כל עם ומיתוס המצדה שלו. ב אינדיאני על ההר , הרומן הידוע של חורחה איקאסה, שתורגם כבר ליותר מ-30 שפות ועכשיו גם לעברית בתרגומו הקולח של יורם מלצר, מיתוס מצדה האינדיאני מתרחש על פסגת אחד מהרי האנדים, שם מתבצרים צמיתים עניים ונטולי נשק ותוקעים בקרן המלחמה, השופר שלהם, כדי להכריז על המרד הגדול שלהם נגד הפיאודל הלבן והנצלן וכוחות צבא חמושים. אינדיאני על ההר הוא הרומן האקוודורי המפורסם ביולר בכל הזמנים,ונחשב לספר פורץ דרך בתולדות הספרות הנכתבת על האינדיאנים בדרום אמריקה. מדובר ברומן מחאה חשוב, שזכה למיליוני קוראים ברחבי העולם. אחד מהם היה הרופא הארגנטינאי, ד"ר צ´ה גווארה, שנפגש עם איקאסה וזכה לקבל ממנו עותק חתום של הרומן, שסייע לעצב את משנתו המהפכנית. איקאסה (1978-1906), הנמנה עם גדולי הספרות בשפה הספרדית בכל הזמנים, מכונה השמאן של הספרות האינדיאנית. העולם האינדיאני שהוא מתאר בספריו, הוא לא מה שהתייר המזדמן עשוי לפגוש בהרי האנדים במהלך הפייסטות האינדיאניות הססגוניות, אאל תיאור מחוספס של המציאות העירומה. איקאסה כתב בסגנון ריאליסטי עז ביטוי, המשלב ביקורת חברתית נוקבת. הוא עסק לא רק במעמדם החברתי של האינדיאנים, אלא גם בזהותם התרבותית, העמיק בשורשי אמונותיהם ונגע גם בכמה מהטבואים שלהם. הזעקה האינדיאנית, "הואסיפונגו שלנו", הנחלה שלנו, המשתברת על סלעי ההרים, מהדהדת לא רק בין דפי הספר אלא גם בהרי האנדים עד היום. הזעקה הופכת את הרומן, המתאר כיצד הלבנים מנסים לנשל את האינדיאנים העניים מקורת ביתם הדלה כדי לחפש נפט, לאקטואלי גם בימינו. (ירון אביטוב)

עונש המוות העסיק את ויקטור הוגו כל חייו, והוא הביע את דעתו הנחרצת נגדו ברבות מיצירותיו. הוא לא הסתפק בכך. הוא התערב בכל הזדמנות שבה עלתה הסוגיה על הפרק, בארצות שונות. הוא ניסה לסייע במאבקים משפטיים לביטול עונש המוות באחדות מארצות אלה, ובעיקר בשווייץ ובפורטוגל, שם נחל המאבק הצלחה. יומו האחרון של נידון למוות מציג בצורה גבישית וממוקדת - וכן מהפכנית לזמנה - את הנושא החולף כחוט השני לאורך כל שנות יצירתו הענפה של הוגו; נושא עונש המוות, מעורטל מצדקנות והזרה, זוכה לדיון בעטו של הפרקליט המוכשר ביותר בלשון הצרפתית בכל הזמנים. הסיפור קלוד גה , המבוסס על מאורע אמיתי, הוא ביטוי מצמרר לשרירות שבעונש ולהקשר החברתי שלו. לספר נוסף פתח דבר מאת דניס שרביט.

בלומה לנון, מרצה לספרות באוניברסיטת קיימברידג', נדרסת למוות בעודה שקועה בספר שירים של אמילי דיקינסון. זמן קצר לאחר מותה של בלומה מגיעה חבילה למשרדה שבחוג לספרות לטינו-אמריקאית של האוניברסיטה, ובה עותק של קו הצל לג'וזף קונרד, מכוסה בשרידי מלט ומעוטר בהקדשה אניגמטית. העותק נופל לידי מי שהיה מאהבה של בלומה וכעת מחליפה, ולוקח אותו למסע מפתיע. נובלה שובת לב זו, שהיא בחלקה סיפור בלשי ובחלקה קומדיה חברתית, בוחנת את אופניה הרבים של הביבליומאניה, השיגעון לספרים, ועוסקת ביחסים הייחודיים וההדדיים שבין בני-אדם לספרים, למן הסוגיות הגשמיות ביותר ועד למעמיקות שבהן. בית הנייר זכה בפרס לוליטה רוביאל ותורגם לאנגלית, איטלקית, צרפתית, גרמנית, הולנדית ופורטוגזית. קרלוס מריה דומינגס (נו' 1955), סופר, מבקר ספרותי ועיתונאי ארגנטיני, מתגורר משנת 1989 במונטווידיאו, אורוגוואי.

"לכו ורעו באחו. די זמן אכלתם חציר." כך מורה הנרי דייוויד תורו (1817-1862) לקוראיו. "לעתים כשאני נזכר שהמכונאים והחנוונים מבלים בחנויותיהם לא רק את כל שעות הבוקר, אלא גם את כל שעות אחר-הצהריים, ישובים ברגליים משוכלות – כאילו הרגליים נועדו לישיבה, ולא לעמידה או להליכה - כשאני נזכר בזה, אני חושב שראוי לזקוף לזכותם שלא התאבדו כולם מזמן." תורו, הידוע כ"פילוסוף טבע" וכסופר מן הקלאסיקה האמריקאית, נחשב בעיני רבים ל נביא התנועה האקולוגית, שקמה רק כמאה שנה לאחר מותו. בחייו היה מודד ומייצר עפרונות, והצטרף לתנועה הטרנסצנדנטית האמריקאית בעקבות חברותו עם רלף וולדו אמרסון. "וולדן", הספר שהקנה לו את תהילתו, נכתב בעקבות התבודדות של שנתיים על שפת אגם וולדן, במסצ'וסטס. שם חי בפשטות מתוך בחירה, קרא, כתב וגידל ירקות לעצמו, ועמד על ערכם של חיים בהרמוניה עם הטבע. המסה שלפנינו, "טיול", שנכתבה ממש לפני מותו ויצאה לאור אחריו, מרכזת בתוכה את תמצית הגותו של תורו. נוספה למסה אחרית דבר מאת פרופ' אמילי בודק מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

"בערב מגיעה מיה. הן יושבות במטבח, ליד השולחן הקטן. יעקב יוצא מהבית. ובחוץ, מבעד לחלון המטבח, נשמע הקול הקצוב של הגשם נוקש, תחילה בגגון הפח של המטבח ואחר כך במעקה האבן, במרצפות החצר ובאדמה. קול מוכפל באלפי קולות אחרים, אף אחד מהם אינו זהה לכל היתר. חמי מהרהרת בזמן שעומד עדיין בשביל מיה, והולך וכלה בשבילה, ומיה חושבת באותו זמן, מה יפים החיים במשפחה קטנה זו: יעקב דואג, מקפדי להכין לחמי מיץ טרי מדי בוקר, מתכנן את קניית המזון בכל שבוע ולכל שבוע, וחמי, היא הרי נהנית בכל מצב". זהו ספר על אנשים הגרים בתל אביב. רובם מהגרים מארצות חוץ. אבל גם פרט זה הוא חלק מייחודם התל אביבי. זהו הרקע לצמיחתה של ידידות בין שלוש נשים שאינן בנות אותו דור, ושלושה מהלכי חיים נחשפים בעדה. רחל שיחור כתבה ספר מרתק באבחנות פסיכולוגיות דקות ובהסתכלות המעלה את הגיחוך כמו את היופי בחיים האנושיים. זה ספרה השני בפרוזה בהוצאת כרמל.

"אל תעשי שום דבר אחר, כתבי", אמר הסופר רמון קנו למרגריט דיראס הצעירה, וזו אכן המשיכה וכתבה עשרות ספרים, אך אצלנו היא ידועה דווקא בשל סרטיה, ובראשם "הירושימה אהובתי" והסרט שעשה ז'אן ז'אק רנו על נעוריה בהודו-סין - "המאהב". הספר, בעריכתו של פרופ' יהושע ישועה, מקבץ ארבע מיצירותיה של דיראס שטרם תורגמו לעברית: "סגן הקונסול", לעדותה שלה, הוא "ספר שנצעק בכל מקום ללא קול... הוא מטורף, מטורף מרוב תבונה, סגן הקונסול". על "שבי הקסם של לול ו. שטיין" אמר לאקאן: "היא לא צריכה לדעת שהיא כותבת את מה שהיא כותבת, כי היא עלולה להגיע לאבדון. וזו תהיה קטסטרופה". "לכתוב" היא מסה העוסקת בדבר החשוב ביותר לדיראס - עצם הכתיבה. הנובלה "מותו של החייל האנגלי הצעיר", שפורסמה אף היא בספר "לכתוב", חותמת את ההרהורים על הכתיבה ומראה כיצד נעשה הדבר הלכה למעשה. היצירות תורגמו לעברית על ידי נורית פלד אלחנן, שאף הוסיפה אחרית דבר.