הספר מתאר את מסכת חייו של השחקן היהודי בנימין זוסקין – אחד הכישרונות המבריקים ביותר בתיאטרון העולמי במחצית הראשונה של המאה העשרים. התיאטרון היהודי הממלכתי, שבו כיכב, פעל במוסקבה בשנים 1919–1949. התיאטרון, לצד רמתו האמנותית המזהירה, ואולי בזכותה, היווה ברוסיה הסובייטית מרכז התרבות היהודית בתוך סביבה מתבוללת. בזמן מלחמת העולם השנייה, משום היות זוסקין אמן בולט, הוא צורף לוועד האנטי-פשיסטי היהודי. כאשר הואשם הוועד ב'בגידה במולדת', נעצר השחקן זוסקין, עוּנה, נשפט, ובשנת 1952 הוצא להורג. הספר חורג מגבולות ביוגרפיה. כאן שלובים חייו של זוסקין ופעלו בפעלם של התיאטרון והוועד ובתקופה שקבעה את פריחתם וגם נפילתם. בספר מסופר על גורל היהודים שחיו באותה התקופה והשיגו הישגים משמעותיים וחוו חוויות שאינן ידועות לרבים, אך אינן נופלות מחוויות השואה – אם לא בממדיהן, אז במהותן.

מי מאתנו, בוודאי כאשר היינו ילדים, לא חלם על מסע ברחבי הים ואל ארצות לא נודעות? ולמי מאתנו, בוודאי בתקופת ההתבגרות, לא היו רגעים שבהם ייחל להתרחק מכל הלחצים והציפיות של משפחה וחברה, ולהגיע למקום שבו יבנה את נווה המדבר הפרטי שלו? אבל מי מאתנו גם לא חרד מפני מצב שבו ימצא את עצמו רחוק מכל היקר והמוכר? בגרעין הסיפור של רובינזון קרוזו (1719), מאבות הרומן האירופי, הצליח דניאל דפו (1660-1731) לגעת בחלום שהוא גם הסיוט של כל אחד מאיתנו ולגולל סיפור מרתק, גדוש מתח ותהפוכות. הדחף להימלט מגורלו של סוחר בורגני אנגלי שהועיד לו אביו, הביא את רובינזון קרוזו אל חופיו של אי נידח. על אי זה הוא מצליח לא רק לשרוד, אלא גם לפרוץ ולגדול: לצוד, לבנות בית, כלים ורהיטים, לביית חיות, לגדל תבואה, להגדיל את היקף משק ביתו ואת תוצרתו, ובהמשך אף להשתמש בשירותיו של פריידי, היליד בן העולם החוץ אירופאי, ה"פרימיטיבי", להעצמת "ממלכתו". קרוזו מיישם אפוא בשקידה על האי הנידח, סמל הטבע הפראי, את עקרונותיה של החברה הבורגנית שבה מרד. סיפורו של קרוזו, שהיה לשם נרדף לקיומו של האדם המנותק מהחברה, מתברר, באופן פרדוקסי, כסיפורו של האדם החברתי. לספר נוספה אחרית דבר מאת פרופ' דוד פישלוב מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

הווידו של לוּסְיוּ הוא המפורסם בספרי היוצר הפורטוגלי מַרְיוּ דֶה סָא-קַרְנֶיְרוּ. ברומן זה מגולל אסיר לשעבר, אדם שריצה עונש על פֶּשע שלא פָּשע, את סיפורו המרתק על משולש ארוטי מסוכן בין שני יוצרים צעירים ומבטיחים לבין אישה קסומה ומסתורית. הווידוי של לוּסְיוּ מותח את קוראיו מראשית עלילתו ועד סופו המפתיע. לשונו הקולחת של הסופר וכישרונו האמנותי הייחודי יוצרים בספר עולם קוסמופוליטי ודקדנטי וחושפים בפני הקוראים מפתחות להבנת אישיותן החמקמקה והחידתית של דמיותיו.

"לכו ורעו באחו. די זמן אכלתם חציר." כך מורה הנרי דייוויד תורו (1817-1862) לקוראיו. "לעתים כשאני נזכר שהמכונאים והחנוונים מבלים בחנויותיהם לא רק את כל שעות הבוקר, אלא גם את כל שעות אחר-הצהריים, ישובים ברגליים משוכלות – כאילו הרגליים נועדו לישיבה, ולא לעמידה או להליכה - כשאני נזכר בזה, אני חושב שראוי לזקוף לזכותם שלא התאבדו כולם מזמן." תורו, הידוע כ"פילוסוף טבע" וכסופר מן הקלאסיקה האמריקאית, נחשב בעיני רבים ל נביא התנועה האקולוגית, שקמה רק כמאה שנה לאחר מותו. בחייו היה מודד ומייצר עפרונות, והצטרף לתנועה הטרנסצנדנטית האמריקאית בעקבות חברותו עם רלף וולדו אמרסון. "וולדן", הספר שהקנה לו את תהילתו, נכתב בעקבות התבודדות של שנתיים על שפת אגם וולדן, במסצ'וסטס. שם חי בפשטות מתוך בחירה, קרא, כתב וגידל ירקות לעצמו, ועמד על ערכם של חיים בהרמוניה עם הטבע. המסה שלפנינו, "טיול", שנכתבה ממש לפני מותו ויצאה לאור אחריו, מרכזת בתוכה את תמצית הגותו של תורו. נוספה למסה אחרית דבר מאת פרופ' אמילי בודק מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

בעיירה שכוחת-אל בקווקז מתייצבים שניים לעימות גורלי: לָייֶבְסְקִי, איש-שיחה עצל וחביב, המתגעגע לסנקט פטרבורג ורואה לנגד עיניו אידיאלים שאינו מסוגל לממש – "צאצא נרפה של משטר הצמיתות", כפי שהוא נוהג לכנות את עצמו; ומולו, הזואולוג פוֹן קוֹרֶן, בעל עצבי פלדה, המשוכנע בצדקת הדרוויניזם החברתי ומבקש להחיל תורה זו על כל סובביו. ספק מתוך הכרח פנימי, ספק מתוך שעמום החיים בפרובינציה, נספחים היריבים לדו-קרב רעיוני וממשי. הנובלה "דו-קרב" היא מהכתבים החותמים את הפרק המוקדם ביצירתו של אנטון צ'כוב. באוסף הנוכחי מוצעים מלבדה עוד עשרה סיפורים מאותה תקופה, הפורשים את הנוף האנושי ברוסיה של סוף המאה ה-19: אצילים שירדו מנכסיהם, איכרים מפוכחים, תמהונים המתגלגלים בדרכים, פקידים יושבי בית. איש לא חומק ממבטו הצלול, האכזרי לעתים, של המחבר, איש לא יוצא נקי מחולשות אנוש. האוסף דו-קרב וסיפורים אחרים מצטרף ל"מדף צ'כוב" בהוצאת כרמל, בתרגום דינה מרקון. אחרית הדבר, מאת פרופ' הלנה טולסטוי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מצביעה על מאפייני הכתיבה הצ'כובית המוקדמת ועל היחס המורכב של צ'כוב לאידיאליזם מכל סוג.

סִיָּא-סַאר ("שחורת ראש") הוא הכינוי בפי הטליבאן לאישה צעירה, שבצאתה מהבית חייבת לעטות בּוּרקָה שתכסה אותה מכף רגל ועד ראש, פן תסחרר את ראשי הגברים. שירין-גוֹל, ילדה נבונה ועצמאית, גדלה אל תוך מלחמת אפגניסטן, אל מציאות של הפצצות סובייטיות, של אבות לוחמי מוג'אהידין ושל אחים שאהידים, של אחיות המפתות חיילים רוסים אל מותם, של טליבּאן המשתלטים אט אט ובאלימות על מוסרות השלטון ומשליטים דיכוי בכול, על גברים, על ילדים, ובעיקר על נשים. המלחמה מאלצת אותה ואת משפחתה לנדוד מהרי ילדותה אל קאבּוּל הבירה – שם היא רואה לראשונה בחייה "נשים עירומות" שפניהן אינן רעולות ושחצאיותיהן מכסות טפח ומגלות טפחיים – והלאה בין פקיסטן, אפגניסטן ואיראן, בין הֶראט, קנדהאר ואיספהאן, בין הרים, כפרים, ערים ומחנות פליטים. מעין גירסה מודרנית ונשית ל'קאנדיד', שירין-גול, סִיָּא-סַאר כמובן, חווה על בשרה את כל מגוון התלאות והרעות שיש למלחמות ולמשטרים רודניים להציע, על אחת כמה וכמה באפגניסטן, ובכלל זה מעשי אונס, רעב מתמיד, התעמרות ושרירות-לב, עוני מנַוול, זנות וקיבוץ נדבות. אולם רוחה המחושלת, תושייתה והמזל המשחק לה שוב ושוב, מסייעים לה ולמשפחתה לשרוד, ועדיין למצוא טעם בחיים. אפילו בארץ שביחס אליה איראן השכנה היא ארץ החופש והמתירנות; אפילו בארץ אשר מוקשים קטלניים לילדים אורבים להם בדמות צעצוע; אפילו בארץ שאלוהים פוקד רק כדי להזיל דמעה.

זִקנה הוא רומן על גבר במיטב שנותיו המתאהב נואשות בנערה יפה, קלת-דעת וצינית. הגיבור, הסופר הכושל אמיליו ברנטאני, איש זקן ברוחו על אף גילו הצעיר יחסית (ומכאן שמו של הספר, המתעתע משהו), אינו עומד בקסמיה של אנג'יולינה, "פאם פטאל" בורה והמונית, אך לא פחות מסוכנת מרעותיה האציליות ביותר, ואילו אחותו עמליה מתאהבת בפסל סטפאנו באלי, ידידו של אמיליו, רודף-שמלות שרמנטי אך נהנתן ואנוכי. הרומן, יצירתו המגובשת ביותר של סבבו, מתאר בלשון יבשה ועניינית – ויחד עם זאת מהולה באירוניה דקה – את כישלונן של שתי אהבות בלתי-אפשריות אלו. בלי סטיות לכאן ולכאן, בזרימה קצבית ומדודה של אירועים המשתלשלים זה מזה בהיגיון אכזרי, מוביל הסופר את שני האחים לתבוסתם. עמליה מתה אחרי שאיבדה את שפיותה, ואילו אמיליו נאלץ לבסוף לעזוב את אהובתו הכזבנית, ולהסתגר לצמיתות בתוך עולם של הונאה עצמית וחוסר מעש. הספר, הנע בין נימות טרגיות לתיאור גרוטסקי ולהומור, והמציג תמונה בלתי-נשכחת של טרייסטה בשלהי המאה התשע-עשרה, הוא בין היצירות החשובות והמרתקות של הסיפורת האיטלקית המודרנית.

פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה (1888-1935) הוא אחד מגדולי המשוררים, הסופרים והוגי-הדעות במאה העשרים. פְּסוֹאָה הוא גם היוצר הפורטוגלי המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו. מה עשיתי מן החיים? הוא ספרו הרביעי הרואה אור בעברית. קדמו לו כל חלומות העולם בתרגום פְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 1993), ספר האי-נחת בתרגום יורם מלצר (הוצאת בבל, 2000), ומהחלון הגבוה ביותר בתרגום רמי סערי, פְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 2004). מה עשיתי מן החיים? הוא ספר הכולל את כל שירת אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ אשר לצד אַלְבֶּרְטוּ קָאֶיְרוּ ורִיקַרְדּוּ רֶיְשׁ הנו אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה כדי לתת פתחון-פה לקולותיהם הייחודיים של יוצרים מדומים. אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ הנו "מהנדס-אוניות, בוגר אונברסיטת גלאזגו, שכתב שירים רמי-קול וכנים על חרדתו הקיומית של האדם". למקרא השירים הכלולים ב מה עשיתי מן החיים? נהיר כי גם אילו כתב פְּסוֹאָה במשך כל חייו רק את שירת אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ, היה זוכה במוניטין וחשיבוּת שיוחסו ליצירתו מאז פרסומה ועד עצם היום הזה. אֲנִי מַתְחִיל לְהַכִּיר אֶת עַצְמִי. אֵינֶנִּי קַיָּם. אֲנִי הַפַּעַר בֵּין מַה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת לְבֵין מַה שֶׁהָאֲחֵרִים עָשׂוּ מִמֶּנִּי, אוֹ מַחֲצִית אוֹתוֹ פַּעַר, כִּי יֵשׁ גַּם חַיִּים... זֶה מַה שֶׁאֲנִי, לְבַסּוֹף... כַּבֵּה אֶת הָאוֹר, סְגֹר אֶת הַדֶּלֶת וַחֲדַל לְהַרְעִישׁ בְּקַבְקַבִּים בַּפְּרוֹזְדּוֹר. אֶשָּׁאֵר לִי בְּחַדְרִי לְבַד עִם הַנַּחַת הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי מֵעַצְמִי. זֶה יְקוּם זוֹל.

אנו מבקשים להעמיד במרכז שלושה יוצרים - אורי צבי גרינברג, אשר ברש ואסתר ראב - מן המרתקים בספרות העברית במאה העשרים; סופרים שנדמה שלא קיבלו את מידת תשומת הלב הראויה בתקופתם ואשר ביצירתם אנו מוצאים דווקא מידה מסעירה של תקפות וחשיבות לתקופתנו. בשל כך יש לחזור ולדון בעבר הספרותי, זאת אנו עושים מתוך שאיפה לכונן הכרה בתקפות אותו עבר דחוי ובערכו האסתטי והרגשי. אנו מבקשים להפנות תשומת לב אל סופרים וטקסטים שמעולם לא עמדו במרכז ולדעתנו ראויים לכך; אלה מגלמים עברונו אפשרויות לא נורמטיביות חשובות ורלוונטיות להיום. סופרים אלה ביקשו ליצור זיקה אל המקומי והמיידי תוך כדי תיווך המורשת ההיסטורית של המקום וסטייה ממנה, ופחות באמצעות מודלים ספרותיים מהספרות הרוסית, הגרמנית או הצרפתית, למרות היכרותם העמוקה עם ספרויות אלה. אנו מאמינים ששלושה יוצרים אלה - ליבת יצירתם היא בחיפוש שורשי הזהות ביהודי או ביהדות; ובמקום - ארץ ישראל על נופיה ההרריים, עמק יזרעאל, הגליל והגלבוע, ועל נופי העיר תל-אביב והתהוותה של הוויה ארצישראלית-יהודית-עברית חדשה. יוצרים אלה הניחו יסודות ל"נוסח הארצישראלי" בספרות העברית. במרכז הווייתם עמדה הזהות היהודית והעברית הנוצרת לראשונה במלוא עומקה ומורכבותה ואשר ביקשו למצוא לה ביטוי בפריצת תבניות וברענון צורני-שירי. אך יצירתם נדחתה בפני נוסח שנקבע על-ידי סופרים שבחרו ליישם תבניות מוכרות יותר בפנייתם אל המציאות המתהווה כגון: שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. דווקא היום, כשיש מי שממיר את החברה בייצוג ואת הטקסט הספרותי הופך למוצר תרבות או למותג, אפשר להכריז בריש גלי שאין דבר חיוני יותר מכינון אפשרויות קיום אישיות וציבוריות עבור הקוראים, תוך מעקף של הרשות התקשורתית-ממותגת. והרי לכך נועדה הספרות בעינינו.

לא בנקל ניתן לעקוב אחר דרך הפיתולים של הסופר-האמן ביידיש, שכינה את עצמו 'דער נסתר'. שמו האמיתי היה פנחס (פּיניע) כהנוביץ, והוא נולד בעיר בּרדיצ'ב, ב-1884, ונפטר במאסר, בהיותו חולה-חבוש בבית-חולים לאסירים ב-1950, בימי השׂיא של סופת ההשמדה, שביקשה להכחיד את תרבות יידיש בברית-המועצות – שלוש שנים לפני מותו של סטאלין. מבחר הסיפורים המכונס כאן, על אף היותו לכאורה 'מקרי', כולל את מאפייניה של יצירת הסופר: יש כאן שזירה של סיפורים שנכתבו בזמנים שונים, מהם קצרים ומהם ארוכים, מהם מעלים דמויות מוזרות, ומהם עולים מתוך צירופי-דמיון שונים. ארבעה סיפורים תורגמו כאן לראשונה לעברית, ואילו אחד (הסיפור 'ערופים') תורגם בעבר בידי דֹב סדן. היידיש של דער נסתר קשה לתרגום, תחבירה מיוחד במינו, וכך גם ניגונה. עם זאת, נקל ליהנות מהעשייה האמנותית השונה והמיוחדת של אחד מסופרינו הגדולים. לספר נוספה אחרית דבר מאת המתרגם שלום לוריא, ומלווים אותו איוריו של דוד לוריא.

1994. ערב המלחמה הראשונה בצ'צ'ניה נוטש ד"ר חסן באייב בן ה-31 קריירה מזהירה של מנתח פלסטי במוסקבה וחוזר למולדתו, שם הוא מסכן את חייו בטיפול מסור בתנאים-לא-תנאים הן בלוחמים צ'צ'נים הן בחיילים רוסים, אך בעיקר באזרחים. בין מטופליו: מבוקשי הקרמלין שאמיל בסאייב, אסלן מסחאדוב (שנרצח בינתיים ב"סיכול ממוקד") וסלמן רָדוּיֵב. דבקותו בשבועת היפוקרטס אינה לרוחם לא של הקיצונים הצ'צ'נים ולא של הצבא הרוסי, ולאחר שש שנות איומים משני הצדדים וחטיפה אחת, הוא נאלץ בסופו של דבר להימלט מצ'צ'ניה ולמצוא לו מקלט מדיני בארצות-הברית. סיפורו (האמיתי) מנפץ את תדמית הצ'צ'נים כ"עם של טרוריסטים", ומהווה עדות ראייה נדירה לזוועות המלחמה בצ'צ'ניה. באייב, בן עיירה סמוכה לגרוזני, נולד למשפחה מוסלמית מסורתית מרובת ילדים. הוא מתאר את הווי החיים הצ'צ'ני ואת המנהגים המקומיים, אגב סיפורו האישי על אודות החינוך הקפדני שקיבל בילדותו, על מאבקו להתקבל לבית ספר לרפואה חרף האפליה בברית-המועצות נגד הצ'צ'נים, על חודשי הלימוד הראשונים שנאלץ להעביר באולם המתנה של שדה התעופה יחד עם חסרי הבית, וכיצד המשיך בד בבד עם הלימודים לטפח קריירה אתלטית בג'ודו ובסמבו (באייב הנו אלוף העולם בסמבו בקטגוריית המשקל שלו לשנים 2001 ו-2002). למרות הקשיים הרבים הוא סיים את לימודיו בהצלחה, ונשלח לשמש רופא במחוזות נידחים ברוסיה. אחרי ההתמחות עבד באייב במוסקבה כמנתח פלסטי וצבר לעצמו מוניטין בכל אירופה, כדי כך שרשימת ההמתנה לניתוחיו נקבעה חודשים מראש. בשנת 2000, משהוענק לו ולמשפחתו מקלט מדיני בארצות-הברית, הוכתר באייב על ידי ארגון Human Rights Watch כ'נאמן זכויות אדם', ומאז הוא פועל להעלות על סדר היום העולמי את ההפרה הגורפת שלזכויות אדם בארצו.

פרננדו פסואה (1888-1935) הוא אחד מגדולי המשוררים, הסופרים והוגי הדעות במאה העשרים. פסואה הוא גם היוצר הפורטוגלי המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו. מהחלון הגבוה ביותר הוא ספרו השלישי הרואה אור בעברית. קדמו לו "כל חלומות העולם" בתרגום פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 1993), ו"ספר אי הנחת" בתרגום יורם מלצר (הוצאת בבל, 2000). מהחלון הגבוה ביותר הוא ספר הכולל את כל שירי אלברטו קאירו, אשר לצד ריקרדו ריש ואלורו דה קמפוש הנו אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פרננדו פסואה כדי לתת פתחון פה לקולותיהם הייחודיים של יוצרים מדומים. שירת אלברטו קאירו, מורם של שני המשוררים הקודמים ושל פסואה עצמו, היא שירת הטבע הכותב את עצמו, ויוצרה מוצג בד בבד כאדם חסר חינוך פורמאלי וכחכם קדמון.