קוראי הספר הזה, למעט אלה המתמצאים היטב בהתפתחויות החדשות במיקרוביולוגיה, בפליאונטולוגיה ובביולוגיה אבולוציונית, צפויים להיתקל בהפתעות גדולות בזו אחר זו, ואולי אפילו בהלם אחר הלם. זה ספר על הקשירות לבלי הפרד בין כל היצורים על הפלנטה הזאת, אלה שחיים עכשיו והרבים מספור שהיו לפניהם. מרגוליס וסגן מציעות כאן דרך חדשה להשקיף על העולם, נקודת מבט שונה מזו שהייתה משותפת רובנו לפני עשרים-שלושים שנה. ההשקפה החדשה מבוססת על מחקר סולידי, שביצעו מדענים רבים מטעמים שונים במעבדות מסביב לעולם. ממצאיהם, לאחר שנאספו ונקשרו זה לזה, מוליכים למסקנה כי לפירוד אין מקום בטבע. הביוספרה כולה עשויה מקשה אחת, מערכת חיה ענקית ומשולבת, אורגניזם.

לנארד הייפליק, מבכירי החוקרים בתחום הביולוגיה של התא, מציג בספרו החדש והמרתק את אחד התחומים הדינמיים ביותר של המדע בימינו אלה, חקר ההזדקנות. אחרי למעלה משלושים שנה של עבודת מחקר חלוצית בתחום זה, מספר הייפליק את האמת על מה שידוע לנו הלכה למעשה על הזדקנות האדם, ומעיין בהשלכות הפילוסופיות של מחשבותינו על הנושא. הספר מתאר את ההבדלים בין הזדקנות ביולוגית וכרונולוגית, וסוקר את השינויים שחלו בהשקפותינו על ההזדקנות במהלך ההיסטוריה. בעזרת התגליות המדעיות החדישות ביותר מסביר ד"ר הייפליק כיצד משפיעה ההזדקנות על כל חלקיו של גוף האדם. ד"ר הייפליק, מציין כי הואיל וההזדקנות משפיעה על כל תא ותא בגופנו – כפי שהוכיח בעצמו, בעבודת המעבדה שעשה – חייב כל מחקר ראוי לשמו להקיף תחומים רבים ונרחבים. הספר בוחן לא רק את השינויים החלים במערכות הביולוגיות העיקריות בגופנו, אלא גם את התמורות הסמויות יותר בדרכי החשיבה, בתחושות, במצבי רוח וביצר המין, בתכונות האישיות ובזיכרון. תוך כדי כך מפריך הספר סברות רבות על ההזדקנות שהיו מקובלות עד כה.

ספר זה דן בסיפורת העממית של יהודי ספרד דוברי לדינו. הספר ממפה, מסווג ומנתח את הסיפורים האלה תוך התמודדות עם שאלות עקרוניות כמו מקומו ותפקידו של הסיפור העממי, כמבטא קבוצה אתנית ומייחד את זהותה התרבותית מקבוצות אחרות, ואופני העיצוב האסתטיים של הסיפורי היהודי-ספרדי.בספר נדונה בעיה זו מתוך שלוש נקודות ראות שעל פיהן נחלק הספר לשלושה שערים: סיפורת עממית וזהות תרבותית; סוגות ספרותיות; אמנות ההיגוד וההצגה של המספר העממי. כל שער מאיר את הנושא המרכזי מזווית אחרת ובשיטת מחקר שונה.ספר זה הוא ראשון בנושאו, בסוגו ובהיקפו; הוא צעד נוסף בחקירת הסיפורת העממית ועוד נדבך בהעמקת הבנתה של התרבות הייחודית של יוצאי ספרד כחלק מכלל התרבות של עם ישראל.

הג'ודזמו – הלשון הידועה גם בשמות לדינו, ספניולית, ספרדית-יהודית – היא שפה יהודית המורכבת מיסודות רומאניים, שמיים ובלקניים, אשר נוצרה בספרד בימי הביניים והתפתחה לאחר הגירוש, בעיקר באימפריה העות'מאנית. זהו ספר מקיף, ברמה אוניברסיטאית, על שפת הג'ודזמו. הוא כולל סקירה היסטורית, קטעי קריאה, תיאור הלשון, תרגילים, לוח הפעלים ומילון דו-לשוני. במבוא נסקרת התפתחות השפה והספרות שנכתבה בה מימי הביניים ועד התקופה המודרנית. קטעי הקריאה, ברמות מודרגות, נלקחו מהספרות והעיתונות בג'ודזמו שהופיעו במאתיים השנים האחרונות ומהספרות העשירה שנמסרה בעל פה – הכוללת פתגמים ואמרות, שירי עם ובלדות, סיפורים, בדיחות וחידות. הקטעים מפגישים את הקוראים עם העולם התרבותי והחברתי של דוברי השפה. תיאור הלשון כולל הסברים על המערכת הפונולוגית של הג'ודזמו, שיטות הכתיב באלף-בית העברי המסורתי ובאותיות לטיניות, וניתוח המורפולוגיה והדקדוק המוצגים בקטעי הקריאה, והוא מקנה לקוראים יסודות מוצקים בשפה. הספר מיועד ללימוד עצמי או ללימוד בקבוצה, ואינו דורש מהקוראים ידע מוקדם בשפה כלשהי פרט לעברית.

This expanded translation of the Hebrew original is a penetrating study of early Hebrew prophecy as portrayed in the Old Testament. Professor Uffenheimer discusses the historical, theological and social aspects of this unique phenomenon, from its beginning to the emergence of classical prophecy in the 8th century BCE – a period stretching from the prophetic leadership of Moses and the charismatic savior-judges, through the court prophets of the United Monarchy, to the militant prophets of the Northern Kingdom, culminating in the internal crisis under Jehu that led to the evolution of classical prophecy. The author draws, on the one hand, upon extra-biblical, Near Eastern material (the Mari documents, Hittie vassal treaties, etc.); on the other, he relies upon inner literary analysis of the biblical sources themselves. Among other things, he contests some of the innovative theories that have been proposed to account biblical prophecy.

במרכז החקיקה הכוהנית שבתורה עומדת חטיבת הפרקים יז-כו בספר ויקרא. חטיבה זו ראוי לכנותה 'תורת הקדושה' בזכות הרעיון המובע רק בה, שקדושת ישראל אינה תוצאה אוטומטית של בחירת ה' בהם אלא צו שעליהם לקיים בכל שעה בזיקה מתמדת לאל השוכן בתוכם: 'קדשים תהיו… והתקדשתם והייתם קדשים… אני ה' מקדשכם'. חידוש תאולוגי זה על כל המשתמע ממנו, ואתו האופי הספרותי המיוחד של ויקרא יז-כו, משמשים הוכחה שתורת הקדושה היא שכבת חיבור נבדלת משאר המקור הכוהני. אולם ניתוח מדוקדק של תכניה מלמד שתורת הקדושה אינה ספר בפני עצמו, החולק על שאר היצירה הכוהנית מכול וכול, אלא היא מעין חטיבת המשך שלה שנתחברה כדי להשלימה על ידי הרחבת יריעתה. ספר זה הוא עיון בשלושת הפרקים הראשונים של תורת הקדושה על כל צדדיהם: תוכנם המשפטי, ההשקפות המתבטאות בהם, הקשרם הספרותי של החוקים האמורים בהם ומקומם של הדברים בתוך מסורות החוק.

ספר זה הוא הראשון בסדרה 'סוגיות נבחרות בתולדות היישוב והמדינה', שמטרתה להציג סוגיות העומדות על הפרק במחקר תולדות היישוב ומדינת ישראל בראייה בין תחומית. סדרה זו מבוססת על דיונים שהתקיימו במרכז צ'ריק באוניברסיטה העברית בירושלים בהשתתפות חוקרים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה. מטרת הדיונים בספר ארץ אחת ושני עמים בה היא לבחון באמצעות עיון במספר סוגיות כמה מקווי הדמיון והשוני בין היהודים לפלסטינים שנקלעו לטריטוריה משותפת (ארץ ישראל או פלסטין) וחייהם הפכו להיות שזורים אלו באלו. הספר דן במספר שאלות: מהן הבעיות הקונצפטואליות הקשורות להיסטוריוגרפיה של ארץ שבה שני עמים? כיצד יש לבחון את הציונות במבט השוואתי - האם הציונות היא תנועה קולוניזטורית או קולוניאלית? מה בין תופעות הכנעניות בתנועה הלאומית היהודית לבין מקבילתה בתנועה הלאומית הערבית? מהם ההבדלים ביחסי תפוצה ומולדת בין היהודים לפלסטינים?

יש סריס בעלילת המחזה, אפילו שני סריסים, אך אחד מהם אינו סריס אלא 'סריס' ודווקא הוא הופקד על שמירתה של נערה בתולה. לו לא ניצל את ההזדמנות שנפלה לידו, בוודאי היה נחשב למי שהעמיד פנים. שתי פרשיות אהבים של שני אחים שזורות זו בזו בעלילה ושתיהן באות לסיומן המוצלח בדרך לא מקובלת ולא צפויה. המחזה הסריס מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 161 לפנה"ס והיה למחזה המצליח ביותר של טרנטיוס, הן בתמורתו הכספית הן בהתלהבות שבה קיבל אותו הקהל. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא והערות.

החלק הראשון של הביוגרפיה על מנחם אוסישקין מתאר ומנתח את חייו ברוסיה (1919-1863). בספר מתוארת מסכת חיים של אחד ממנהיגיה של התנועה הציונית בראשיתה, למן ילדותו; עבור לפעילותו בתנועת חיבת ציון; המשך לפעילותו בתנועה הציונית ברוסיה, שבה שימש במשך שנים רבות כמנהיג מרכזי;וכלה בפעילותו כראש 'הוועד האודיסאי' עד לעלותו לארץ ישראל. לאוסישקין נוצר במהלך השנים דימוי ציבורי ואישי ייחודי. בדימוי הציבורי הוא זוהה כ' אבי הציונות המעשית' – הציונות תיבנה רק על יד כיבוש ' עוד דונם ונטיעת עוד עץ' בארץ ישראל, תוך ראיית 'גאולת הקרקע' כיעד המרכזי של ההסתדרות הציונית. בדימויו האישי נחשב אוסישקין ל 'איש הברזל', המנהיג שהציג עמדות עקיבות וברורות במשך 37 שנות עסקנות; האדם העקשן, האומר את דברו ללא חת ובלי להתחשב בנסיבות. אין ספק כי יש אמת במערכת דימויים זאת, עם זאת בראייה ביקורתית של האיש ניתן להוכיח שאישיותו הייתה מורכבת הרבה יותר. תפיסתו הפוליטית הייתה רחבה ועשויה מרבדים שונים, שחלקם נעלמו מהקהל הרחב ומכותבי דברי הימים. ביוגרפיה זו באה למלא חלל זה. לאוסישקין שמור מקום של כבוד, בפרספקטיבה היסטורית, כאחד המנהיגים החשובים בקרב היהודים בתקופת ראשית הציונות, אך הוא אף לא הגיע לתפקיד המנהיגותי הבחיר ביותר, וברוב המקרים עמד כאופוזיציה לשלטון. שאלה אחת שנבחנה בספר היא מדוע לא הגיע לפסגת המנהיגות, האם נבע הדבר מחולשת אופיו, ממזגו הסוער ומחוסר אפשרות ליצור דעת קהל אוהדת, או שיריביו השכילו יותר ממנו להבין את הסיטואציה ההיסטורית.