קיסר אתיופיה היילה-סלאסה היה אחת הדמויות המרתקות והמסתוריות של המאה העשרים: "מלך מלכים" שמשל כנראה יותר מכל שליט אחר בימינו; אדם קטן גוף שכולו עוצמה, אכזר ונדיב, סגפן וראוותן; פוליטיקאי קטנוני ומדינאי שנטל חלק באחד הצמתים החשובים של תולדות האנושות – המאבק במוסוליני. הוא היה סמל גאה לשחורי עור באשר הם ומנהיגה של אפריקה, אך גם מי שהותיר את ארצו בפיגור; הוא בנה כוח בנכלולי חצר ביזנטינית, אך מיליונים סגדו וסוגדים לו כבן אלוהים. הוא היה מהפכן צעיר וריאקציונר מזדקן; "מלך ציון", "אריה יהודה" שביקש בשעתו הקשה מקלט בירושלים, ובגד בישראל בשעתה הקשה. הוא שלט ללא מצרים אך סופו בדידות והשפלה, רצח וקבורת חמור. טיים מגזין בחר בהיילה-סלאסה "איש השנה בעולם" (1935), ולאחרונה (2011) שיבץ אותו ברשימת "25 האייקונים הפוליטים" בתולדות המין האנושי. נלסון מנדלה: "חשתי שבאתיופיה אבקר את מכורתי שלי, אחשוף את השורשים של מה שעשה אותי אפריקאי. לפגוש את הקיסר עצמו היה בעיני כמו לחי צ ת יד עם ההיסטוריה".

16 באוקטובר 1943 היא מן היצירות העזות, המזעזעות והמרהיבות ביותר שנכתבו על פרשה אחת מתוך השואה של יהודי אירופה. המפתיע בטקסט הזה הוא הצירוף המתקיים בו בין תיעוד עיתונאי שנעשה בזמן אמיתי כמעט, כתיבה ספרותית מפוארת, בעלת עוצמה פואטית ורגשית מטלטלת, ומסה הגותית מעמיקה על דפוסי ההתנהגות הנאציים ועל "מסורת המכות וההסכנה למכות" של היהודים. ג'אקוֹמוֹ דֶבֶּנֶדֶטִי – יהודי-איטלקי, סופר, עיתונאי, מבקר וחוקר ספרות דגול – פורס ב- 16 באוקטובר 1943 את מסכת ההתהוות של האימה: גירוש יהודי גטו רומא. הסיפור (כי הוא קודם כול סיפור) חושף בכוח המזכיר רגעים בטרגדיות עתיקות מעין דקדוק שמכוחו מתרחש גירוש של קהילה יהודית בתוך מנגנון ההשמדה הנאצי; דקדוק שגם אם הוא חד-פעמי, יש בו איזו חוקיות עמוקה, מבעיתה, בין הדורס ובין הנדרסים. מבין סדקיו של התיאור הקפדני מבצבצים גם פרקי היסוד של המיתוס היהודי: בשיאו של הגירוש עולה פתאום זכר שיירי המצה הנשמרים בליל הסדר ומתוכם – יציאת מצרים, ובסיומו הנורא, בדממה הנותרת לאחר השלמתו של הגירוש, מביא דבנדטי את פתיחתה של מגילת איכה – "איכה ישבה בדד", והפעם – בלטינית, כהצבעה מתריסה אל עבר הנצרות המחרישה למראה הפשע הזה. בספר כלולות עוד שלוש מסות קצרות הנוגעות ברגעים שוליים יותר, אך עקרוניים, בתולדות השואה, וכל אחת מהן מרתקת בתובנותיה הנוקבות. חשובה במיוחד, דווקא היום, היא "שמונה יהודים" העוסקת בסוגיית האפליה המתקנת (של היהודים לאחר ההשמדה הנאצית ובכלל), המראה עד כמה כרוכה האפליה הזאת, האהבה והחסד המורעפים בדיעבד על מי שפשעו נגדם, באפליה הגזענית עצמה.

הספר מסעות הנפש: גן עדן במחשבה ובדמיון בספרות הקבלה בימי הביניים עוסק בתקופה המכריעה ביותר בתולדות עיצובו של גן עדן כמקום הגמול בספרות היהודית. במרכזו ניצבות יצירות שונות שכתבו בעלי סוד לאורך ימי הביניים, ובהן יוחד הדיון במחוזות הגמול מנקודות מבט שונות: לצד תיאוריהם המוחשיים והמופשטים של מחוזות גן עדן נדונו בכתבים אלה גם תפקידיו של הגן במבני האלוהות, באסכטולוגיה של היחיד, בתורת האדם ובתורת הנפש. תולדות הפרשנות על גן עדן המקראי במחשבה הדתית בימי הביניים, ובייחוד בספרות הקבלה, נדונים בספר בראי מגמות שונות בפרשנות הקדומה למקרא; תפיסת הריבוי של מקומות הגמול בגן עדן מבוררת לאור מקורות השפעה אפשריים שהשפיעו על התפתחותה; והופעתו של הגן בתורת הנפש הקבלית נבחנת לאור שיטות תיאוסופיות בספרות הקבלה במאה השלוש-עשרה. דיון נרחב מוקדש לחיבורים שיוחדו לתיאור המבנה הארכיטקטוני של גן עדן השמימי ולמראותיהם של היכלות ארציים בגן עדן התחתון, בזיקה לשרטוט המבנים המורכבים של האלוהות. במסגרת זו נדונות בהרחבה כמה תעלומות ספרותיות הכרוכות בלב התהוותה של הספרות הקבלית הקאנונית, ובמרכזה – הופעתו של ספר הזוהר. במקביל לבירורים אלה נבחנים לאורך הספר דפוסי מחשבה מדעיים, מסורות אגדתיות ופולמוסים תיאולוגיים בספרות הדתית הכללית בת הזמן על אודות מראהו ומבנהו של גן עדן. ביחס לכל אלה מוצגים קווים של דמיון פרשני, מסורות משותפות ותשתית רעיונית קרובה, שהזינו את עיצוב גן עדן האסכטולוגי בספרות היהודית בימי הביניים בצד גלגוליהם של מקורות מן הספרות החיצונית, התלמודית והחזיונית. מחבר הספר, ד"ר אבישי בר-אשר, זכה בפרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ט

זהו סיפור על מפגש. חינוך נתפס בדרך כלל כמושג השייך ל'בית הספר' ולסביבתו - הורים, מורים, חברים לכיתה, גני ילדים, ספרי לימוד, חוגים, מדריכים, תנועות נוער וכיוצא בהם. יש גם מי שמבינים כי מדובר בתהליך האנושי המרכזי - המתחיל בלידה ונמשך עד שיבה. הוא מעצב את האדם, את החברה, את העולם - ושואף לשפרם. אין אתגר ראוי ממנו. לפניכם הצצה לדרכם של אחדים מאלה המקדישים את חייהם לנושא מורכב זה ומחוללים שינוי.

"משנות נעוריו פגש לוינס בכתבי הקלסיקונים הרוסים והסופרים הגדולים של אירופה המערבית את 'הבעיה הפילוסופית, אם תופסים אותה כבעיית משמעותו של האנושי'. היכן הגרעין של 'אנושיות האדם', ביטוי כה רווח אצל לוינס? היכן יש לחפשה? מתי היא מוטלת בספק? כיצד יש לגונן עליה מפני המאיים עליה, ולא להתייאש ממנה, חרף הזוועות שהתחוללו? אלה השאלות שהציקו ללוינס. אופיה היוצא דופן, החריג והטרנסצנדנטי של התופעה האנושית, הניתקת מהברוטליות ומהאנונימיות של ההוויה, הוא ודאות שאינה מרפה ממנו. כאן עובר הקו המנחה את כל חקירותיו הפילוסופיות, קו הכורך את לוינס בתואם מפליא עם המחשבה היהודית בכלל ועם התלמוד בפרט" (ז'ורז' הנסל). המחשבה הפילוסופית של עמנואל לוינס התפתחה ועברה תמורות במשך קרוב לשישים שנה. אפשר לזהות בה שלושה שלבים עיקריים: היצירות שנכתבו לפני המלחמה; אלה שפורסמו בשנים 1961-1945, ששיאן בכוליות ואינסוף, ספר שבו מקנה לוינס להגותו האתית צורה שלמה ראשונה; והכתבים שראו אור אחרי 1961, שהמרכזי בהם הוא אחרת מהיות או מעבר למהות. בספר זה נעשית הפילוסופיה של לוינס רדיקלית יותר ונפתחת לשלל אופקים. הגותו של לוינס שזורה בזרמי המחשבה השונים שהטביעו חותם על המאה שלו. בחיבור זה מבקש פרופ' ז'ורז' הנסל, חוקרו של לוינס וחתנו, להראות כיצד השלבים השונים בהגותו הפילוסופית באים לידי ביטוי ביחסו אל הפוליטיקה, היהדות והנצרות.

לשאלת האופן שבו נמסרה והונחלה הספרות התנאית והאמוראית, בעל פה או בכתב, נודעת חשיבות רבה לקביעת עובדות יסוד תרבותיות והיסטוריות בעולמם של חז"ל, להבנת התפתחותה של התורה שבעל פה והתהוות ספרותה, וכן לדרכי מחקרה. במחקרו פורץ הדרך של יעקב זוסמן, 'תורה שבעל פה' פשוטה כמשמעה , נידון נושא מורכב זה מחדש על פי עיון יסודי ומעמיק במקורות תלמודיים מגוונים, תוך השוואת העולה מהם לעדויות חיצוניות בנות הזמן. המחקר פורסם לראשונה במחקרי תלמוד ג' בשנת תשס"ה, ובספר זה הוא מפורסם בשנית בתוספת מפתחות מפורטים למקורות ולנושאים הרבים שנדונו בו.

ספר זה מציג את השיח ההלכתי ואת התפתחותו של המשפט הרפואי הישראלי. הספר עוסק בטיפול רפואי לקראת קץ החיים, בהפלות ובטיפולי פוריות, ונוטל חלק בדיונים המתמשכים בסוגיות המוות המוחי ושוק האברים להשתלה. הספר דן בהרחבה במוסר המיני ביהדות ובקשריו למדיקליזציה של הפוריות וההלכה עצמה. פרופ' בר אילן מציג גם את התיאולוגיה והרוחניות של ההלכה הרפואית היהודית, את אחריות הקהילה לטיפול רפואי ואת חברות ביקור החולים, שמילאו תפקיד מרכזי בקהילות יהודיות עד לראשית המאה העשרים. הספר לא רק מציג את האתיקה היהודית לאנשי המקצועות הרפואיים ולקהל התורני והמשכיל בכללותו, אלא גם מבהיר את ההלכה על רקע הפילוסופיה המשפטית וההיסטוריה החברתית ומציג תובנות בדבר עצם מהותה של ההלכה ודרכי תפקודה בחברה. זוהי מהדורה מתוקנת, מעודכנת, מורחבת ומותאמת לציבור הישראלי של הספר שיצא באנגלית ב־2014.

פירוש יוצא דופן זה, שנכתב על ידי פרשן בלתי ידוע מצפון צרפת בסוף המאה השתים-עשרה, מייצג אפיזודה ייחודית בתולדות הפרשנות היהודית למקרא. הפרשן מפרש את שיר השירים באופן בלעדי בדרך הפשט, כסיפור של שני אוהבים צעירים ומערכת היחסים ביניהם. אף על פי שהפרשן מושפע מן הפרשנות והמילונאות שקדמו לו, הוא סולל דרכים חדשות להבנת פשוטו של מקרא, תוך נתינת דעת לכל פסוק ולכל פרט בשיר השירים. הרקע החברתי והתרבותי של תקופתו מתגלה היטב לא רק באמצעות הלעזים הצרפתיים שבפירוש אלא בעיקר בתיאור דמויותיהם של האוהבים כאביר ימי ביניימי ואהובתו, בהרחבת הדיבור על "דרך החושקים" – דרכיהם ומנהגיהם של האוהבים, באזכורים הרבים של אבירים, מלחמותיהם ואורחות חייהם, ובתשומת לב לתרבות היין ולגידול בשמים. מהדורת הטקסט מלווה במבוא מפורט ובו ניתוח מקיף של הפירוש בכל היבטיו: הספרותיים, הלשוניים והפרשניים.

שם יהו-ה הוא מאבני היסוד של השפה הדתית במסורת היהודית: הוא משמש כמייצג הלשוני המובהק של האל בעולם הזה, ולעתים אף כאייקון שלו. לפיכך אין פלא שמעטים הם החיבורים הפרשניים או ההגותיים במסורת היהודית שנעדרת מהם התייחסות לשם יהו-ה, ולו בקיצור. ספר זה הוא המונוגרפיה המחקרית הראשונה שעוסקת בתולדות הפרשנות לשם זה בשיטתיות ועל פני מנעד של תקופות וסוגות כתיבה. שם יהו-ה פורס את תיאולוגיית-השם במסורת היהודית בשלושה פרקים מרכזיים: המקרא, ספרות חז"ל וההגות היהודית הפילוסופית והמיסטית בימי הביניים (קודם לספר הזוהר). על בסיס מפתח פילוסופי נחשפת הפרשנות לשם יהו-ה כמאמץ רב-דורי שמ וּ נע משני דחפים השלובים זה בזה: השאיפה לדבר על אודות האל והרצון לדבר אליו. פרקי הספר מראים כיצד יהודים פירשו את שם יהו-ה מתוך ניסיון למפות את תחומה של מערכת היחסים בין האדם לאל ולקבוע עד כמה יכולים המאמינים לעשות שימוש בשפה כדי להרחיב את הנוכחות האלוהית בחייהם.

ספר זה הוא ראשון בשפה העברית שמציע לחוקרים, ליועצים, למורים ולתלמידים מודל תיאורטי ופרקטי לייעוץ ארגוני. המודל נשען על "הייעוץ התהליכי" (Process Consultation) של אדגר שיין והוא מציע לו מסגור מחודש בעל אוריינטציה סוציולוגית. המסגור המחודש, שיוגדר בספר "התערבות ייעוצית מכוונת הביטוס", רואה בחשיבה ובפעולה של יחידים תוצר של הביטוס שמתעצב בתוך יחסי הגומלין בין פרקטיקות פעולה של יחידים למבנים חברתיים כמו תרבות, תפישות רחבות, מטאפורות מארגנות, יחסי כוח וידע פרקטי. ספר זה הוא גם הזדמנות לקוראים להכיר לראשונה בשפה העברית וכיחידה אחת את ההיסטוריה של שדה הפיתוח הארגוני (Organization Development), את האירועים המרכזיים שעיצבו אותו ואת הדמויות המרכזיות שהעניקו לו את דמותו. הספר סוקר את הספרות שמבקרת את שדה הפיתוח הארגוני כבסיס להצדקת חשיבותה של האוריינטציה הסוציולוגית בביצוע של תהליכיי ייעוץ ארגוני.

המילים פיתוי ואתיקה, שבמבט ראשון נראות סותרות זו את זו, עומדות בלב הפרקטיקה הפסיכואנליטית. ויויאן שטרית-וטין פותחת ביצירת מפגש בין, מצד אחד, הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס, המבין את האתיקה כאחריות אסימטרית כלפי האחר, לבין, מצד אחר, חשיבתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אן לפלאנש, המציב את האחֵר המבוגר המשמעותי הראשוני כמי שמלכתחילה הוא בחזקת מפתה לנפש התינוק, בשל מסריו המשובשים בהכרח על ידי הלא מודע שלו. האתיקה של האנליטיקאי, באחריותו המושקעת רגשית כלפי האחר, נתפסת כמהותית לטיפול. האסימטריה של המצב האנליטי אינה נבחנת עוד במונחים של כוח, אלא במונחים של אחריות: אחריות כלפי הפיתוי שהוא אינהרנטי לעצם הצעת האנליזה, אחריות כלפי המסגרת האנליטית שהאנליטיקאי או האנליטיקאית הם המופקדים על שמירתה, אחריות כלפי התהליך האנליטי שבו הוא או היא לוקחים בהכרח חלק, תוך הבאה בחשבון של התשוקה ההכרחית שלהם עצמם. כל זה מוביל להשערה פסיכואנליטית חדשה בנוגע למקורות האתיקה: המקורות הנשיים האימהיים של היכולת האנושית לאחריות כלפי האחר. "הספר הזה פונה לכלל הפסיכואנליטיקאים, יהיה הרקע התיאורטי שלהם אשר יהיה, שכן הוא נוגע בעומקו של גרעין המקצוע שלנו: חשיבות הסביבה הדואגת של המבוגר, בשילוב חזון פילוסופי של חוש האחריות המוסרית שלנו כלפי האחר... הספר ממלא חסר משמעותי בתרבות הפסיכואנליטית שלנו" (אנטוניו פרו, נשיא החברה הפסיכואנליטית האיטלקית לשעבר, חבר האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי ומחבר השדה האנליטי: מושג קליני).

בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ו על הזכות למלחמה , המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה. שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.