זִקנה הוא רומן על גבר במיטב שנותיו המתאהב נואשות בנערה יפה, קלת-דעת וצינית. הגיבור, הסופר הכושל אמיליו ברנטאני, איש זקן ברוחו על אף גילו הצעיר יחסית (ומכאן שמו של הספר, המתעתע משהו), אינו עומד בקסמיה של אנג'יולינה, "פאם פטאל" בורה והמונית, אך לא פחות מסוכנת מרעותיה האציליות ביותר, ואילו אחותו עמליה מתאהבת בפסל סטפאנו באלי, ידידו של אמיליו, רודף-שמלות שרמנטי אך נהנתן ואנוכי. הרומן, יצירתו המגובשת ביותר של סבבו, מתאר בלשון יבשה ועניינית – ויחד עם זאת מהולה באירוניה דקה – את כישלונן של שתי אהבות בלתי-אפשריות אלו. בלי סטיות לכאן ולכאן, בזרימה קצבית ומדודה של אירועים המשתלשלים זה מזה בהיגיון אכזרי, מוביל הסופר את שני האחים לתבוסתם. עמליה מתה אחרי שאיבדה את שפיותה, ואילו אמיליו נאלץ לבסוף לעזוב את אהובתו הכזבנית, ולהסתגר לצמיתות בתוך עולם של הונאה עצמית וחוסר מעש. הספר, הנע בין נימות טרגיות לתיאור גרוטסקי ולהומור, והמציג תמונה בלתי-נשכחת של טרייסטה בשלהי המאה התשע-עשרה, הוא בין היצירות החשובות והמרתקות של הסיפורת האיטלקית המודרנית.
