאת פרופ' רות פיין, מן האוניברסיטה העברית בירושלים. התחריט שעל העטיפה, כמו התחריטים המלווים את הספר, נלקחו ממהדורת הספר בשפת המקור שראתה אור ב-1805.