בעיירה שכוחת-אל בקווקז מתייצבים שניים לעימות גורלי: לָייֶבְסְקִי, איש-שיחה עצל וחביב, המתגעגע לסנקט פטרבורג ורואה לנגד עיניו אידיאלים שאינו מסוגל לממש – "צאצא נרפה של משטר הצמיתות", כפי שהוא נוהג לכנות את עצמו; ומולו, הזואולוג פוֹן קוֹרֶן, בעל עצבי פלדה, המשוכנע בצדקת הדרוויניזם החברתי ומבקש להחיל תורה זו על כל סובביו. ספק מתוך הכרח פנימי, ספק מתוך שעמום החיים בפרובינציה, נספחים היריבים לדו-קרב רעיוני וממשי. הנובלה "דו-קרב" היא מהכתבים החותמים את הפרק המוקדם ביצירתו של אנטון צ'כוב. באוסף הנוכחי מוצעים מלבדה עוד עשרה סיפורים מאותה תקופה, הפורשים את הנוף האנושי ברוסיה של סוף המאה ה-19: אצילים שירדו מנכסיהם, איכרים מפוכחים, תמהונים המתגלגלים בדרכים, פקידים יושבי בית. איש לא חומק ממבטו הצלול, האכזרי לעתים, של המחבר, איש לא יוצא נקי מחולשות אנוש. האוסף דו-קרב וסיפורים אחרים מצטרף ל"מדף צ'כוב" בהוצאת כרמל, בתרגום דינה מרקון. אחרית הדבר, מאת פרופ' הלנה טולסטוי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מצביעה על מאפייני הכתיבה הצ'כובית המוקדמת ועל היחס המורכב של צ'כוב לאידיאליזם מכל סוג.

סִיָּא-סַאר ("שחורת ראש") הוא הכינוי בפי הטליבאן לאישה צעירה, שבצאתה מהבית חייבת לעטות בּוּרקָה שתכסה אותה מכף רגל ועד ראש, פן תסחרר את ראשי הגברים. שירין-גוֹל, ילדה נבונה ועצמאית, גדלה אל תוך מלחמת אפגניסטן, אל מציאות של הפצצות סובייטיות, של אבות לוחמי מוג'אהידין ושל אחים שאהידים, של אחיות המפתות חיילים רוסים אל מותם, של טליבּאן המשתלטים אט אט ובאלימות על מוסרות השלטון ומשליטים דיכוי בכול, על גברים, על ילדים, ובעיקר על נשים. המלחמה מאלצת אותה ואת משפחתה לנדוד מהרי ילדותה אל קאבּוּל הבירה – שם היא רואה לראשונה בחייה "נשים עירומות" שפניהן אינן רעולות ושחצאיותיהן מכסות טפח ומגלות טפחיים – והלאה בין פקיסטן, אפגניסטן ואיראן, בין הֶראט, קנדהאר ואיספהאן, בין הרים, כפרים, ערים ומחנות פליטים. מעין גירסה מודרנית ונשית ל'קאנדיד', שירין-גול, סִיָּא-סַאר כמובן, חווה על בשרה את כל מגוון התלאות והרעות שיש למלחמות ולמשטרים רודניים להציע, על אחת כמה וכמה באפגניסטן, ובכלל זה מעשי אונס, רעב מתמיד, התעמרות ושרירות-לב, עוני מנַוול, זנות וקיבוץ נדבות. אולם רוחה המחושלת, תושייתה והמזל המשחק לה שוב ושוב, מסייעים לה ולמשפחתה לשרוד, ועדיין למצוא טעם בחיים. אפילו בארץ שביחס אליה איראן השכנה היא ארץ החופש והמתירנות; אפילו בארץ אשר מוקשים קטלניים לילדים אורבים להם בדמות צעצוע; אפילו בארץ שאלוהים פוקד רק כדי להזיל דמעה.

זִקנה הוא רומן על גבר במיטב שנותיו המתאהב נואשות בנערה יפה, קלת-דעת וצינית. הגיבור, הסופר הכושל אמיליו ברנטאני, איש זקן ברוחו על אף גילו הצעיר יחסית (ומכאן שמו של הספר, המתעתע משהו), אינו עומד בקסמיה של אנג'יולינה, "פאם פטאל" בורה והמונית, אך לא פחות מסוכנת מרעותיה האציליות ביותר, ואילו אחותו עמליה מתאהבת בפסל סטפאנו באלי, ידידו של אמיליו, רודף-שמלות שרמנטי אך נהנתן ואנוכי. הרומן, יצירתו המגובשת ביותר של סבבו, מתאר בלשון יבשה ועניינית – ויחד עם זאת מהולה באירוניה דקה – את כישלונן של שתי אהבות בלתי-אפשריות אלו. בלי סטיות לכאן ולכאן, בזרימה קצבית ומדודה של אירועים המשתלשלים זה מזה בהיגיון אכזרי, מוביל הסופר את שני האחים לתבוסתם. עמליה מתה אחרי שאיבדה את שפיותה, ואילו אמיליו נאלץ לבסוף לעזוב את אהובתו הכזבנית, ולהסתגר לצמיתות בתוך עולם של הונאה עצמית וחוסר מעש. הספר, הנע בין נימות טרגיות לתיאור גרוטסקי ולהומור, והמציג תמונה בלתי-נשכחת של טרייסטה בשלהי המאה התשע-עשרה, הוא בין היצירות החשובות והמרתקות של הסיפורת האיטלקית המודרנית.

פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה (1888-1935) הוא אחד מגדולי המשוררים, הסופרים והוגי-הדעות במאה העשרים. פְּסוֹאָה הוא גם היוצר הפורטוגלי המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו. מה עשיתי מן החיים? הוא ספרו הרביעי הרואה אור בעברית. קדמו לו כל חלומות העולם בתרגום פְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 1993), ספר האי-נחת בתרגום יורם מלצר (הוצאת בבל, 2000), ומהחלון הגבוה ביותר בתרגום רמי סערי, פְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 2004). מה עשיתי מן החיים? הוא ספר הכולל את כל שירת אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ אשר לצד אַלְבֶּרְטוּ קָאֶיְרוּ ורִיקַרְדּוּ רֶיְשׁ הנו אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה כדי לתת פתחון-פה לקולותיהם הייחודיים של יוצרים מדומים. אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ הנו "מהנדס-אוניות, בוגר אונברסיטת גלאזגו, שכתב שירים רמי-קול וכנים על חרדתו הקיומית של האדם". למקרא השירים הכלולים ב מה עשיתי מן החיים? נהיר כי גם אילו כתב פְּסוֹאָה במשך כל חייו רק את שירת אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ, היה זוכה במוניטין וחשיבוּת שיוחסו ליצירתו מאז פרסומה ועד עצם היום הזה. אֲנִי מַתְחִיל לְהַכִּיר אֶת עַצְמִי. אֵינֶנִּי קַיָּם. אֲנִי הַפַּעַר בֵּין מַה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת לְבֵין מַה שֶׁהָאֲחֵרִים עָשׂוּ מִמֶּנִּי, אוֹ מַחֲצִית אוֹתוֹ פַּעַר, כִּי יֵשׁ גַּם חַיִּים... זֶה מַה שֶׁאֲנִי, לְבַסּוֹף... כַּבֵּה אֶת הָאוֹר, סְגֹר אֶת הַדֶּלֶת וַחֲדַל לְהַרְעִישׁ בְּקַבְקַבִּים בַּפְּרוֹזְדּוֹר. אֶשָּׁאֵר לִי בְּחַדְרִי לְבַד עִם הַנַּחַת הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי מֵעַצְמִי. זֶה יְקוּם זוֹל.

אנו מבקשים להעמיד במרכז שלושה יוצרים - אורי צבי גרינברג, אשר ברש ואסתר ראב - מן המרתקים בספרות העברית במאה העשרים; סופרים שנדמה שלא קיבלו את מידת תשומת הלב הראויה בתקופתם ואשר ביצירתם אנו מוצאים דווקא מידה מסעירה של תקפות וחשיבות לתקופתנו. בשל כך יש לחזור ולדון בעבר הספרותי, זאת אנו עושים מתוך שאיפה לכונן הכרה בתקפות אותו עבר דחוי ובערכו האסתטי והרגשי. אנו מבקשים להפנות תשומת לב אל סופרים וטקסטים שמעולם לא עמדו במרכז ולדעתנו ראויים לכך; אלה מגלמים עברונו אפשרויות לא נורמטיביות חשובות ורלוונטיות להיום. סופרים אלה ביקשו ליצור זיקה אל המקומי והמיידי תוך כדי תיווך המורשת ההיסטורית של המקום וסטייה ממנה, ופחות באמצעות מודלים ספרותיים מהספרות הרוסית, הגרמנית או הצרפתית, למרות היכרותם העמוקה עם ספרויות אלה. אנו מאמינים ששלושה יוצרים אלה - ליבת יצירתם היא בחיפוש שורשי הזהות ביהודי או ביהדות; ובמקום - ארץ ישראל על נופיה ההרריים, עמק יזרעאל, הגליל והגלבוע, ועל נופי העיר תל-אביב והתהוותה של הוויה ארצישראלית-יהודית-עברית חדשה. יוצרים אלה הניחו יסודות ל"נוסח הארצישראלי" בספרות העברית. במרכז הווייתם עמדה הזהות היהודית והעברית הנוצרת לראשונה במלוא עומקה ומורכבותה ואשר ביקשו למצוא לה ביטוי בפריצת תבניות וברענון צורני-שירי. אך יצירתם נדחתה בפני נוסח שנקבע על-ידי סופרים שבחרו ליישם תבניות מוכרות יותר בפנייתם אל המציאות המתהווה כגון: שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. דווקא היום, כשיש מי שממיר את החברה בייצוג ואת הטקסט הספרותי הופך למוצר תרבות או למותג, אפשר להכריז בריש גלי שאין דבר חיוני יותר מכינון אפשרויות קיום אישיות וציבוריות עבור הקוראים, תוך מעקף של הרשות התקשורתית-ממותגת. והרי לכך נועדה הספרות בעינינו.

לא בנקל ניתן לעקוב אחר דרך הפיתולים של הסופר-האמן ביידיש, שכינה את עצמו 'דער נסתר'. שמו האמיתי היה פנחס (פּיניע) כהנוביץ, והוא נולד בעיר בּרדיצ'ב, ב-1884, ונפטר במאסר, בהיותו חולה-חבוש בבית-חולים לאסירים ב-1950, בימי השׂיא של סופת ההשמדה, שביקשה להכחיד את תרבות יידיש בברית-המועצות – שלוש שנים לפני מותו של סטאלין. מבחר הסיפורים המכונס כאן, על אף היותו לכאורה 'מקרי', כולל את מאפייניה של יצירת הסופר: יש כאן שזירה של סיפורים שנכתבו בזמנים שונים, מהם קצרים ומהם ארוכים, מהם מעלים דמויות מוזרות, ומהם עולים מתוך צירופי-דמיון שונים. ארבעה סיפורים תורגמו כאן לראשונה לעברית, ואילו אחד (הסיפור 'ערופים') תורגם בעבר בידי דֹב סדן. היידיש של דער נסתר קשה לתרגום, תחבירה מיוחד במינו, וכך גם ניגונה. עם זאת, נקל ליהנות מהעשייה האמנותית השונה והמיוחדת של אחד מסופרינו הגדולים. לספר נוספה אחרית דבר מאת המתרגם שלום לוריא, ומלווים אותו איוריו של דוד לוריא.

1994. ערב המלחמה הראשונה בצ'צ'ניה נוטש ד"ר חסן באייב בן ה-31 קריירה מזהירה של מנתח פלסטי במוסקבה וחוזר למולדתו, שם הוא מסכן את חייו בטיפול מסור בתנאים-לא-תנאים הן בלוחמים צ'צ'נים הן בחיילים רוסים, אך בעיקר באזרחים. בין מטופליו: מבוקשי הקרמלין שאמיל בסאייב, אסלן מסחאדוב (שנרצח בינתיים ב"סיכול ממוקד") וסלמן רָדוּיֵב. דבקותו בשבועת היפוקרטס אינה לרוחם לא של הקיצונים הצ'צ'נים ולא של הצבא הרוסי, ולאחר שש שנות איומים משני הצדדים וחטיפה אחת, הוא נאלץ בסופו של דבר להימלט מצ'צ'ניה ולמצוא לו מקלט מדיני בארצות-הברית. סיפורו (האמיתי) מנפץ את תדמית הצ'צ'נים כ"עם של טרוריסטים", ומהווה עדות ראייה נדירה לזוועות המלחמה בצ'צ'ניה. באייב, בן עיירה סמוכה לגרוזני, נולד למשפחה מוסלמית מסורתית מרובת ילדים. הוא מתאר את הווי החיים הצ'צ'ני ואת המנהגים המקומיים, אגב סיפורו האישי על אודות החינוך הקפדני שקיבל בילדותו, על מאבקו להתקבל לבית ספר לרפואה חרף האפליה בברית-המועצות נגד הצ'צ'נים, על חודשי הלימוד הראשונים שנאלץ להעביר באולם המתנה של שדה התעופה יחד עם חסרי הבית, וכיצד המשיך בד בבד עם הלימודים לטפח קריירה אתלטית בג'ודו ובסמבו (באייב הנו אלוף העולם בסמבו בקטגוריית המשקל שלו לשנים 2001 ו-2002). למרות הקשיים הרבים הוא סיים את לימודיו בהצלחה, ונשלח לשמש רופא במחוזות נידחים ברוסיה. אחרי ההתמחות עבד באייב במוסקבה כמנתח פלסטי וצבר לעצמו מוניטין בכל אירופה, כדי כך שרשימת ההמתנה לניתוחיו נקבעה חודשים מראש. בשנת 2000, משהוענק לו ולמשפחתו מקלט מדיני בארצות-הברית, הוכתר באייב על ידי ארגון Human Rights Watch כ'נאמן זכויות אדם', ומאז הוא פועל להעלות על סדר היום העולמי את ההפרה הגורפת שלזכויות אדם בארצו.

פרננדו פסואה (1888-1935) הוא אחד מגדולי המשוררים, הסופרים והוגי הדעות במאה העשרים. פסואה הוא גם היוצר הפורטוגלי המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו. מהחלון הגבוה ביותר הוא ספרו השלישי הרואה אור בעברית. קדמו לו "כל חלומות העולם" בתרגום פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 1993), ו"ספר אי הנחת" בתרגום יורם מלצר (הוצאת בבל, 2000). מהחלון הגבוה ביותר הוא ספר הכולל את כל שירי אלברטו קאירו, אשר לצד ריקרדו ריש ואלורו דה קמפוש הנו אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פרננדו פסואה כדי לתת פתחון פה לקולותיהם הייחודיים של יוצרים מדומים. שירת אלברטו קאירו, מורם של שני המשוררים הקודמים ושל פסואה עצמו, היא שירת הטבע הכותב את עצמו, ויוצרה מוצג בד בבד כאדם חסר חינוך פורמאלי וכחכם קדמון.

"בערב מגיעה מיה. הן יושבות במטבח, ליד השולחן הקטן. יעקב יוצא מהבית. ובחוץ, מבעד לחלון המטבח, נשמע הקול הקצוב של הגשם נוקש, תחילה בגגון הפח של המטבח ואחר כך במעקה האבן, במרצפות החצר ובאדמה. קול מוכפל באלפי קולות אחרים, אף אחד מהם אינו זהה לכל היתר. חמי מהרהרת בזמן שעומד עדיין בשביל מיה, והולך וכלה בשבילה, ומיה חושבת באותו זמן, מה יפים החיים במשפחה קטנה זו: יעקב דואג, מקפדי להכין לחמי מיץ טרי מדי בוקר, מתכנן את קניית המזון בכל שבוע ולכל שבוע, וחמי, היא הרי נהנית בכל מצב". זהו ספר על אנשים הגרים בתל אביב. רובם מהגרים מארצות חוץ. אבל גם פרט זה הוא חלק מייחודם התל אביבי. זהו הרקע לצמיחתה של ידידות בין שלוש נשים שאינן בנות אותו דור, ושלושה מהלכי חיים נחשפים בעדה. רחל שיחור כתבה ספר מרתק באבחנות פסיכולוגיות דקות ובהסתכלות המעלה את הגיחוך כמו את היופי בחיים האנושיים. זה ספרה השני בפרוזה בהוצאת כרמל.

באר שבע היא סמל לנחשלות בישראל. מצבה העגום של העיר וקיפאונו הממושך של אזור הנגב קשורים זה בזה, ויחד הם מהווים סוגיה אינטלקטואלית מרתקת ובעיה חברתית כאובה. הספר מציג לראשונה בדרך חושפנית ומלאה את המאבקים הפוליטיים ואת השסעים החברתיים המונעים מבאר שבע לשמש מרכז אזורי ממשי. סיפור התעצבותה של באר שבע בשנות החמישים והשישים מעלה שתי דמויות רבות עוצמה: דוד בן-גוריון ודוד טוביהו. הגשמת שאיפתו של בן-גוריון, לצרף את "השטח הריק בדרום" למדינת ישראל, פתחה פתח לשאיפתו של טוביהו, איש גדוד העבודה וסולל בונה, לדחוק את העיר העתיקה ה"לבנטינית", ולעשות את "באר שבע העברית" לעיר הרביעית של ישראל. בעזרת קומץ ותיקים וכוחה האדיר של ההסתדרות באותה תקופה נלחם טוביהו באדישותה של הממשלה, באדישותם של הוותיקים (שראו בנגב "ארץ אחרת" וביקשו לנוח מהמעמסה הקולקטיבית), בממשל הצבאי ובחברה המיוחדת שקיבלה זיכיון לניהול העיר. מאבקו הבלתי מתפשר של טוביהו לשליטה בעולים החדשים הרבים שהחלו לזרום אל העיר, ובעיקר מול הקהילה העיראקית הגדולה והמאורגנת, הביא לקץ כהונתו כראש העירייה ולפרישתו מן הפוליטיקה המקומית ב-1963. אירוע זה דחף אותו להשקיע את כל מרצו בבנייתה של האוניברסיטה, שתאפיל על העיר שאכזבה אותו. האוניברסיטה ובית החולים הסמוך אליה – שיחד יצרו "מתחם אירופי" הקשור לתרבות ולאנשים מהמרכז – הוקמו בלב לבן של שכונות מהגרים עניות, והדבר הפך למאפיין הבולט ביותר של באר שבע ולמקור העיקרי לסטיגמה הקשה שלה משנות השבעים. איתן כהן (מחבר "המרוקאים – הנגטיב של האשכנזים", 2002) מציע לנסות ולהתמודד עם בעיותיו המיוחדות של האזור הצחיח, שרוב תושביו נמצאים בשולי תהליך הגלובליזציה, באמצעות בניית מערכת אזורית שהעיר התורכית היא הלב שלה. ההרמוניה בין מזרח למערב שבמתחם המוזנח הזה, יכולה לשמש מקור השראה לשיקום תרבותי וחברתי אמיתי של ציבור רחב – יהודי ובדואי כאחד. שיתוף פעולה ברוח זו מצד הישובים הקהילתיים והעולים החדשים יולידו זהות ייחודית ויעניקו לבאר שבע את החיוניות החסרה כל כך בנגב.

החברה היהודית שהתקיימה במזרח אירופה במאתיים השנים האחרונות נקבעה בזיכרון הקיבוצי הישראלי בהקשר עירוני מובהק. התנועה הציונית שביקשה לברוא בארץ ישראל עם של פועלים ואיכרים, הציגה את פעילותם הכלכלית של יושבי הגולה כבלתי-יצרנית, טפילית באופיה, מנוונת ומנותקת מן הטבע והאדמה. במציאות לא כך היו פני הדברים. מעטים בישראל זוכרים היום כי במאות התשע-עשרה והעשרים התיישבו על הקרקע אלפי יהודים באזורים שונים של מזרח אירופה, וכי איכרים יהודים חיו במושבות חקלאיות בארצות-הברית ובארגנטינה. ספרו של ד"ר יוסף מזור גואל מן השכחה אחת מן הפרשיות המרתקות בתולדות החקלאות היהודית בעת החדשה: מושבות החקלאים היהודים בבסרביה. המחבר, בן למשפחה מאחת מן המושבות הללו, משחזר על בסיס חומר ארכיוני ומקורות נדפסים את תולדות המפעל ההתיישבותי בחבל ארץ זה מימיו הראשונים בתקופת שלטון הצארים הרוסים, דרך ימי השלטון הרומני ועד לאחריתו הטרגית בימי מלחמת העולם השנייה. פרק מיוחד מוקדש בספר לייצוגה הספרותי של המושבה החקלאית היהודית בבסרביה ביצירותיו של הסופר העברי שמואל לייב בלנק, שחי באחת המושבות. חיבורו של מזור משלב מחקר מדוקדק עם חוויות וזיכרונות. הוא פורש לפני הקורא תמונה מפורטת של ענפי המשק, שיטות העיבוד ודרכי הניהול. אולם בה בעת נחשף עולמם הרוחני של האיכרים ומתגלה הווי חיים שבו התמזגו תרבות העיירה וחוויית העבודה החקלאית. פרופ' ישראל ברטל, האוניברסיטה העברית בירושלים

שלושה אירועים מחשבתיים שינו את האופי של העולם המערבי; הראשון הוא התנ"ך, שפיתח פילוסופיה לשונית, שראה את העולם כפרי שפה, אינפורמציה יקומית, שפה כבסיס מוסדות אנושיים, ערכים אנושיים, מוסר אנושי. שפה מצווה על האדם אחריות, תחזוק עולמו הלשוני. יהודים הלניסטים, השליחים כמו פאול ויוחנן גרמו למהפכה מחשבתית שנייה; מרדו באחריות זו, טענו שההשגחה נמלכה בדעתה, הקריבה את בנה ישוע לשינוי סדרי עולם, שחרור מאחריות. פאולוס ביטל את משל עץ הדעת, הבדלה בין טוב לרע. הם תקפו את כלי השפה, כאחראית למוות, לגירוש מגן-עדן, כמחמירה על-ידי חוקיה. יוחנן חיפש שפה חומלת. זה נעשה בהשפעת המחשבה היוונית הקוטבית לתנ"ך לשם שחרור מן האחריות המוסרית. לפי שליחים אלו ההשגחה הקריבה את בנה ישוע, צלבה אותו. לפנינו צליבה ראשונה של יהודי, ישוע, למען גאולת העולם מאחריות, ההבטחות של שני השליחים לא התממשו, העולם לא נגאל. מאחר שההבטחות לא התממשו, היה צורך לבטל את שארית השפה, ה'דבר' של יוחנן, שישוע התגלם בו למען לשנות סדרי עולם. גיתה ב"פאוסט", המחיז את תיאולוגיית לותר, החליט לשחרר את העולם מהשארית התנ"כית הלשונית, בבטלו את ה"דבר", את התגלמות ישוע בו. הוא ביטל את השריד האחרון של השפעת התנ"ך, הפילוסופיה הלשונית. למימוש מהפכה שלישית זו, היה צורך בצליבת מיליוני יהודים. לא הספיק לכך צליבת יהודי אחד ישוע. הצליבה הזו של יהודים באה לשם שחרור האדם מכל הסייגים המוסריים, כדי לתת חופש גמור לפאוסט ואדונו מפיסטו. השאלה, האם עדיף אדם לשוני אחראי יותר על עולמו, או נסיגה לשלב קודם בהתפתחות באבולוציה, אדם כוחני, הורס עולם? ספריה הקודמים של רבקה שכטר: מיסטיקה וקיומיות האדם האל אויב קוסמי אושוויץ כממלכת פאוסט עולם נגלה השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי מפיסטו צחק הה, הה קוסמולוגיה ושפה