ספר קורס. הלשון הסינית המודרנית היא השפה הרשמית המשותפת לכחמישית מאוכלוסיית העולם. היא מדוברת ונכתבת ברחבי סין, בטייוואן ובאזורים דוברי סינית בדרום מזרח אסיה. "דקדוק הלשון הסינית המודרנית" הוא ספר מקיף וחדשני המציג את אפיוניה המיוחדים של שפה זו. במסת המבוא על הלשון הסינית מוצגים הן עקרונות ההיגוי ותצורת המילים המהותיים לסינית המודרנית הן שיטת הכתב הסיני המשמשת ברציפות לכתיבת השפה הסינית מאז המאות האחרונות של האלף השני לפסה"נ ועד ימינו. ארבעה עשר הפרקים שבספר מתארים את טיפוסי המשפט בסינית המודרנית ואת אמצעי ההבעה המיוחדים ללשון זו, כגון אופני הבעת היידוע, דרכי מניית שמות העצם, הבעת האספקטים של הפעולה וציון הזמן והמקום. בכל אחד מפרקי הספר מובאים תבניות משפט וקטעי קריאה להדגמת נושאי הדקדוק המוצגים בו. הספר נועד לסינולוגים, לבלשנים, לחוקרי לשונות המזרח, לשוחרי תרבות סין וללומדי השפה הסינית.

'להגאל צריך העולם!' 'באש ובדם. הבא ענש או ישע?' 'עשרה יותרו, יהודים-של-פצעים, שריד-הפליטה של דמים'. שורות אלה – של יצחק לייבוש פרץ, משה לייב האלפרן ואורי צבי גרינברג – הן תמצית של חזיונות קיצוניים ומורכבים, המעלים את השאלה המהותית: האם הקטסטרופה הלאומית והקוסמית הצפויה היא שלב לקראת הגאולה, או שמא היא מבשרת את הכיליון המוחלט? ספר זה מתחקה אחר התמטיקה האפוקליפטית והמשיחית בעולמם של כמה וכמה מן האישים המרכזיים בספרות יידיש – החל בשירתו ביידיש של ביאליק וכלה ביצירתו המגוונת של יצחק בשביס. חלקם היו יוצרים דו-לשוניים, והבנת זיקתם לנושא האפוקליפטי והמשיחי חיונית למיפוי הכולל של כתיבתם. בצורה קליידוסקופית, חופשית ופראית לכאורה שאפו סופרים אלה לפרוס את כל יריעת הנושאים שעמדו במוקד עולמם הרוחני: עמדתם האמביוולנטית כלפי האידאולוגיות המודרניות, אלימות וארוטיקה, יחס המשיכה והדחייה כלפי דמותו המעונה של ישו על הצלב ומעל לכול התחושה החריפה של הרס סדרי עולם. בהקשר זה הרבו לעסוק בדמויות המשיחיות הבולטות בהיסטוריה היהודית: דוד הראובני ושלמה מולכו, שבתי צבי ויעקב פראנק. הגיוון התמטי הרב וחיפושי הדרך האמנותיים אשר מציינים את היצירות הנידונות בספר הופכים אותן לפרק מרתק בתרבות היהודית המודרנית.

ולטר בנימין (1892-1940), ענק אינטלקטואלי ודמות טרגית, זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב הולכת וגוברת. אם בעבר נדחקה מן התודעה דמותו של חוקר ומבקר ספרות נכבד זה ואפילו האנציקלופדיה העברית לא טרחה להזכירו או להקדיש לו ערך מערכיה, הרי עתה ממלאים חיבוריו ואמירותיו תפקיד מפתח בכל אתר. ספק אם יש היום אדם משכיל שאינו יודע על חיבוריו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', 'על מושג ההיסטוריה' או 'הפרגמנט התאולוגי-פוליטי' ואינו נזקק להם. בביוגרפיה הקצרה פרי עטו של ברנד ויטה נסקרת פעילותו של בנימין ומתוארת התפתחות הגותו על רקע תקופתה ומתוך התמודדות עם האתגרים שהיא מציבה; והלא בנימין היה מקורב לברטולט ברכט, לתאודור אדורנו ולחנה ארנדט. זו ביוגרפיה חשובה עבור מי שעניינו בספרות, בהגות ובהיסטוריה גם יחד. מעל הביוגרפיה מרחף כצל גורלו המר של גיבורה היהודי-גרמני: ולטר בנימין, ידידו של גרשם שלום, ביקש להגיע אל האוניברסיטה העברית בירושלים ולא זכה; ביקש להימלט מציפורני הרייך השלישי - מתוך שהוא נעצר פעמים מספר במחנות שונים - אך הצליח בכך רק בשימו קץ לחייו במעבר הגבול שבין צרפת לספרד.

פרופסור שלמה מורג ז"ל היה מחוקרי הלשון הבולטים. היה בין מכונני חקר מסורות העדות והחוקר המובהק של מסורת לשון יהודי תימן. מורג כתב מחקרים רבים על העברית ועל הארמית, ומאמריו החשובים על לשון המקרא כבר נתפרסמו בהוצאת מאגנס באסופה 'מחקרים בלשון המקרא'. בספר זה כונסו מיטב מחקריו שלא נדפסו בספר לעצמם. המחקרים עוסקים בכל תקופות הלשון העברית: בלשון המקרא ובלשון המגילות הגנוזות, בלשון חז"ל ובלשון ימי הביניים, ובהם גם תיאורים מקיפים של הלשון העברית החדשה. כן נאספו כאן החשובים שבמאמריו על הארמית של התלמוד הבבלי, שעיוניו בה נחשבים אבן יסוד במחקרה.

פרופסור שלמה מורג ז"ל היה מחוקרי הלשון הבולטים. היה ממכונני חקר מסורות העדות, ועל חיבורו הידוע 'העברית שבפי יהודי תימן' הוענק לו פרס ישראל בהיותו בן ארבעים שנה. מורג עסק בהיבטים רבים של חקר העברית, וגם נתן אל לבו את טיפוח הלשון ואת הפצת ידיעתה בקרב הציבור הרחב. לפיכך לא הסתפק בכתיבת מחקרים מקצועיים המכוונים למומחים ספורים. בספר המוגש כאן כונסו המאמרים שכתב למען קהל שוחרי הדעת. המאמרים עוסקים בלשון העברית העתיקה והחדשה; בהגיית העברית ובצורתן של מילים מימי הביניים ועד ימינו; בעברית ובקשריה ללשונות היהודים; בזיקת העברית לתרבות העברית ולחינוך העברי, ועוד. חוט של חן שזור על הכתיבה, והיא מצטיינת בסגנון נאה ובלשון קולחת.

המחבר הנו חתן פרס שזר לתולדות ישראל לשנת תשס"ה. בספר זה המחבר פורס את דרכו המדינית של יהודה ליב מאגנס, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית בטרם קום המדינה. מאגנס היה פציפיסט פעיל בארצות הברית עוד במלחמת העולם הראשונה והאמין בשליחותו ההומניסטית האוניברסלית של העם היהודי ולא בלאומיות טריטוריאלית. רעיון 'המרכז הרוחני' של אחד העם היה נר לרגליו. הוא היה מקורב לאגודת 'ברית שלום' שחתרה למדינה דו-לאומית, אף שלא נמנה עם חבריה, ועם התפוררותה ביקש להקים גוף חדש שבמסגרתו יוכלו לבוא לידי ביטוי דעותיו הפציפיסטיות הייחודיות. אגודת 'איחוד' החדשה שהקים בשנת תש"ב נתמכה על ידי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים, בהם מרטין בובר וארנסט סימון, אשר ביקשו להיות מוכיחים בשער ולהפיץ את משנתם בציבור הציוני ולא לתפקד כמפלגה פוליטית. מאגנס צידד תחילה במעמד של מיעוט לאומי אוטונומי ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך בשל לחץ כבד מצד הציונות הממוסדת, ובייחוד בעקבות השואה, עבר לתמוך בשוויון מספרי בין היהודים לערבים בגודל האוכלוסייה ובייצוג במוסדות השלטון. דבקותו במדינה דו-לאומית גברה לנוכח ההסלמה ביחסי שני העמים: הוא חרד מפני מלחמה מתמדת שתפרוץ עם הקמת מדינה יהודית ותגרום שהעם היהודי יחיה בארצו על חרבו, בניגוד לפסוק מספר זכריה שחרת על דגלו - 'לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי'. מאגנס נאלץ להכיר בכישלון דרכו הפוליטית לאחר החלטת החלוקה באו"ם, ואולם עד סוף ימיו דבק באמונתו שקונפדרציה בין שני העמים אפשרית.

במדינת ישראל בפתח המאה העשרים ואחת מתרחש חלק ניכר של העבודה המקצועית בשירותי אנוש, ובעיקר בתחום השירותים הסוציאליים בהקשר בין-תרבותי, כאשר נותן השירות מוצא עצמו בקשר מקצועי עם פונה הבא ממגזר או מרקע תרבותי שונה משלו. זאת כאשר התרבות הדומיננטית נתונה במחלוקת ואל מולה מתעצבות תרבויות וזהויות קהילתיות על בסיס מוצא, לאום, דת, דתיות, מעמד או אידאולוגיה. אמנם מערך שירותי האנוש בישראל פועל זה עשרות שנים בסביבה מרובת תרבויות, אך עד לעשור האחרון, שבו הקצינו התהליכים החברתיים-תרבותיים שצוינו, נטו אנשי המקצוע להתעלם במידה רבה מהשפעות ההקשר התרבותי או הבין-תרבותי על העבודה המקצועית. השפעות אלה הן עניינו של ספר זה, המבוסס בעיקרו על עבודות מדעיות שהוצגו במסגרת כנס ה-40 לייסודו של בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא משקף זוויות התייחסות שונות לנושא זה – של חוקרים בבית הספר כמו גם של מומחים בעלי שם עולמי שהשתתפו בכנס. חלקו הראשון של הספר בוחן את התמורות החברתיות-תרבותיות בחברה הישראלית בפתח המאה החדשה. חלקו השני יוצא מן התיאוריה והמחקר הבין-תרבותי אל ההשלכות בתחום הפרקטיקה, ואילו חלקו השלישי יוצא מן השדה אל הצעות למודלים של התערבות רגישת תרבות.

ספר מקורי זה פורס בפני הקורא שחזור של חיי היהודים בפוזנן, אחת הקהילות הגדולות והתוססות ביותר במזרח אירופה במאה השבע עשרה. הוא פותח בתיאור התהוות הרובע היהודי בעיר ובשינויים שחלו בגבולות אזור המגורים שהוקצה לאוכלוסייה היהודית. לאחר מכן הוא מתמקד בבתים שגרו בהם היהודים – גודל הבתים, סוגי הבנייה ותנאי הצפיפות שהתפתחו ברובע. היהודים עצמם, הן בעלי הבתים הן שוכריהם, עומדים במרכזו של פרק המנתח את הריבוד החברתי-הכלכלי של הקהילה לפי הרכוש שהיה ברשותם. מלחמתן של רשויות הקהילה בתנאי הצפיפות נדונה גם היא, וכמו כן השפעתם של תנאים אלה על חיי האנשים – ובכללם חיי האישות. לבסוף הספר מתאר את ניסיונות היהודים לשמור על סביבת מגוריהם בתנאי הלחץ שנוצרו מצפיפות הדיור: שמירה על ניקיון, הבטחת אספקת מים, הגנה מפני שריפות ושמירה על חומות העיר. בעקבות העיון בספר יכיר הקורא מקרוב את חיי היום-יום ברובע היהודי של עיר פולנית בראשית העת החדשה. סדרת מחקרים של המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם, האוניברסיטה העברית בירושלים. מועצת המערכת: שלמה אבינרי, עמנואל אטקס, יעקב אלבוים, דניאל בלטמן, ישראל ברטל, יעקב גולדברג, דוד וינפלד, חוה טורניאנסקי, שאול שטמפפר.

המערכת: יעקב אלבוים, שולמית אליצור, דוד וינפלד, אביגדור שנאן, גרשון שקד.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

הספר מיועד לבמאים, לשחקנים מקצועיים, לסטודנטים למשחק, למורים לדרמה ולמשחק בבתי הספר התיכוניים, לחובבים וכמובן לאלה המבקשים להיות שחקנים ומחפשים מונולוג מתאים לאודישן וכן לכל מי שהעמידה על הבמה, כלומר המשחק האמיתי והכן, הוא לו מטרה. הספר דן במהות המונולוג על כל צורותיו, ומציע דרכים והדרכה כיצד יש לבנות את המונולוג ומה נדרש מן השחקן כדי שהביצוע יהיה כן, אמיתי ומשכנע.

סדר העולם כיום מתאפיין בהתכווצות והתרחבות של העולם. מצד אחד התקשורת, האינטרנט והכלכלה מקרבים את חלקי העולם זה לזה. כל אלה יוצרים שפות גלובליות לתקשורת, מסחר ותיירות – האנגלית ושפת המחשב. מצד שני מתרחב העולם מבחינת הפריצה אל החלל, מבחינת הידע ומבחינת השימוש בידע כמפתח להבנה ולרווחה. גדל מספר המדינות הדמוקרטיות, או המדינות המחפשות דרך של דיאלוג פוליטי לפתרון בעיות, או מקימות מוסדות המצמצמים את מרות המדינה ובדרך זו מאפשרים לאדם החופשי יותר מרחב פעולה. הגישה הגלובלית עשויה להיות אזמל מנתחים ועלולה להיות קרדום קהה, הכל תלוי בטבע האדם ובתבונתם של מנהיגים ושל המוני אדם. העובדה שאי-אפשר להגיע להסכמה אוניברסאלית תמיד תותיר קבוצות, מדינות ועמים, אשר שום מציאות לא תספק אותם, קבוצות כאלה עלולות לבטא את חוסר ההסכמה שלהן בטרור. אולם החתירה להסכמה אוניברסאלית מתוך אמונה כי "הידע משחרר", מעניקה לסדר העולמי סיכוי סביר.