ישראלים בדרכם הוא סיפורם של צעירים מברית המועצות לשעבר המפלסים את דרכם לישראליות. צעירים אלה מבקשים לדבוק בזהותם הייחודית, אך בו בזמן גם להשתייך למקום החדש. על בסיס ניתוח סיפוריהם אנו מציעות פרספקטיבה חדשה בחקר הגירה, שעל פיה השתייכות מושגת לא דרך אימוץ של אתוסים לאומיים מכוננים אלא מעצם ההשתתפות בשיח המקומי על אודותם. פרקי הספר עוסקים בדרך שבה מעצבים הצעירים את השתייכותם באמצעות קריאה של אתוס השיבה הביתה, המעניק להם אזרחות אוטומטית ומטווה את הדרך להשתייך ללאום היהודי. באמצעות פרשנותם למופעיו של אתוס השיבה בחיי היומיום, המהגרים מעצבים זיקה לבית החדש, מכוננים את זהותם, ומתמקמים בחברה הישראלית. בהקשר זה הם עסוקים בפענוח ובביקורת של 'אבני הבניין' של האתוס : זיכרון השואה והאנטישמיות, השירות הצבאי, היהודי החדש ודבקות במקום. הספר מראה כיצד המהגרים נאחזים באתוס המבטיח להם הכרה והכלה בלאום האתנו-יהודי, ומשמש להם עוגן של ביטחון. בו בזמן הם מתנגדים לתביעותיו הטוטליות תוך ביקורת על תפיסות של הציונות הנחשבות פרות קדושות. כך האינטרס של המהגרים להיכלל בגבולות הלאום, בצד התשוקה להשתייך למקום החדש, מבטיחים שימור ושעתוק של האתוס, אך אינם מונעים התרסה, ביקורת וחיפוש דרכים ייחודיות להשתייכות. אנו מכנות את המהלך הכפול של המהגרים השתייכות ביקורתית. מושג זה מציין שהשתייכות של מהגרים למקום החדש אין פירושה בהכרח קבלה ללא תנאי של האתוסים המקומיים, ואילו ביקורתיות אין משמעה דחייה של המקום החדש, או נסיגה למובלעות חברתיות-תרבותיות. השימוש במושג בא להדגיש שההתמקמות של מהגרים בארץ חדשה היא אקטיבית ורווית סתירות, מתמשכת ורבת פנים, בעודה מאמצת דפוסים תרבותיים מקומיים מסוימים ודוחה אחרים.

הספר מעורר שאלות ביחס ל'מיליטריזם הישראלי' מנקודת מבט של חוויית היחיד תוך שהוא משלב גישה של ניתוח נרטיבי וגישות של מחקר תרבותי עכשווי. הספר מנתח סיפורי חיים של גברים ישראלים בשלהי שנות השלושים לחייהם שהשתתפו במלחמת יום כיפור, בוחן את האופן שבו הם תופסים את חוויית המלחמה ואת המשמעות שהם מקנים לה בסיפור חייהם במהלך השנים. הממצא המרכזי העולה מן הדברים מפתיע: בניגוד להנחות הרווחות במחקרים על חיילים משוחררים, הגבר הישראלי אינו רואה במלחמה חוויה משברית. אמנם המלחמה היא בעבורו אירוע משמעותי, אך הוא משלב אותה במסלול החיים שלו – 'מנרמל' אותה בלשון הספר – בלי שיזהה השפעות כבדות שלה על מעשיו או על תודעתו. הממצא הזה מפתיע לא רק כי הוא סותר את ההנחות הפסיכולוגיסטיות הרואות בהשתתפות במלחמה אירוע טראומטי, אלא בעיקר נוכח העובדה שמדובר פה בקשה שבמלחמות, במלחמה שנחשבת בציבור הישראלי כטראומטית במיוחד. באמצעות ניתוח סיפורי החיים מראה הספר כי את המשמעות האישית של חוויית המלחמה לא ניתן להבין רק על פי עצמת ההתנסות האישית, אלא שזו משמעות המובנית חברתית. אמות מידה תרבותיות מגדירות מי רשאי להציג את המלחמה כמשבר ומי נתבע לנרמל אותה. המחקר שעליו מתבסס הספר הוא ייחודי בכך שהוא מבקש לשמוע את קולם של החיילים עצמם ולבדוק את המשמעות שהם מייחסים לחוויית המלחמה. באמצעות ריאיון פתוח סופרו ונותחו עשרות סיפורי חיים של גברים שהיו בשירות הסדיר בזמן מלחמת יום כיפור.