.
מבצע אלקטרוני
>הזכות הגדולה לומר לא
מידע נוסף
מו"ל:
שנה:
2003
דאנאקוד:
45-005071
ISBN:
965-493-165-6
עמודים:
452
שפה:

הזכות הגדולה לומר לא

שירה פוליטית בישראל

תקציר

הספר מציג מחקר מקיף של השירה הפוליטית הישראלית מאז שנות הארבעים של המאה העשרים ועד שנות התשעים שלה. פרקיו מנתחים את יצירות המשוררים מצד הזיקה בין הפואטיקה של המשורר לבין ההיבט הפוליטי של יצירתו, בין האמירה הפוליטית-אידאולוגית ביצירתו לבין המנגנונים הספרותיים שבתוכם נוצרה ובין מנגנונים אלה לבין הנורמות הספרותיות של הזמן. הספר עוסק במשוררים חשובים שטרם זכו לדיון מחקרי של ממש (ויזלטיר, לאור, דיצני) וכן במשוררים שנידונו ונחקרו לא מעט (אלתרמן, גרינברג, עמיחי, רביקוביץ, זך) ומציע קריאה חדשה בכתיבתם. זהו דיון שיטתי ראשון מסוגו בשירה הפוליטית הישראלית כמכלול, והוא ממלא חלל בביקורת התרבות והשירה העברית בכלל ובביקורת השירה הפוליטית בפרט.
הדיון במשוררים ובפואטיקות המרכזיות שהעמידה השירה הישראלית נשען על בסיס תאורטי אשר מאפשר את הקריאה החדשה של הטקסט הספרותי. בתוך כך הוא מאיר נושאים מרכזיים כמו מאפייני התרבות הישראלית והזהות הלאומית, היחס לשואה וההבדל בין זיכרון לאומי לזיכרון פרטי, הקול הנשי בשירה הישראלית ונקודת המבט הפוליטית הייחודית לו, המכנה המשותף למשוררי הימין וחזונם הפוליטי לעומת האידאולוגיה האלטרנטיבית של משוררי השמאל, ייצוג השאלה הערבית בראשית תקופת המדינה והתמורה שהתחוללה בו בעקבות מלחמת לבנון והאנתפאדה הראשונה. שאלות אלה ואחרות, הנוגעות בספרות ובאידאולוגיה כאחת, אינן נחלתה של האקדמיה בלבד אלא הן עשויות לעניין קהל קוראים רחב.

ביקורות ועוד

מעריב ספרים, 12.3.2004 יורם מלצר / עלים שירה לכל עת קשה לשירה הפוליטית העברית יש מסורת ארוכה ומכובדת. אם ביחס לפרוזה העברית אפשר לטעון שהיא מקיימת יחסים של קירבה וריחוק עם המציאות הלאומית, הרי שהרושם הכללי של הקורא המצוי הוא, שהשירה מלווה את האירועים באורח כמעט צמוד ובוודאי רצוף. 'הזכות הגדולה לומר לא' של יוחאי אופנהיימר הוא ספר אקדמי מעמיק המבקש למפות, להציג, למקם ולנתח את השירה הפוליטית העברית במדינה העברית המטלטלת. אופנהיימר לוקח אותנו לאורך מסלול מפורט ושיטתי-העיסוק של אצ"ג בשואה ובגאולה המיתית, הנאמנות של אלתרמן לנראטיב הלאומי, שירתו המגויסת של אלכסנדר פן הנאמן למפלגה הקומוניסטית, נגיעתה של אנדה פינקרפלד-עמיר באבל במלחמת השחרור, ההתעוררות של אבות ישורון לעסוק ביחס הבעייתי לערבים ועד שירי המלחמה של יהודה עמיחי, הביקורת של מאיר ויזלטיר וכן הסבל והדרישה המוסרית העולים בשירתה של דליה רביקוביץ'. לא נפקדים מקומם של נתן זך ומחאתו לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977, וכמובן - מחאתו החריפה של יצחק לאור ושירתו הנוקבת של רמי דיצני נגד מלחמת לבנון (טוב לראות את החשיבות המוצדקת המוענקת לשירת דיצני). דרך ארגונו וצורת כתיבתו של הספר מאפשרות עיון בפרקים הבודדים כהקדמות טובות לעולמם הפואטי והתמטי של המשוררים. אופנהיימר משכיל לשלב בין הסינכרוני והדיאכרוני: לכל אורך הספר ממוקמים הדברים בהקשרם הרוחבי, כלומר ביחס לתקופה ולנעשה בה במובן הפוליטי והאמנותי. יחד עם זאת ניכר מהלך גדול של רצף הדברים על פני הזמן. אופנהיימר אינו מרבה לנתח שירים בודדים, אלא כשהדבר תורם להתקדמות הטיעונים שהוא מעוניין להעמיד. הוא גם אינו הולך שבי אחר קונספציה ויודע להקדיש פרקים לתופעות ולאו דווקא למשורר ולשיריו בלבד. כך זכינו בפרקים מאלפים, בראשית הספר, העוסקים בשירת הזמן שלקראת קום המדינה ותקופת הסער של מלחמת העצמאות:'הטור השביעי', עניין "המת החי", תפיסת הערבים. למשל, אופנהיימר מראה לנו את אלתרמן תומך בממשל הצבאי שהוחל על ערביי ישראל כ"רע הכרחי", מזדעזע נוכח טבח החפים מפשע בכפר קאסם ובסופו של דבר אומר על המדינה: "אולי גם המדינה אשר באיזה חוט/ קשורה היא אל היסטוריה יהודית מובהקת/ ושעל כן, על אף הנוהג והזכות/ דבר-מה אותה מרתיע ומושך לסגת/ מרדוף בלי קץ אישה בלי תעודת זהות". ועל היהודי לדורותיו הוא אומר "מסתנן/ בן בנה של מסתננת". ' הזכות הגדולה לומר לא' הוא ספר עשיר. מובן שיש עוד הרבה מה לחקור ולשאול. אחרית הדבר של אופנהיימר עוסקת בתרבות של ימין ותרבות של שמאל. שאלה גדולה, שיש מקום להעלותה ביחס לתרבות בכלל ושירה בפרט, בארצות המערב, בוודאי ממלחמת העולם הראשונה. אופנהיימר אומר, בצדק, שהימין הוא אויב המציאות, חותר תמיד למטרות מוחלטות ולכן קל לו להתעלם מפרטים, מרגישויות אקטואליות. הנושא ראוי לספר בפני עצמו, הגותי. ואולי הניגוד הוא בין אנושיות לאטימות. סוגיה נוספת שכמעט אינה נידונה בספר היא שאלת מיעוט השירה הפוליטית העוסקת בשאלות חברה, כלכלה, מעמדות ועוני. קשה לחוקרים מתודיים לעסוק במה שנעדר ולהעריכו, ובכל זאת השאלה עומדת ודורשת טיפול מקיף. אופנהיימר מגיע בספרו עד למלחמת לבנון. יש בהחלט מקום להמשיך את המחקר אל אירועי האינתיפאדות ולעסוק בשירה הנכתבת כל העת, שלא מעט ממנה קרוב לפובליציסטיקה מדממת. היבט נוסף הראוי להתייחסות בעתיד הוא השירה הנכתבת באגפים היותר ימניים, והמידה שבה היא משקפת את התנועה המתמדת של הימין (השולט כאן זה שנות דור) אל עבר ה"שמאל" והמציאות. רשת ב' תוכנית: מעבירים לראשון שעה: 18:40 תאריך: 27 במרס 2004 מגיש: רון נשיאל ---------------------------- רון נשיאל: "הזכות הגדולה לומר לא, שירה פוליטית בישראל", זהו שמו של ספר חדש שכתב הדוקטור יוחאי אופנהיימר מאוניברסיטת תל אביב, מדובר בניסיון ראשון מסוגו למפות את השירה הפוליטית בארץ מימי המדינה הראשונים ועד שנות ה- 90, או אם תרצו מהטור השביעי של נתן אלתרמן עד רביקוביץ', לאור ושירי המחאה של רמי ויצני נגד מלחמת לבנון. מן העבר האחד משוררי הימין ובראשם אורי צבי גרינברג ויונתן רתוש ומן העבר האחר משוררי השמאל שהם כמה צפוי, הרוב המוחלט. למעשה, מציין אופנהיימר במאמר הסיכום של הספר, מאז 1948 לא צמח למעשה משורר ימני בולט, כל המשוררים החדשים מדור המדינה היו בעלי אוריינטציה שמאלית, מגמה שהתחזקה עוד יותר אחרי 67'. הבחנה הבסיסית בין שני הסוגים היא בין ההתמקדות בפרט, באינדיבידואל לבין הדיבור בלשון רבים בשם הלאום. פרופ' יוחאי אופנהיימר: שירה ימנית היא שירה שנקודת המבט שלה היא לאומית, משורר מדבר כביכול בשמו של הלאום בעוד שהמשורר השמאלני מדבר כביכול בשמו של הפרט. לכך מצטרפים מערכת שלמה של משמעויות וגם של עמדות ספרותיות פואטיות אשר נותנות לי אפשרות להבחין בין תרבות של ימין לבין תרבות של שמאל. למשל ההתייחסות אל האוטופיה בשירה הימנית כדבר שהשירה אמורה להגדיר אותו, לקבוע אותו ולהציג אותו בפני המציאות בתור יעד במרחק סביר. לעומת זאת התחושה של משוררי שמאל רבים שאין בידם איזושהי אמת שניתנת להגדרה אלא יותר רגישות, רגישות שזועקת לא. או למשל ההתייחסות אל השירה עצמה, בשירת הימין אורי צבי גרינברג, רתוש, לא רק שהם רואים את עצמם כנביאים ומדברים בטון נבואי, הם האמינו בכוח השירה להנחות ולשמש מורת דרך. לעומת זאת משוררי שמאל הייתה להם נגיד רגישות הרבה יותר רבה ליכולת שלהם לתקשר עם קהל הקוראים שלהם ואפילו איזה אי אמון בכוח השירה הפוליטית. אני רוצה לצטט שתי שורות של מאיר ויזנטיר בשיר שנקרא בעד ונגד, הוא פותח אותו ככה – "אי אפשר לסבול שירה פוליטית" והוא ממשיך ומדבר על אירוניה של אווירוני נייר נגד פלדה וזכוכית משוריינת. כלומר מה אנחנו בסך הכל מיצרים עם כל האירוניה שלנו אומר משורר השמאל. מבחינת הכוח זה אווירוני נייר נגד פלדה וזכוכית משוריינת. רון נשיאל: למעשה, אומר אופנהיימר, משורר השמאל היחיד שהאמין בכוחו לשנות משהו היה דווקא אלכסנדר פן ולא כל כך נתן אלתרמן ששיריו עוררו בשעתם הדים רבים. המשוררים אומנם אינם מוותרים על זכות המחאה, על הזכות הגדולה לומר לא במלותיו של נתן זך, אגב, מספיק לקרוא את השיר של נתן זך במוסף הספרות של הארץ בשבת, שיר שנכתב לאחר הריגת השיח' יאסין כדי להבין ששירה פוליטית אומנם עדיין נכתבת, גם אם חל פיחות במעמדה והיא כלואה בגטו של המוסף הספרותי. בכל מקרה, כל המשוררים, גם משמאל וגם מימין אינם מאמינים בכוחם לשנות משהו במציאות. פרופ' יוחאי אופנהיימר: מה שהספר שלי אולי חושף בצורה חדשנית, זה העובדה שיש משהו שהוא משותף אפילו למשוררי ימין ומשוררי שמאל פוליטיים. וזאת העובדה שכל שירה פוליטית, לא משנה מה השייכות המפלגתית או האידיאולוגית שלה, היא בעיקרו של דבר מגלה איזושהי עמדה אמביוולנטית. כלומר, גם אם היא משדרת אמון במערכת ערכים מסוימת, היא זקוקה לאיזשהו מקום שבו אפשר לערער על מערכת הערכים הזאת, לחתור תחת מערכת הערכים הזאת. זה בולט גם אצל המשוררים בעלי הדוקטרינה המגובשת כמו אורי צבי גרינברג, יונתן רתוש, אלכסנדר פן וגם אצל המשוררים שאצלהם כאילו או כביכול כמו שנהוג להגיד אין דוקטרינה ברורה והמשפטים האלה שקראתי לך משירו של ויזנטיר רק יכולים להוכיח את זה, או משפטים אחרים של זך. יש שמה אי אמון בשירה הפוליטית, חוסר רצון אפילו להיכנס אל הדבר הזה שנקרא פוליטיות וחד משמעיות של העמדה וחד ממדיות של העמדה ואנחנו מוצאים את זה בד בבד עם ניסיונות לצעוק לא ולהביע עמדות מחאה פוליטיות ביחס לאירועים של הזמן שהדעת איננה נוחה להם. רון נשיאל: דוקטור יוחאי אופנהיימר על "הזכות הגדולה לאמר לא, שירה פוליטית בישראל" ספר חדש בהוצאת מאגנס. מקור ראשון, 19 במרץ 2004, כ"ו באדר תשס"ד צור ארליך יש שירה בימין? יוחאי אופנהיימר טוען שכבר לא, דרור אידר אומר שכן, בהסתייגות. "במשך שנות קיום המדינה לא קם אף משורר חדש שתפישת עולמו ימנית", כותב ד"ר יוחאי אופנהיימר בפתח ספרו החדש 'הזכות הגדולה לומר לא' (הוצאת מאגנס). זהו הספר המקיף ביותר עד כה הסוקר את השירה הפוליטית שנכתבה לאורך שנותיה של מדינת ישראל. הספרות, כותב אופנהיימר, היא הראשונה לנסח רגישויות המתפתחות בחברה הישראלית, והיא היתה הראשונה להכין את הקרקע לקראת המהפכה הפוסט-ציונית, שנים לפני שזו כבשה את הציבור. השירה, יש להוסיף, היא החיישן הרגיש ביותר ומהיר התגובה ביותר בספרות. מכאן ערכה וכוחה של השירה הפוליטית, וגם של מחקרה. נטייתו השמאלית של אופנהיימר ניכרת בספרי השירה שפרסם, ובמידת מה גם בין דפי הספר הזה, שבתשתיתו תיאוריות ניאו-מרקסיסטיות ופוסט-קולוניאליסטיות. באחרית הדבר כותב אופנהיימר, לאור השירים שניתח בספרו, כי התרבות הפוליטית של הימין בישראל מתבטאת בהתעלמות מן המציאות ובהתמסרות לחזונות לא-ריאליים. במבט ראשון יש בכך כדי לקומם, מפני שהתיאור הזה הולם את משיחיות אוסלו הרבה יותר מאשר את מתנגדיה; ובכל זאת זהו תיאור שאפשר לקבל בהתחשב בכך ששני משוררי הימין שנסקרים בספר הם אורי צבי גרינברג בעל החזון הלאומי-דתי ויונתן רטוש הכנעני. פרשנותו של הספר לשיריהם הפוליטיים של משוררים מימין ומשמאל היא בדרך כלל הוגנת ועניינית. מדוע לדעתך אין משוררים בימין מאז מותם של רטוש וגרינברג? זה נובע ממשהו מהותי בשירה? או אולי בימין? אופנהיימר: "אני משער שמי שעסוק במצוות יישוב ארץ ישראל בתנאים הנוכחיים רחוק מהצורך האמנותי, אולי גם מהבידוד שהאמנות מחייבת, ומהיכולת לבטא עמדה ביקורתית פנימית שנובעת מרגישות אנושית ללא כחל ושרק. מבחינה תרבותית אינני בטוח שישנו חזון או בעל חזון שעשוי ליצור שירה ימנית, ובלי חזון, שבכוחו ניתן להעלים עין מהמציאות, איך אפשר לחשוב על שירה כזאת? "היום קשה לגבש חזון טוטלי כמו אלו של אצ"ג ורטוש. קח בחשבון ששני החזונות הללו התגבשו לפני קום המדינה, אף שהם מוחזרו שוב ושוב לאחר מכן. הימין לטעמי נתון בסתירה עצמית: מצד אחד מה שנותר ממנו הוא שרידי חזון שאינם אלא סיסמאות חבוטות. מצד שני הוא ויתר על הרגישות האנושית והאינדיבידואליסטית שבלעדיה אין לחשוב על שירה, וכמובן לא על הזכות לומר לא, זכות הצעקה". משורר אחר הנסקר בספר, שגם שירתו שלו התגבשה לפני קום המדינה, הוא נתן אלתרמן. אלתרמן זוהה עם תנועת העבודה, ואופנהיימר משבץ אותו, בצדק, במרכז המפה הפוליטית הציונית. אולם האתוס שיצר אלתרמן בשירתו, עוד הרבה לפני שעמד בראש 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה', הוא למעשה זה המדריך את הזרם המרכזי של הימין האידיאולוגי בישראל של זמננו. הקריאה הצמודה שקורא אופנהיימר את אלתרמן מעלה משורר בעל גישה ממלכתית, אם גם ביקורתית לעתים, ואתוס שעיקרו ערכי ציונות מגשימה, התיישבות ובנייה, ערכים של משפחה, של רעות ושל הקרבה, וגישה הומניסטית הסולדת ממלחמות מיותרות ומהתעמרות בבני עמים אחרים, אך אינה מעמידה בספק את זכותו של העם היהודי על ארצו. אופנהיימר חולק באוזניי על ניסיוני לקשר בין כל אלו ובין הימין המתיישב. "אלתרמן לא ייחס קדושה לארץ וניסה לשמור על שיח ליברלי, הומניסטי", הוא אומר. "גישתו היתה פרגמטיסטית למרות נטייתו לנסח ערכים לאומיים ולהעניק להם ממד של מיתוס. גם רגישותו כלפי הערבים, שהודחקה לאחר 1967, היתה ניסיון להיראות הומניסט, לפחות בעיני עצמו. וצורך זה שייך בסופו של דבר לאתוס של ההתיישבות מתקופת היישוב, לא לאתוס המתנחלים שלאחר 67'". מתוך הבועה הפרטית שתי השאלות הללו, מקומה של השירה בציבור הימני או הדתי ומקומו של נתן אלתרמן כמשורר פוליטי, עומדות במרכז שני חיבורים של דרור אֵידָר. אידר, חוקר ספרות, הוא גם מוסיקאי המֵריץ מופע שבמרכזו שירי אלתרמן שהלחין. עבודת הדוקטורט שסיים לאחרונה נדרשת לשירה הישראלית הדתית, ואילו ספרו החדש 'אלתרמן – בודלר, פאריס – תל-אביב' (הוצאת כרמל) בוחן את שירתו הלירית האורבנית של אלתרמן בספרו 'כוכבים בחוץ' וקורא אותה כשירה אידיאולוגית-ציונית של בניין הארץ. דרור, יש שירה בימין? "אם אתה מתכוון למשורר שיעלה על הכתב את חזונו של הימין הישראלי, על מפעל ההתיישבות, ההקרבה, החלוצים החדשים, דחייתו בידי המרכז ההגמוני – אינני איש בשורה: אין משוררים כאלה, בכל אופן בעלי ערך. הימין בישראל לא השכיל לרתום את כוחותיו האינטלקטואליים למאמץ אמנותי רציני". איך זה קרה? "רוב האמנים בימין פועלים, כך זה נראה לפחות, מתוך בועתם הפרטית. אין ניסיון להתחרות באמת עם המפעל האמנותי של השמאל הישראלי. הקולות הבודדים שכן נשמעים מתעלמים בהתנשאות פרובינציאלית מהשיח האמנותי הקיים בישראל, או שאינם דוברים את שפתו. עם זאת, יש ניצנים להתעוררות עתידית. אבל ה'אשם' הוא גם בציבור המכונה ימני. הוא צורך בכמויות יצירות החותרות תחת אושיות היסוד של חייו, וכמעט לא קיימת אצלו דרישה ליצירות אמנותיות הבאות מתוך עולמו". זאת באשר למשוררים ש"יעלו על הכתב את חזונו של הימין", כדברי אידר. אולם משוררים בעלי דעות ימניות או תושבי יש"ע ישנם כידוע לא מעטים. אידר: "הבולטת בהם היא חוה פנחס-כהן, שלטעמי היא כיום המשוררת הטובה והמקורית ביותר בארץ. אבל חוה, כעוד יוצרים כמותה, הבינה היטב את המחיר שהיה עליה לשלם לוּ הזדהתה בגלוי עם העולם שממנו באה. משום כך מתמוססת השקפת עולמה המדינית בשיריה. זו בחירתה ואני מבין אותה. אגב, ראה למשל את מי אימצו אנשי 'משיב הרוח' לאביהם הרוחני, ותקבל שמץ של מושג מדוע הניסיון להוליד משוררי ימין נותר בגדר קוריוז בלבד". אופנהיימר טוען שאין שירה בימין מפני שהימין ויתר על הרגישות האנושית. "מה הקשר? מי קבע שרגישות זה לתת לפלשתינים הגדרה עצמית? אנחנו לא צריכים להצטדק על כך שיכולה להיות אצלנו אמנות. חוץ מזה, אמנות טובה יכולה לבוא מכל עמדה פוליטית. שיסביר לי איך זה שכל הסופרים הגדולים היו בתנועה למען ארץ ישראל השלמה – אלתרמן, אצ"ג, עגנון, הזז". אפשר לראות את אלתרמן, איש מפא"י, כמשורר ימין במושגי זמננו? "השקפת עולמו, כפי שהביע אותה כבר בספרו הראשון 'כוכבים בחוץ', היתה ממקמת אותו היום הרחק מימין לליכוד. נתן זך וחבריו תקפו את אלתרמן בשנות החמישים על רקע אסתטי, אך כיום אפשר להבין שברגישות המשורר שלו קלט זך כבר אז שאלתרמן מייצג השקפת עולם שונה מהותית, ואף צוררת, לזו שלו. אלתרמן הביא לידי ביטוי מרשים את עולם המדרשים, הזוהר, משוררי ספרד, החסידות והציונות. הקמת תל-אביב, ולאחר מכן ייסוד המדינה, היו בעבורו מאורעות מכוננים בתולדות האומה בפרספקטיבה היסטורית ודתית. בלשונו של זך ניתן לומר ש'פה קבור הכלב', שכן 'עצם העניין' אצל אלתרמן היה יהודי, על סך המשמעויות ההיסטוריות והדתיות של מושג זה". לנכס את אלתרמן לקרב על אלתרמן חשיבות סמלית רבה. המלחמה היא לא רק לאיזה מחנה "שייך" גדול המשוררים העבריים, אלא גם מיהו ממשיכו ויורשו של האתוס שעל פיו וסביבו קמה המדינה, האתוס האלתרמני. בגיליון האחרון של 'עלי שיח', כתב העת של הוצאת הקיבוץ המאוחד, סקרה החוקרת זיוה שמיר ארבע תדמיות כוזבות ומסולפות, לדבריה, שציירו לאלתרמן ולשיריו חוקרים ממחנות שונים, מהדתי ועד הפוסט-ציוני, שחלקם ניסו לנכס לעצמם את המשורר באמצעות פרשנות מעוותת לשיריו. בין אלו מזכירה שמיר את אופנהיימר, ואת קריאתו ב'שירים על ארץ הנגב', אולם קריאתו זו נראית סבירה ובלתי מסלפת. ספרו העבה של אופנהיימר עוסק כמובן גם במשוררים נוספים. כאמור, אלו מהם שפעלו בשנות השבעים והשמונים מצויים כולם במרחב שבין שמאל ושמאל-קיצוני. מרתק במיוחד הפרק על אבות ישורון. ישורון היה חלוץ השירה המזדהה עם הפליטים הפלשתינים. כבר בשנות החמישים כתב על הדמיון כביכול בין סבלם לסבלו של היהודי בגלות, וזכה לקיתונות של לעג וביקורת. והנה, דווקא כאשר הפכה עמדה זו לעמדה השלטת בקרב המשוררים, נסוג ממנה ישורון, ואף הסתייג בשירתו מהמשוררים שתקפו את הממשלה בימי מלחמת לבנון. ישורון, ציוני שמאלי בהשקפתו, לא יכול כנראה לסבול את ההקצנה החריפה של עמיתיו משוררי השמאל, ובראשם יצחק לאור עם דימויי עלילות הדם המחרידים שלו.





גלי צה"ל
תוכנית: שאלות אישיות
שעה: 13:05
תאריך: 22 במאי 2004
מגיש: יעקב אגמון
----------------------------



יעקב אגמון:
ד"ר יוחאי אופנהיימר, מחבר הספר "הזכות הגדולה לומר לא". תיכף נדבר על זה ובין היתר הוא מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת ת"א. תראה, השם הזה שהוא פרובוקטיבי כבר בהתחלה שאתה מצטט אותו, ממה?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
זה לקוח משיר של נתן זך.



יעקב אגמון:
כן.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
שיר נו טיפוסי, כך הוא קורא לזה.



יעקב אגמון:
שיר נו טיפוסי.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
שיר לא, כן.



יעקב אגמון:
כן, זאת אומרת זה כלומר הבעת דעה שלילית או אנטי.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן. אמירת לא.



יעקב אגמון:
כן. ואתה בחרת את זה כי זה מבטא נכון את מהות הספר?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
זה מבטא בסופו של דבר את עמדתם של מרבית המשוררים שאני מטפל בהם בספר הזה. משוררים שאפשר למקם אותם בצד השמאלי של המפה הפוליטית בעיקר מאז 1967. אני רוצה להגיד בכך שכמו שזך מגדיר את עמדתו כאמירת לא, זה באמת מאפיין את דרכם של רוב המשוררים שנגיד נולדו מאז 1967 להגיד לא למציאות הפוליטית. להגיד לא לשיח הפוליטי המקובל. להגיד לא למדיניות מסויימת שנתקלים בה בהתחלה ממשלות המערך אח"כ ממשלות הליכוד בגוונים משתנים. זה הייתי אומר אחד הפרקטיקות המרכזיות של השירה הפוליטית מאז 1967 כשלא קיימת למעשה שירת יס. יסמנים למינהם. היתה קיימת עד 1967 אצל אורי צבי גרינברג אצל אלתרמן אצל רטוש אבל לאחר 67' אנחנו רואים את אמירת הלא כמסר מרכזי של השירה הפוליטית.



יעקב אגמון:
יפה אבל אני חסר לי משהו בהגדרה שלך. אתה רוצה להגיד לי שבמדינת ישראל לא היו משוררי חצר?




ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אה... אפשר להגיד שאלתרמן הוא במידה מסויימת, לא הייתי אומר משורר חצר אבל היה משורר ש...



יעקב אגמון:
לא, אבל אתה מכיר את המושג הזה...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני מכיר.



יעקב אגמון:
שנקרא שאני יכול לקרא לו במושג של אומרי יס.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, זה אפילו זיוה שמיר באחד המחקרים שלה על שירת אלתרמן או השירה הפוליטית שואלת את השאלה האם אלתרמן היה משורר חצר ועונה תשובה שלילית באופן נחרץ. אני פחות חד משמעי בתשובה שלי כי לאלתרמן אומנם אין לו שייכות לחצר כל שהיא אבל בהחלט יש לו זיכה אמביוולנטית לדברים שאיפיינו את הפוליטיקה את האידאולוגיה הישראלית הבן גוריונית ולכן במידה מסויימת הוא מותר ביקורת ורואה חובה לעצמו למתוח ביקורת על כל מיני רעות חולות מצד שני הוא תמיד איש שמאשר ומגדיר מחדש את הקוצנזוס את הקונצנזוס הלאומי.



יעקב אגמון:
או מרחיב אותו.




ד"ר יוחאי אופנהיימר:
או מרחיב אותו אבל בהחלט עומד מאחוריו.



יעקב אגמון:
כן אבל אמירה כזו של משורר חצר אלא לאו דווקא בקונוטציה שלילית עלולה להיות בחצר הרבי החצר... אתה יודע, לא לוקחים את זה באופן קיצוני אבל זו גם תופעה גם בינונית?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אה, קשה לי לענות לך תשובה גורפת...



יעקב אגמון:
כן, במידה ואתה נתקלת.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אבל אני למשל מתייחס למשל למשוררים כמו ברכט בגרמנית כמו אודם כמו מיניקובסקי שכולם היו משוררים שדעתם לא נחה מהנושאים שעליהם כתבו והם בהחלט גיבשו עמדה ביקורתית נחרצת יותר או פחות זה באמת עניין אחר אבל העמדה הזאת של שלילה היא עמדה מאד מקובלת בשירה פוליטית.



יעקב אגמון:
זאת אומרת היית אומר שזה היות ואם נהיה זהירים אנחנו לא בטוחים שהשירה הפוליטית השפיעה השפעה משמעותית על החיים הפוליטיים.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אנחנו בטוחים שלא השפיעו.



יעקב אגמון:
שלא השפיעו. זה אני אמרתי, ניסיתי להגיד זה עדיין... אתה אומר לי באופן חד משמעי שזה לא אישיות...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
נדמה לי שגם משוררים עצמם בטוחים שזה לא...



יעקב אגמון:
שזה לא השפיע.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
שהיא לא מסוגלת להשפיע. יש הרבה שירים אגב שעומדים על הנקודה הזאת. אני כותב למרות שאני בטוח שזה בסוף...



יעקב אגמון:
אתה אומר זה צורך נפשי שלו?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
נגיד ככה, יותר מצורך נפשי, זה צורך תרבותי אפילו. אתה צריך להגיב כמו שאנשים כותבי מאמרים. מה זה ישפיע זה בוודאי אתה לא יכול להגיד, מה גם שיש לך אפילו הרגשה מאד עקרונית שאין מי שיקלוט את השירה הזאת ויושפע על ידה. כלומר השירה הזאת יכולה לנסח ולשכנע את המשוכנעים לעזור להם אולי לנסח את עמדתם בצורה אולי קולעת יותר אבל בוודאי לא תצליח לשכנע את מי שלא משוכנע.



יעקב אגמון:
יש אמירה שאנשים מתייחסים לשירה פוליטית כאילו מבחינה לא מבנית
אבל באיכותית היא ברמה יותר נמוכה כי היא עוסקת לא ברוח אלא ביום יום.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
יש עמדה כזאת והעמדה הזאת היא במידה רבה מוצדקת כי לשירה הפוליטית כשמה כן היא יש שני סוגי מחוייבויות. אחד מחוייבות אל הפוליטיקה, שירה פוליטית באמת במידה רבה מאד מחוייבת לעמדה חד משמעית. מחוייבת לנושאים מסויימים.



יעקב אגמון:
לא אפור, או כן או לא.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
נכון.



יעקב אגמון:
שחור לבן.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
מצד שני גם מחוייבות לשירה כי אם לא היתה פה שום מחוייבות לשירה אז האדם היה כותב מאמר והמחוייבות הכפולה הזאת היא לפעמים יוצרת טקסטים מאד מענינים כי המחוייבות כלפי הפוליטיקה או כלפי האידאולוגיה המפורשת מוליכה את הכתיבה לכיוון מסויים בעוד שהמחוייבות או הרגישות הייתי אומר במצבים מורכבים שזה באמת הצד של השירה פה מוליכה את הכתיבה לכיוונים אחרים ולפעמים יש פערים. אני בספר דווקא ניסתי להראות את המקומות שאותי מעניינים ואלו המקומות שבהם האמירה המפורשת לפעמים נסתרת ע"י דברים אחרים בתוך הטקסט.



יעקב אגמון:
זאת אומרת הערכה שלך זה שלמרות שהוא כותב שיר פוליטי אתה רוצה שהוא לא...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
שהוא לא יהיה מניפסט.



יעקב אגמון:
בדיוק.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
יש שירים אומנם שרואים חובה לעצמם לנסח מניפסטים.



יעקב אגמון:
זאת אומרת אוטומטית מתחמק בהשירה שלך, תכתוב דברים ברורים לא?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא, יש שירים שהם ברורים.



יעקב אגמון:
אם מישהו משתמש במונח של שירה פוליטית אז הוא צריך לדבר ברור.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
נכון, זה נטייה הבסיסית אבל גם בתוך הנטייה הבסיסית הזאת יש כאן מגוון די רחב של ישירות. יש שירים פוליטיים יותר ישרים יש שירים פוליטים יותר עקיפים. יש שירים פוליטיים שמדברים על רוח קונקרטית ויש שירים פוליטיים שמדברים על מחוות מסויימות... כך שיש מרווחים די גדולים בין שירים ישירים לבין שירים עקיפים, מורכבים וככל שהמשורר מתיר לעצמו להכניס מורכבויות השירה שלו כמובן תתרחק מן האמירה החד משמעית המפורשת הפלקטית.



יעקב אגמון:
זאת אומרת מגדירים את זה אחרים כבריחה אבל הם יכולים למשל לכתוב שיר על גופה של אשה עם קונוטציה פוליטית ברורה או על נופים או על איזה דבר רחוק ושנותנים לך לעבוד קצת, לחשוב.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני אגיד בצורה אחרת, אפשר לכתוב שיר סמלי שנמענים שלו יפרשו אותו בצורה פוליטית. ברכט למשל כותב על עץ הדובדבן שלא יכול לצמוח משום שהוא סגור בתוך מקום שלא מאפשר לו את הצמחיה הזאת ואין לו שמש.



יעקב אגמון:
או בשירה של לוקה אתה מוצא את זה המון.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
בוודאי, הקוראים זיהו באופן חד משמעי את ההקשרים הפוליטיים. השיר הפוליטי לא חייב לפרש, במקום שבו הנמען, הקורא, יכול לפרש.



יעקב אגמון:
תראה, למרות שהמחקר שלך זה דווקא עלינו כאן ועל תולדות ואתה יכול לתאר לעצמך שאתה מכיר גם שירים פוליטיים שנכתבו תחת משטרים שאם הוא היה כותב בגלוי אז היה משלם את המחיר. כשהוא כותב ברמזים ובהשאלה של גורמים אחרים אם אתה כותב את זה במשטר שלא כופה לא עוסק בכפיה של דעותיו אז פתאום השיר לא כל כך חשוב אלא רק מתוך הבנה, זאת אומרת אותו שיר יכול להיות אם אתה עוקר אותו מהסיטואציה החברתית פוליטית העכשווית או התקופתית אז פתאום הוא נראה לך אחרת לא?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
הוא בהחלט יכול להראות אחרת אבל השאלה באיזה הקשר השיר נכתב, תחת איזה משטר הוא בהחלט משנה את סוג הקריאה וכנראה גם את סוג הכתיבה. זה לא רק שירה. אנחנו מכירים את העובדה הזאת שכתיבה פוליטית בימי הבניניים פילוסופיה פוליטית ותאולוגיה פוליטית נכתבו תחת איסורים מסויימים ולכן הם נכתבו תחת קודים מסויימים ואילו כתיבה תאולוגית בהקשרים אחרים נכתבת בצורה הרבה יותר משוחררת. אותו דבר אצל למשל ביאליק. בעיר ההריגה, הוא כתב את זה תחת משטר מסויים והרחיק את עדותו לתקופה שונה אבל זה גם חלק מאומנות ההסוואה. בתקופתנו נדמה לי שלא צריך להסוות. ככה הצנזור לא יושב למשוררים בתוך הוורידים שלהם.



יעקב אגמון:
אף אחד בארץ לא היית אומר שהוא נאלץ היה להסתיר את עמדותיו מסיבות כאלה, כל תולדות הציונות או שזה סוחף מדי מה שאני אומר?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אה, אני לא יודע, נגיד ככה, עובדה שאפשר למצוא בטקסטים רבים אמביוולנטיות מראה שלא תמיד הדברים נאמרים באופן מפורש ויש ליוצרים כאלה ואחרים שיקולים לא רק מטעמי צנזור חיצוני אלא מטעמי צנזור פנימי שיושב בתוכם עד כמה מותר להם למתוח ביקורת כלפי דברים שהם מאמינים בהם והאמביוולנטיות הזאת מאד מעניינית את למשל...




יעקב אגמון:
תן דוגמא.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, למשל אצל אלתרמן וגם אצל אורי צבי גרינברג בצורה לגמרי שונה. אלתרמן היה מאד מחוייב לאתוס הציוני כפי שכבר הזכרנו את זה ואנחנו מוצאים את המחוייבות הזאת כל אימת שהוא מותח ביקורת למשל על מעשים שלא יעשו לטעמו כמו על רצח ערבי בתקופת... בזמן כיבוש בזמן מלחמת העצמאות.



יעקב אגמון:
בכפר קאסם.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
או בכפר קאסם. בהחלט אנחנו, אפילו בשיר הזה...



יעקב אגמון:
או בעניין של גרמניה.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
גם בעניין של גרמניה, תמיד יש לו...



יעקב אגמון:
השילומים.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
ביקורת שהיא גם ביקורת שהיא נגיד חלקית בלבד. ביקורת שאומרת
הפשע מצוי פה אבל זיהוי הפשע נועד לטהר את כל המערכת עצמה. אף פעם הוא לא מוכן לזהות את המערכת כדבר שלילי, כדבר שמתוכו נולד הפשע באופן אימננטי. פשע זה תמיד סטייה. כך הוא מתאר את מי שרצח בכפר קאסם, כך הוא מתאר את מי שרצח את הנער הערבי ובן גוריון היה חכם, בשני השירים האלה שאלתרמן פירסם בן גוריון השתמש בהם ואת הראשון שנכתב במלחמת העצמאות בן גוריון ביקש להפיץ בין כל חיילי צה"ל, להוכיח עד כמה למעשה ביקורת קיימת בתוך צה"ל. בן גוריון היה חכם, הוא הבין שההפללה של השיר הזה...



יעקב אגמון:
קראו גם את השירים שלו בכנסת.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן אבל גם ההפללה פה קשורה באימוץ של קונצנזוס באופן חד משמעי. אצל אורי צבי גרינברג אנחנו מוצאים תופעה מענינית לא פחות. ספר שירי השואה שלו: רחובות הנהר. נתפס בראש ובראשונה או הכיל רוב השירים שלו הם שירים ששופטים שיפוט הייתי אומר לאומני ציוני את אלה שהלכו כצאן לטבח. את אלה שלא היה להם התודעה הפוליטית בזמן ולא עלו לארץ ישראל אבל יש גם צד אחר לגמרי.



יעקב אגמון:
גם שיר שקשור לאבוקואציה בפולין שהיתה הדרך הרוויזיוניסטית להוציא את היהודים לפני השואה.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
נכון, והוא בילה בפולין עד 39' ממש עד שהתחילו ההפצצות בוורשה אבל יש גם צד שני כי אורי צבי גרינברג הוא אדם שאיבד את משפחתו ואף ברח ב- 39' והרגיש למעשה רגשות אשמה עמוקות מעניינות ובשירים האלה מופיעים חלומות על התאחדויות עם המשפחה, על הופעתם של בני המשפחה, על נטייתו לאבדן, את נטייתו למוות את רצונו באמת להזדהות עם המשפחה. כלומר המגמה השיפוטית האידיאולוגית הציונית הלאומנית עומדת פה בסתירה לעמדה של קינאה לעמדה של אבל והאמביוולנטיות הזאת היא הדבר הכי מעניין שאני מוצא.



יעקב אגמון:
הוא גם היה משורר שנלחם נגד השמאל ובתקופה ההיא היתה לו תקופה שהוא היה האמין בלנין, היתה תקופה...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
שנות ה- 20 המוקדמות.



יעקב אגמון:
כן, ואח"כ על הקיבוצים, על טל ועל טף שהיו לו שירים עם שימוש פוליטי קיצוני כמעט קללה.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, בעצם הוא קילל בוודאי שהוא קילל.



יעקב אגמון:
כן כן. אז שירה יכולה להיות קללה גם.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
שירה יכולה להיות קללה אבל האמת...




יעקב אגמון:
וזה קשור אצלנו בקונוטציה המחשבתית שזה דבר אפי השירה. זה לא יורד לרמת הקללות.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני לא יודע, גם באפוס יש קללות לא מועטות אבל נכון, כשאתה לוקח שיר בודד אז אתה מביא את השיר על הקללה על הקיבוצים, אתה לוקח את השיר מצד שני ל... אבל כשאתה מסתכל על המכלול, על מכלול היצירה של האדם הזה והגלגולים שהאדם עבר אתה באמת רואה עד כמה עמדה חד משמעית היא דבר מאד מסובך. אפילו אדם כמו אורי צבי גרינברג שהיה אדם שהאמין מאד...



יעקב אגמון:
בכישרון לכתיבה אדיר.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
טוב, אני לא מודד כישרונות, אני מודד את המורכבויות. שנתקל בהם כל נסיון להביע עמדה פוליטית.



יעקב אגמון:
בוא, תן לי דוגמא של שיר אם אתה יכול לקרוא לי שיר של אורי צבי גרינברג מתקופה יותר מאוחרת.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
הנה דוגמא לשיר שנכתב ממש בראשית מלחמת העצמאות והוא כבר שיר שמנבא את הקמת המדינה. המדינה עוד לא הוקמה. זה היה בינואר 48' ולא רק את הקמת המדינה הוא מנבא הוא מנבא את עמדתו הסתייגת מאותה מדינה משום שאותה מדינה זו עומדת בסימן של צמצום. צמצום טריטוריאלי וויתורים.



יעקב אגמון:
קטן על הרעיונות שלו.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן. עכשיו השיר הזה גם פורסם שוב לאחר 67' והיה רלוונטי באותה מידה. השיר נקרא "ברוך מרחיב גבול".
במדינתכם היהודית
אין מזרח ושחרית
אין הררי קדם
ממילא אין כנפי מבטים
יש מים מזה וחולות וכבישים ובתים
בתכלית הפשטות ובתכלית הצמצום להחריד
שיאי הר ומרחק לאויב ואצלנו רכים עוד גדלים בטבח שלו
ואל פי גרזניו ולא תאוות דם להחריד
במדינתכם היהודית
יש יום מסנוור
כל עוד יום משקפי אופל תרכיבו בכמיהה לערבית
במדינתכם היהודית
תביטו לשמש שוקעת
כי הררי קדם אינם משיאם להביט.



אני עוצר פה. באמת הבעת חוסר השייכות שלו ואנחנו יודעים שאח"כ הוא היה חבר כנסת אבל יש בו אי אמון ואי רצון להשתתף באותה מדינה במדינתכם היהודית.




יעקב אגמון:
אבל זה ניבוי. אפשר להגיד במרחק של דור או שניים חבריו לאידאולוגיה בגדו בה.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
האידאולוגיה תמיד נבגדת וזה גורלה וטוב שכך. אנחנו מוצאים את זה אפילו היום, אני לא יודע אם הבגידה הזאת היא בגידה אמיתית אבל ראש ממשלתנו, אדם שרצה להתנתק אם רצה באמת או...



יעקב אגמון:
זה מנבא, השיר הזה מנבא את זה.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן אבל זה באמת התפקיד. אנחנו רואים פה את ההבדל בין הפוליטיקאי שחייב להתפשר לבין איש האופוזיציה התמידי או המשורר שלא חייב להתפשר ומכאן אנחנו מבינים גם אני חושב את התפקיד השונה של פולטיקאי ושם משורר. משורר פטור במידה רבה מעול הריאליה. הוא מתייחס לריאליה אבל הוא לא צריך לשקול שום שיקולים פרגמטיים. וזה יכול להוביל אותו לימין קיצוני וזה יכול להוביל אותו במידה לא מעטה לשמאל קיצוני. קל להגיד היום, לא צריך גדר באותה מידה שקל לאורי גרינברג להגיד במדינתכם היהודית אני לא שייך אליה.



יעקב אגמון:
תראה, בעצם היתה תקופה בארץ שלא היתה אסיפה, לא מפלגתית לא עצרת לא מרכז הסברה. איזו שהיא התכנסות לשיר השכורים של אלתרמן ושיר שהוא אקטואלי לאותו שבוע לא רק הטור השבועי כן, אלא גם שירים... אבל תקופה ארוכה שזו היתה השירה הפוליטית שמתייחסת להדר, למה שאתה אמרת לקביעת גבול הקונצנזוס.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
נכון, אלתרמן היה מכשיר לקביעת קונצנזוס. באופן שבועי. הטור השבועי במיוחד אבל גם מה שהוא כתב קודם לכן.



יעקב אגמון:
וחזרו אלינו השירים וזה הפך לחלק מעצרות בחגים באזכרות.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
במיוחד באזכרות אני חושב.



יעקב אגמון:
אזכרות. כן. אז אתה מגדיר את זה כשירה פוליטית?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
זו בהחלט שירה פוליטית. שירה פוליטית לא רק אומרת לא שירה פוליטית והדוגמא באמת אלתרמן היא דוגמא מושלמת. שירה שמתפקדת כמייצרת מודעות לאומית קולקטיבית בצורה מתמשכת מאד ובהתייחס לאירועי השעה, כל שבוע.



יעקב אגמון:
בעצם אפשר להגדיר את זה כהמנון שבועי.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
הצד ההמנוני היה ברור.



יעקב אגמון:
כן גם הטור השבועי.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא, כל שבוע המנון חדש כשאלתרמן מכל אירוע ולו המזערי הזניח הקטן ביותר ניסה וזה הבאמת המאפיין הפואתי המרכזי שלו בתור השבועי, ניסה לפרוס כנפיים ולתת איזה מן מבט, מבט על תמיד אותו מבט, מבט על ההסטוריה...



יעקב אגמון:
זאת אומרת השקפת עולם ברורה. זה בא מתוך השקפת עולם או מתוך הרגשת שליחות נבואית שהוא מרגיש כלפי...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
קשה לי למדוד את ההרגשה שלו אבל זה בהחלט קשור, זה מצטרף יחד להשקפת עולם שהיא במידה מסויימת משיחית היו קוראים לזה היום, שהיא רואה את עם ישראל חוזר לארצו ומקים פה בצורה מהירה ממלכה לתפארת שהיא בבחינת חזרה לימים עברו.



יעקב אגמון:
שירים שתקופת היווצרות תנועת ארץ ישראל השלמה.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
טוב, זה נגיד פינה מעניינית בחייו של אותו אומן שבה הוא לא כתב שירים. ארץ ישראל השלמה מבחינתו של אלתרמן זה מאמרים זה לא שירים. אני לא יודע למה אבל יכול להיות באמת שהגיוס הטוטלי הזה לאידאולוגיה שהיתה זרה לו באופן עקרוני, הוא לא היה איש של ארץ ישראל השלמה מטבעו. הוא היה הרבה יותר מורכב וההתגייסות שלו לארץ ישראל השלמה לא איפשרה למורכבות הזאת להתבטא לכן הוא כתב את המאמרים שלו היומיים השבועיים מה שזה לא יהיה. והוא לא יוצר שירה כבר.



יעקב אגמון:
אתה חושב שהם היו פחות אפקטיביים מהמאמרים?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אם הם אפקטיביים אני לא יודע אבל מעניין שהם המאמרים שלו הם מאמרים שאמורים להיות חד משמעיים והשירה שלו תמיד סירבה, תמיד תמיד אמרה באיזה שהוא מקום לא למה שהוא הצהיר באופן מפורש.



יעקב אגמון:
בוא נשמע שיר של אלתרמן.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אלתרמן דווקא אני, אני פה באופן מקרי הבאתי את "דבר מבקיא דרך" שנכתב גם הוא בדצמבר 48' כשנפתחה הדרך לירושלים.
ההגיון גזר לשוא
הפחד שח, נחתם דיננו
חשבון המלחמות
הסר וירק בבוז אל מול פנינו.
פלדה אנגלית ואש ערבים
צווחו אתכם נכריע ברך
ולנו רק מניין רבים
אבל עברנו את הדרך
מגבול מזרח שתפה אמון
מגבול דרום עלתה מצרים
צפון וים בקול המון סגרו את מעגל הציד
בסד ניתנו רגלינו אל
עלי גחון זחלנו הרא
ועל גבינו אח נופל
אבל עברנו את הדרך.



אפשר לעצור פה. פה השימוש של אלתרמן שימוש מסיבי באותו מיתוס של מעטים מול רבים חוזר בשיר הזה והמחוייבות הלאומית, עברנו את הדרך והחשבון הלאומי הוא החשבון החשוב.



יעקב אגמון:
שהיה כדאי.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
למרות שאח נופל. והמערכת הזאת של האח הנופל מצד אחד אבל עברנו את הדרך, כלומר יש פה הצלחה לאומית יחד עם העיגון של הדבר הזה במיתוס מלחמת המעטים מול רבים מפסיקה לעבוד כבר בסוף מלחמת העצמאות. כבר ב- 1950 אנחנו רואים שירים שמערערים על המבנה הכאילו מובן מאליו שאלתרמן, המבנה האידאולוגי שאלתרמן כותב בתוכו.



יעקב אגמון:
כן. ד"ר יוחאי אופנהיימר, זה מקרי שרוב המשוררים נמצאים באגף השמאלי?




ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא חושב שזה מקרי.



יעקב אגמון:
תסביר.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
נדמה לי שהימין הייתי אומר הוא מקשה מאד על כתיבת, על כתיבת שירה בכלל. כי שירה מבוססת בסופו של דבר על רגישות ולא על אמונות ודעות ואידאולוגיות. כלומר אנשים מופעלים גם על ידי אידאולוגיה ואי אפשר להגיד שכתיבת שירה פוליטית משמאל או מימין נטולת אידאולוגיה אבל העובדה...



יעקב אגמון:
אבל אתה גם לא רוצה להגיד שלימין אין רגש?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא, לא אגיד שאין רגש ואם הייתי ממשיך לקרוא את השיר של אורי צבי גרינברג היינו רואים את הנסיון לפתות את הקורא עד כמה ארץ ישראל היא קשורה באמת ברגש ובקשרי דם וקשרי פיתוי ותשוקה וכן הלאה ולכן הלאה.



יעקב אגמון:
אז בכל זאת אני חוזר לשאלה...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
זה לא רגש, זה רגישות. רגישות הומניסטית רגישות פרטית. היכולת לחרוג מן המובן מאליו והמחוייבות של אנשי הימין לדעתי לאידאולוגיה שלהם מונעת מהם למצוא בתוך האידאלוגיה הזאת סדקים. זה המקום ששירה פוליטית אמיתית חייבת לצמוח בתוכו. ללא הסדקים הללו השירה היא בסך הכל עוד נאום ונאומים יש מצד ימין. לכן נדמה לי שאורי צבי גרינברג הוא דוגמא קיצונית אבל גם הוא הראה עד כמה לא ניתן ליצור פה אידאולוגיה חד משמעית והיום אני חושב שהעמדה הימנית היא עמדה שלא מאפשרת לכתוב שירה כי שירה מתפקידה לערער.



יעקב אגמון:
אנחנו מגדלים משוררים? המציאות הישראלית, העם הישראלי, יש לנו משוררים שהם... עזרנו להם או עזרנו להם שהם משכמם ומעלה?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
תראה, אני לא יודע...



יעקב אגמון:
איפה זה נעצר?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
הקטגוריות האלה, אתה מדבר על הימין או בכלל?



יעקב אגמון:
אני מדבר על בכלל.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
יש משוררים טובים, אני לא רוצה לתת פה ציונים...



יעקב אגמון:
יש בימין משוררים טובים?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא, בימין לא. בימין אני לא מכיר משוררים. יש כמה כותבי טורים בעיתונים שקשורים לימין אבל זה לא עובר את גבול נגיד הנאום המחורז כדי שלא להגיד חרזנות אבל בהחלט יש... אגב כל המשוררים שאני מדבר עליהם בספר שלי הם קודם כל משוררים. הם גם משוררים פוליטיים. אבל הם בראש ובראשנה משוררים שהכתיבה הפוליטית שלהם מופיעה בזמנים מסויימים בקריירה הכתיבתית שלהם, לא תמיד. משורר כמו זך ומשורר כמו עמיחי הם משוררים שלא נולדו לכתוב שירה פוליטית...



יעקב אגמון:
ויש תקופה שהם כותבים פתאום...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
נכון והתקופה הזו היא תמיד תקופה של מלחמות. עמיחי אומנם כתב שירים שהיו קשורים למלחמת העצמאות אבל אח"כ הוא שתק שתיקה ארוכה עד 67' ואז אנחנו רואים עוד מחזור שירים ואח"כ ב- 73' עוד מחזור שירים ובאינטיפדה עוד מחזור שירים ובצורה די דומה אנחנו מוצאים אצל משוררים רבים בתקופה הזאת כך שהמשוררים האלה הם קודם כל משוררים ואח"כ הם גם מתבטאים באופן פוליטי.



יעקב אגמון:
איזה שיר של עמיחי מ- 73'?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
מ 73' אני רוצה לקרוא שיר מתוך המחזור שנקרא שירי ציון וירושלים.



יעקב אגמון:
העיר שבה נולדתי נהרסה בתותחים
האונייה שבה עליתי טובעה אחר כך במלחמה
הגורן בחמדיה שבה אהבתי נשרף
הקיוסק בעין גדי פוצץ בידי אויבים
את הגשר באיסמעיליה שעברתי בו
הלוך ושוב בערב אהבותי קרעו לי קרעים
חיי נמחקים אחרי לפי מפה מדוייקת.
כמה זמן יחזיקו זכרונות מעמד?
את הילדה מילדותי הרגו ואבי מת
לכן אל תבחרו בי לאוהב או לבן
לעובר גשרים ולדייר ולאזרח.



יעקב אגמון:
אתה מגדיר את זה כשיר פוליטי?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
בוודאי שזה שיר פוליטי במשמעות ש...



יעקב אגמון:
מה השורה הפוליטית, שורת המחץ הפוליטית?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אין פה שורת מחץ פוליטית אבל יש פה בהחלט אמירה מה עושה מלחמה לבני אדם. היא לא מאפשרת להם לחיות. היא לא מאפשרת לו באמת להיות אוהב אמיתי, בן אמיתי אפילו עובר גשרים הוא לא יכול וכמובן לא דייר ולא אזרח כי המלחמה היא מטשטשת את העבר שלך מוחקת את העבר שלך ולמעשה מוחקת את זהותך שלך. זו אמירה פוליטית עקיפה על התרבות שזה אנחנו נמצאים.



יעקב אגמון:
כמה זמן עבדת על הספר הזה?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני לא עבדתי יום יום כמובן, אבל תקופה די ארוכה של כמה שנים. אני כותב פה בראשית הספר עשר שנים כי זה מספר עגול אבל זה בהחלט הדברים הראשונים הדבר המוקדם ביותר בספר הזה שייך לספר אחר שכתבתי בזמנו כדוקטורט על שירת אבות ישורון. שם יש פרק על שירה פוליטית שלו, זה היה בסוף שנות ה- 80. הדבר האחרון אפשר להגיד שכתבתי זה נכתב לפני 3-4 שנים וסך הכל צריך לזכור שספרים יושבים תקופה ארוכה לא רק בתוך מגירות אלא גם בתוך מערכות של הוצאות ספרים וכן הלאה אז זו תקופה.



יעקב אגמון:
מה המושג הזה חוטא בשירה?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
הוא מושג בעייתי. שייך לתחום הילדות הייתי אומר. בתור ילד אני זוכר... לא לא ילד אלא נער...



יעקב אגמון:
הוא חוטא בשירה. למה חוטא?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, זה דבר שצריך להתבייש בו לכאורה. אבל אתה יודע כל העניין של
הספרות דבר שאפשר להתבייש בו. תלוי באיזה הקשר אתה נמצא. אני זוכר תקופה ארוכה שהייתי הולך לצבא והיו שואלים אותי מה אתה עושה? אחרי ששמעתי שההוא עושה ככה וההוא אני יודע מנהל חשבונות וההוא עוד מקצוע מלבב אז הייתי אומר אני עוסק בהיסטוריה. כי שירה...



יעקב אגמון:
היה שקט מוחלט.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא, היסטוריה זה בסדר. אילו הייתי אומר ספרות היו חושבים מה, חסר לך משהו?



יעקב אגמון:
אתה לא מרגיש טוב?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
זהו, אז מפה גם אני מסיק על חוטא בשירה. יש פה איזה חטא של אולי חוסר גבריות או חוסר... משהו חסר.



יעקב אגמון:
אז תבליט לי את הגבריות שלך, תקרא שיר שלך. שאתה כתבת.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
טוב, שיר שפורסם לפני שנתיים בתקופת מבצע חומת מגן.



יעקב אגמון:
שהוא שיר פוליטי.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
בהקשר הזה הבאתי שיר פוליטי, כן, לכבוד העריקים.
גם במחנהו של אגממנון
היו עריקים שהקיאו כאחרים על הים
התפללו לאלים בכל מחוספס
הצטרפו לכל רוגז
ליקקו נתח שדמה לתקווה.
ובין הטרוינים בוודאי
הם עמדו צפופים בשורה
או שולחו במבנה אחיד למערכה.
על מגינם התנוצצו שלטי העיר והחיילות
גם במוחם חרט אותו גלגל של יראה,
גברים יפים שמבטם ניאץ את ידם שלוחלך
ובצבאם של קיסר פומפיוס ובליגיונות נירון וקלאודיוס
מין עריק שמצא מנוחה ובין מחניאי הסקטים והגלים
שלבסוף נפלו איש על חרבו
היו מי שהמשיכו להעמיד פנים כשבאה הרעה
לצלוע לגמגם כמו רוח שטות
לבטח לא הורשו להעמיד צאצאים
לכתוב איגרות אל דורותינו הבאים.



יעקב אגמון:
אז עכשיו אני מבין למה אמרת היסטוריה. יהיה מי שיחליט שאתה ברחת להיסטוריה כדי להגיד כאן ועכשיו.




ד"ר יוחאי אופנהיימר:
בהחלט. זה שיר שמדבר, גם הכותרת שלו לכבוד העריקים ואז נושא הסרבנות היה נושא מרכזי. אני נוטה לסרבנות הזאת בהקשר נגיד היסטורי עתיק מתקופת אגממנון ועד היום. אפשר לדבר על הסרבות של היום גם דרך אגממנון וכל שאר הצבאות שמוזכרים פה.



יעקב אגמון:
כן, הפוליטיקאים, סליחה, שבין המשוררים אתה מוצא אותם לפעמים גם כותבים שיר פוליטי וגם הם פעילים פוליטיים וגם משוררים נטו נקרא לזה. נניח יצחק לאור, דליה רביקוביץ שנמצאים לפעמים בפעילות פוליטית כלומר באים להתכנסות, נפגשים עם יהודים וערבים וכד' ויצחק לאור שכותב מאמרים ופתאום.... זה כבר דבר אחר. זה לא מבחוץ זה כבר מבפנים.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא ידוע עד כמה זה בפנים באמת. לא בטוח שזה... הפעילות הפוליטית היא כמובן פעילות פוליטית שאי אפשר להתכחש לה אבל הבפנים הזה אני לא מבין את המילה בפנים. בפנים מאיזו בחינה? אתה מצטרף למגרש פוליטי?



יעקב אגמון:
לא, יש הבדל אם אתה כותב ואתה נותן לאחרים ליטול מזה מה שהם רוצים ובין זה שאתה גם פעיל קונקרטית, זאת אומרת אתה בתוך המאבק.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, גם פה אתה נותן לאחרים לקחת מה שהם רוצים ובדרך כלל הפעילות הזאת היא פעילות מאד נקודתית, לא פעילות מתמשכת, היא לא פעילות בתוך מסגרת היא פעילות גם נקודתית וגם וולנטרית.



יעקב אגמון:
לא, אני לא מתכוון פעילות... אתה יודע זה כמו נניח הו צה מין שהיה משורר והוא היה מנהיג של העם הואטנאמי וכתב שירים ונתן פקודות אש. גם מאו צ'ה טונג נדמה לי. זאת אומרת זה כבר להיות לגמרי בפנים.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא, באמת אלה אנשים פוליטיים בראש ובראשונה. אתה מדבר על כל מיני פעילויות פוליטיות ספורדיות שהם באמת כמו כתיבת שיר.



יעקב אגמון:
כן, זאת אומרת אתה מעריך גם את התוצאה שלהם כמו כתיבת שיר.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני חושב שגם אנשים עצמם שעסוקים בפעילויות כאלה, בהרצאות כאלה בכינוסים כאלה הם גם מאד מאד מודעים למגבלת ההשפעה של פעילותם.



יעקב אגמון:
איך הגעת למחקר הזה? למה עשית את זה? זאת אומרת מה, מקרי או ש...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
תאמין לי כבר שכחתי, אני אגיד את האמת.



יעקב אגמון:
סימן שזה רציני.




ד"ר יוחאי אופנהיימר:
באמת אין לי פה איזה מין מוטיבציה שאני מגלה שלב מסויים כשלב התחלתי.



יעקב אגמון:
לא אבל אני שומע לפי שיר שכבר כתבת ולפי הבחירה והעמדות שלך שזה קשור גם לדעות הפוליטיות שלך.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
זה גם קשור אפשר כמובן, יש פה נגיעה אישית. אני חושב שהעיסוק שלי מבחינה ביוגרפית בשירה פוליטית הוא ממוקד פחות או יותר סביב ראשית האינטיפדה.



יעקב אגמון:
הראשונה?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
הראשונה. ומבחינתי זה גם היה איזה שהוא מעבר מתפיסת עולם ראשונית שלי לתפיסת העולם הבוגרת.



יעקב אגמון:
מה זה, מה היתה ראשונית?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
תראה, אני התחנכתי בבית שבו הורי שניהם היו אנשי ימין והיו בין מצביעי התחיה.



יעקב אגמון:
היית ילד בוגדני?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, אפשר להגיד ככה אבל בתקופת האינטיפדה אני נוכחתי לדעת שהעמדות האלה במידה מסויימת זקוקות למחשבה מחודשת.



יעקב אגמון:
מה שנקרא בתקופת האינטיפדה למדת... זאת מלחמה, פתאום ראית כוח או שהיתה סיבה אחרת?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
גם פה קשה לי באמת לזהות איזה סיבות אבל העובדה שלא ניתן להתעלם מנוכחותם של הפלשתינים, אני חושב מבחינתי היא היתה לא ברורה עד 1987 והיכולת של מדיניות הכוח להצליח מבחינתי קודם לכן היא היתה וודאית. לצערי גם היום אנחנו רואים באירועים שקורים עכשיו שמדיניות של כוח כתגובה יחידה לכוח היא דבר שמנציח את המעבר אבל אני הרגשתי בסביבות השנה 87' שאני כבר אינני יכול להחזיק באותן עמדות נושנות שלי, זה גם היה פחות או יותר התקופה שבה התחלתי להתעסק בצורה יותר רצינית בשירה פוליטית.



יעקב אגמון:
מה קסם לך בשירתו של אבות ישורון?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לאו דווקא האמת, לאו דווקא העניין הפוליטי. לאבות ישורון הגעתי קצת קודם לכן. מה שאהבתי שמה זה איזה מין מידה של ישירות שלא מצאתי אצל משוררים אחרים ודבר שני אני חושב שההתעסקות הכמעט אובססיבית שלו באבא ובאמא ויחד עם זה בעבר שהוא עזב אותו ואיבד אותו, לא רק בפולין אלא גם בת"א הנושנה, הקטנה שהוא גם ראה אותה הולכת ונחרבת. העמדה הרגשית הזאת של התמודדות מעניינית עם אובדן, זה הדבר שקסם לי...



יעקב אגמון:
גם התשובות הגרפיות בשירתו.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
טוב זה...



יעקב אגמון:
וזה היה משהו חלק מהמודרנה לא?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, זה היה משהו שאפילו הרתיע אותי כלומר, הבחירה שלו בשלב מסויים להימנע מ - ווים ויודים ולכתוב עם קובוצים וחולמים, זה דבר שנראה לי יותר גימיק שבאמצעותו הוא ייחס לעצמו איזו ייחודיות אבל באמת הדברים האמיתיים, היכולת שלו לגייס גם שפה מאד חדשה, מטאפוריקה מאד קונקרטית, זה הדברים שדיברו אלי.



יעקב אגמון:
ואת זה, את אהבת השירה שלך, זה אתה גם כן לא זוכר איך היה התהליך?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני זוכר פחות או יותר.



יעקב אגמון:
אז מה היה התהליך?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני התחלתי לכתוב בסוף תקופת התיכון.



יעקב אגמון:
למגירה?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
למגירה, תמיד למגירה. הראשון שפירסם אותי דווקא היה בזמנו בנימין תמוז. אני זוכר, זה היה ביום ההולדת ה- 20 שלי אני פותח את עיתון הארץ ורואה שיר שלי שתמוז פירסם.



יעקב אגמון:
היה העורך הספרותי.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, העורך הספרותי בזמנו לפני... בתקופה הזאת כן, התחלתי לכתוב לאחר שאני לא נגעתי בספר כל שנות נעורי למעשה.



יעקב אגמון:
לא קראת?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
באופן חד וחלק אני מתחייב לך שלא קראתי ספר אחד עד שהייתי בן 17 וגם אז כשחשבתי על ספרות זה דבר שדחה אותי, לא רציתי ללמוד ספרות.



יעקב אגמון:
מה זה, בגלל המורים?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
בין השאר בגלל המורים אבל מה שעניין אותי זה היה יותר פילוסופי וכבן 17 התחלתי לקרוא פילוסופיה בהתחלה מה שבן 17 מסוגל לקרוא, ניטשה קצת אפלטון מה שהוא חושב שהוא מבין. לאחר מכן בתקופת הצבא היה לי אפשרות לקרוא הרבה ואז התחלתי להתעניין בספרות קראתי הרבה שירה אנגלית ואני אח"כ המשכתי ללמוד ספרות גרמנית ולא ספרות עברית כי זה תמיד נראה לי לא מעניין מספיק.



יעקב אגמון:
למדת גרמנית?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
למדתי גרמנית במיוחד בשביל זה ואח"כ הייתי גם שנה בגרמניה.



יעקב אגמון:
מה משך אותך לזה? מה פתאום את גרמניה?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני לא ידעתי מילה גרמנית עד שהגעתי לאוניברסיטה אבל מי שמאד מצא חן בעיני זה היה סופרים כמו קפקא תומס מן הקלאסיקה הגרמנית המודרניזם הגרמני.




יעקב אגמון:
כן, אז רצית לקרוא את זה בשפה...



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
רציתי לקרוא... נכון. רילקה... וממש זה היה קריעת ים סוף ללמוד גרמנית ולשבת בכיתה אחת עם אנשים שכולם למעשה אז היו דברי גרמנית, יקים מבוגרים שהכירו את גתה ושילה ממש בעל פה באו בלי ספרים לשיעור. היה מאד קשה אבל בכל זאת התגברתי על זה. לספרות העברית הגעתי רק מתוך רק לאחר שסיימתי ללמוד למעשה את התואר השני חשבתי לעצמי אם כבר להשקיע שנים במחקר אז לא כדאי באמת בספרות גרמנית אלא מקומית ופה בעצם התחלתי לחזור אל מה שאנשים רבים אחרים מגיעים באופן טבעי ורציף.



יעקב אגמון:
ואז פשוט קיבלת... הנה אני יודע מתי קיבלת את ההחלטה. אז... בעצם התחלת לכתוב לפני שעשית את המחקר?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, בוודאי.



יעקב אגמון:
מתוך כוונה לפרסם אני שואל לא למגירה.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
איש לא כותב... גם למגירה זה תחנת ביניים לכולם.



יעקב אגמון:
זה ברור אבל אתה אומר אתה צובר את הדברים כך וכך עד תקופה
מסויימת?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אני כתבתי כמובן כל התקופה שלמדתי. אומנם תקופת הלימודים שלי היתה בעייתי מבחינת היכולת לכתוב, זה באמת שני דברים שהם מפריעים אחד לשני, גם לעשות עבודות, גם להשתתף בשיעורים וכן הלאה וגם לכתוב, זה מאד עצר אותי. כל תקופת הלימודים שלי היא למעשה אוסף של אתיודים שלא פורסם אף פעם ולא יפורסם ואין לו ערך ואני לא בטוח ששמרתי אותו. לאחר שהפסקתי ללמוד אז חזרתי לכתיבה.



יעקב אגמון:
זה מעניין, זה רוטינה אצלך. לא קראת עד שסיימת את הלימודים ואז התחלת לקרא וכאן שוב אותו תהליך.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, תקופת הלימודים היא במידה מסויימת...



יעקב אגמון:
העונש.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא יודע, בכל זאת בחרתי בה בדבר הזה אבל היא לא יכולה להפעיל אותך כפי שמפעילות אותך תקופות אחרות.



יעקב אגמון:
איזה משורר שתפס אותך בכתיבתו, ישראלי?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
טוב אז באמת אבות ישורון מאד השפיע עלי, ספר מוקדם...



יעקב אגמון:
מהצעירים יותר?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
מהצעירים, תראה, אני לא עד כדי כך. היו כל מיני השפעות שאתה מנסה בעצמך להילחם בהם, למחוק אותם שלא לפרסם אותם. אני חושב שמשהו אצל ויזלטיר בהחלט השפיע עלי, משהו מאד נגיד בתחום של המתפאורה של התחביר הריתמוס. בהחלט.



יעקב אגמון:
בוא תקרא לי שיר של ויזלטיר.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
הנה זה דוגמא לשיר אירוני, גם הוא פוליטי שנכתב בשנות ה- 80 אני חושב שתקופת מלחמת לבנון ונקרא "חבל - תלוי".
אל תזכיר את התלוי בבית החבל
פן יזדעזע בכל נימיו
החבל מבקש התייחסות עניינת אליו עצמו
הוא הוויה חד פעמית ומורכבת
קרב אליו בראש פתוח והתגלו איכות הסיבים
תיו השזירה
ריח החרציות הנודף ממנו
דבק באלה והוא יקבל ביקורת קולעת בעין אוהדת. רק אל תיכרוך דברים שלא מן העניין ואל תעליל עליו עלילות.



השיר הזה הוא כאילו פרודיה על פרשננו ועל דוברנו.



יעקב אגמון:
שזאת היום מכת מדינה וזה כתוב בשנות ה- 80.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן אבל על זה מדבר באופן שבו התודעה הישראלית שתמיד מוצאת ביטוי בפיהם של אלה ואחרים מנסה לתת לגיטימציה למה שקורה בלבנון כמו למשל אל תכרוך דברים שלא מן העניין, על תעליל עליו עלילות, הוא מקבל ביקורת, צריך לקרב אליו בראש פתוח עלינו כמובן ופה כמובן באופן אירוני כי פה מדובר על החבל. מעשיו של החבל ניכרים שם. שם נמצא התלוי.



יעקב אגמון:
איזה תלמידים יש לך בספרות?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
יש לי תלמידים בת"א שאני חושב רובם ככולם בוגרי בתי ספר ממלכתיים רגילים. אנשים שכמעט, אנשים שהם פרי החינוך הממלכתי שהוא בעייתי מהרבה בחינות כשאתה מדבר על ספרות.



יעקב אגמון:
זאת אומרת אתה צריך להתחיל מהתחלה כמעט.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
מהתחלה אני לא יודע אבל יש דברים שכבר אי אפשר לעשות. כלומר העולם הסוציאטיבי שלהם מאד מוגבל. אני מדבר על סוציאטיביות יהודית.



יעקב אגמון:
וישראלית גם?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
טוב ישראלית מכירים, את פוליקר וכאלה, אני לא רוצה להפליל ואני לא רוצה להכליל גם אבל כשמופיע פסוק מהתנ"ך שלא לדבר על דברים באמת יותר מוזרים כמו משנה או תלמוד וכמו כל הספרות הרבנית, זה דבר שמעולם הם לא נפגשו בו מתוך דבר שלא יצר אצלהם הרגשת שייכות. זה לא שלהם זה תרבות זרה והבורות היא לא דבר אפילו שאדם מתבייש בו לכן מהבחינה הזאת במידה רבה זה מקביל את היכולת שלהם לקרוא את הטקסטים האלה ועל המורה מוטל פה תפקיד של מתווך, לא רק של מורה.



יעקב אגמון:
אתה צריך אולי לשדל אותם להתאהב בשירים. לפלרטט איתם. בינם ובין השירים.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
דווקא שירים...



יעקב אגמון:
כי אתה יודע, בכל זאת זה לא מושג, שירה צריך לאהוב. לא אומרים את זה לגבי ספרות שצריך לאהוב. זה מעניין ולקרוא אבל לאהוב.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
זה נכון, לי פעם היה מורה שעזב בנתיים את הארץ כשלמדתי בירושלים כשבשיעור הראשון הוא אמר דבר כזה. אני רוצה תלמידים שישנאו ספרות. ולמה הוא התכוון? הוא התכוון שפה אנחנו לא עוסקים באיזה יופי וכמה שזה נחמד וכמה שאנחנו אוהבים. אנחנו עוסקים בדברים שלא נובעים מאהבה אלא נובעים מרצון לידע, נגיד את זה בצורה הכי אמפטית שלו.



יעקב אגמון:
רגע, זה איזה פרופ'?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
כן, איזה פרופ' כמובן. והוא דיבר על שיטות קריאה וצורות קריאה וכן הלאה וכן הלאה. כמובן שאני לא מקבל את גישתו ואני שמח לפגוש תלמידים שבאמת אוהבים אבל האהבה לפעמים קשורה בהרבה עצלנות כך שקשה, קשה לי לבנות על זה קשה לי להסתמך על זה.



יעקב אגמון:
אני לא אסלח לך שמדברים על שירה ואתה אומר שאהבה קשורה לעצלנות.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אגב, אני רוצה לתת לך דוגמא. אני בזמנו עמדתי בפני הדילמה לאיזה בית ספר לשלוח את בנותי.



יעקב אגמון:
בנות כמה?



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
אז הן היו בנות 6, היום הגדולה היא בת 13 כמעט. ואז אני זוכר שלימדתי גם בת"א קוראנו שיר של אמיר גילבוע: "ואחי שותק ואחי שותק ודמו מן האדמה זועק. יושבים שם שלוש כיתות, מאה אנשים איש לא נרמז, זה לא איזה רמז מיוחד לא ליודעי חן, קין והבל". אני החלטתי באותו יום שאני רוצה לחפש בית ספר אחר שבו יכול להיות שכן ילמדו וכן יזכרו ומצאנו בית ספר שנקרא תלי בירושלים שהוא ראשי תיבות של: תיגבור לימודי יהדות. ובאמת לאחר מאמצים ושידולים רבים מצידי הם קיבלו על עצמם ללמוד תנ"ך בעל פה וגם בשיטות מאד קלות של קריאה כל שיעור נפתח בקריאה של טקסטים שרוצים שילמדו אותם וראו איזה פלא, ילדים לומדים בקלות. אחר כך נוכחתי לדעת באיזה קלות גם ילדים צעירים גם שלא מבינים מה שהם לומדים לומדים בעל פה והילדים שלי נשארו תקופה ארוכה על בר כוכבא נפל בשביל והוא שם בכלוב. לא הבינו מילה אבל כל כך אהבו את זה כך שללמוד בעל פה זה דבר מאד קל ואני כשאני פוגש אנשים שבאו מרוסיה, השאלה הראשונה שלי היא האם למדתם בעל פה בבית ספר והתשובה הכמעט אוטומטית שכן. פושקין ולמדנו ואם פושקין אפשר ללמוד אז למה אי אפשר ללמוד את שיר השירים...



יעקב אגמון:
שיר על טטיאנה, לחזר באמצעות השיר.



ד"ר יוחאי אופנהיימר:
לא לא לחזר באמצעות השיר אבל לנו יש את הספר הזה, מדוע להתבזות בצורה כזאת. אני מקווה שהתוכניות החדשות של משרד החינוך יהיו תוכניות שיחזרו, יהיה להם מידות קונסרבטיביות יותר ושאומרות שאפשר גם ללמוד בעל פה טקסטים כמו התנ"ך שלא לדבר כמובן על שירה עברית.

הארץ ספרים, 4/8/2004 שבוי בנייטרליות מאת יוסף שרון לא רבות הביקורות המעניינות המתפרסמות בעיתונות בשנים האחרונות בתחום השירה. לעומת זאת, ההקדמות או ה"אחרית דבר" בספרי שירה, הגות ומחקר (ראו למשל את דבריו של דן מירון באסופות של מבחרים משירי משוררים עבריים בהוצאת מוסד ביאליק) בהחלט מתרבים והולכים. העתקת הדיון מתחומי הביקורת בשירה העברית אל דיון בפורמט של ספר יוצרת הרגשה שהשירה פועלת באפיקי התקבלות מובנים מאליהם, ואולי אף גרוע מזה: מתעוררת הרגשה שבמקום להתבונן בשירה עצמה עוסקים ב"עיסוק בשירה", והעיסוק הזה הוא אפילו עיסוק פורה. זהו מצב חדש. החיים בתוך הלשון - ואפילו בלשון השירה - אינם מפלים היום לטובה את המשוררים. המחשבה על הלשון באקלים של ביקורת התרבות לא היטיבה דווקא עם "דמות המשורר". הוא אינו נתפס כאדם מפוכח (יותר) מבחינה פוליטית. שכן, קנה המידה לפיכחון בעידן הפוסט-מודרני הוא חשד שיטתי בכל סוג של הסכמה מילולית. וגם לו, למשורר, אין אפילו החירות להצעה משוחררת-נראטיב. האם בפרספקטיבה פוסט-מודרניסטית יכול חוקר להציב לעצמו קני מידה ונורמות מחקר בהירים בעניין זה (ראו, למשל, הוויכוח הלא בהיר של אופנהיימר בעמודים הפותחים של הספר עם חנן חבר ודן מירון בנושא הקדימות של הפוליטי לאידאולוגי או להפך, בתחום השירה הפוליטית)? יתר על כן, ברוח הנהיליזם הניטשאני, הצבת הסובייקט הסובל במרכז העולם הוא גם מות האובייקטיוויות. פירוש הדבר הוא שכל מעשה יכול להיות מתורץ כמוצדק משום שמקורו בסבל שאין לו פדות. זו המשמעות הכואבת והאמיתית של מות האמת. מה פירושו של דבר איפוא "שיר פוליטי" בעולם שבו המציאות היא לכל היותר נקודת המבט עליה, או לכל היותר "הבנייה" של אידיאולוגיה? האם נשארה קטגוריה כזאת ששמה "שיר פוליטי"? איך מצביעים על רוע ויוצרים הסכמה משכנעת לגביו? מכל מקום, כשהרוע הופך להיות עניין של תודעה או של נראטיב, יכולה גם השירה לקוות שמהירות הבריחה שלה - במאמץ להיוותר בלתי-מובנית - תאפשר לשיר זמן ארוך ככל הניתן להיכתב באהבה: נוף הארץ מתרומם מעל אישה ערבית לוקטת זרדים לערמה. מרימה מעל ראשה, ואני מצד שני מרים לה. ועמדנו רגע זה מול זו תחת הערימה. שירים פוליטיים נכתבים באינטנסיוויות, שרק שירי אהבה עולים עליה, אמר פעם פבלו נרודה (בראיון עם ריטה גואיברט, Guibert, "שבעה קולות", הוצאת אלפרד א' קנופ, 1972), או בלשונו שלו: "שירה פוליטית יש בה עומק רגשי יותר מבכל שירה אחרת, להוציא שירי אהבה. עליך לחצות את השירה כולה לפני שאתה הופך למשורר פוליטי". השיר שהובא כאן אינו על גדר ההפרדה והבאתו כאן אינה ביטוי לעמדתי שלי בדבר אותה גדר/חומה והפוליטיקה של ההתנתקות וסיכוייה. את השיר כתב אבות ישורון ב"שער כניסה, שער יציאה", 1978. אופנהיימר טוען שאבות ישורון המאוחר כבר איננו משורר פוליטי. אילו נכתב השיר היום, אפשר להניח שמבקרים פוסט-מודרניים נוספים לבד מאופנהיימר היו אומרים עליו כי אבות ישורון המאוחר אינו "משורר פוליטי" לגמרי. כיום איש בישראל אינו מותח קווים מחברים מעניינים בין יוצרים מתקופות שונות בספרות העברית, אולי משום שתחושת הריקבון היא המסקנה החשובה ביותר המחכה לנו בקצה של כל השוואה. מה עושים, אם כך? איך מודדים ערכו של שיר? כדי להוכיח שערכו של הטקסט השירי טמון כל כולו בחשיבותו, ובעצם היותו טקסט, הולכים לקרוא טקסטים של אנשים שסמכותם הרוחנית אינה נגועה בריקבון התרבותי שלנו - אלתוסר, שטיינר, תורבורן, הודג'ס ואחרים. כך מייבא אופנהיימר למרחב המזרח-תיכוני השדוף שלנו אנשים טהורים אלה, מתוך תקווה שהם רלוונטיים משהו לזמן אשר בו הורדה השירה לאשפתות שלא ידעה מעולם - אשפת הכוחנות, אשפת הנביבות המחשבתית, כל אותה אשפה פוסט-קפיטליסטית שהשירה איננה צריכה כדי להראות את קיומה באור היום. אפשר לומר כי השירה הפכה לגן נעול לקוראיה בבידודם: ביקורת השירה של הזמן הזה בישראל איננה מציעה אלא ביקורת שהיא עוד שטח שומם, במקרה הטוב, או חזרה מובחנת על ההבחנות שמציעים השירים במקרה היותר סביר. אפשר גם לומר, שהזמן המעניין ברח מהדיון החכם בשירה, כיוון שמסריה מורכבים, מרים וסותרים מכדי שתוכל לדובב את קוראיה ולהביא אותם לנקוט עמדה ביקורתית שפויה כלפיה. עם זאת, השירה מוצאת לה קוראים מהימנים רבים. אופנהיימר ודאי נמנה עם הקוראים הרגישים של שירה ישראלית, אלא שבספרו זה ההעדפות המתודולוגיות הכרוכות ביישומה של הרוח הפוסט-מודרנית גוררות את השירים להיות כלי לייצוג מהלך הגותי אופנתי ואקדמי-פוליטי יותר מאשר מופת לעולמות אישיים מרתקים של משוררים בעלי אינטרסים רוחניים מורכבים. דבר זה בולט בפרט כשמתבוננים בצורך של אופנהיימר לעבור מן השירה אל התיאוריות הפוסט-מרקסיסטיות של חוקרי תרבות מלומדים ופיוטיים למדי בניסוחיהם. אופנהיימר עצמו מסביר את הקושי המתודי שלו בספר זה (עמ' 33-29). הבעיה היא שההסבר לקושי נכתב ככל הנראה מאוחר, וכך יש בו לא מעט מ"התנצלות המחבר" על כמה בעיות מתודיות לצד איזו גבורה של "אף על פי כן", שכאילו אומרת שכתיבתו לא היתה ברכה לבטלה. למרות הטענה של אופנהיימר שיש הבדל בין שיר פוליטי לבין השראה לשיר מכיוון אידיאולוגי, שירים רבים המובאים בספרו אינם צמודי אירוע או תאריך מסוים שהוביל את המשורר לכתוב את השיר הפוליטי הנוגע ספציפית באירוע היסטורי. ואכן, כמעט כל שיר שזוכה בספרו של אופנהיימר לביאור ולפרשנות מעלה את השאלה למה דווקא שיר זה נבחר כשיר פוליטי. האם לא יכול היה להימצא שיר שהפתיע במיוחד את אופנהיימר הקורא - וחסרים לנו בעיקר קוראי שירה עם העדפות אישיות משכנעות - כדי לבטא את משאלתו של אופנהיימר החוקר להבהיר למה שיר מסוים הוא שיר פוליטי? הכתיבה של אופנהיימר לא מצליחה לשכנע שהבחירה להתמקד בניתוח בשיר זה או אחר אינה בבחינת מקרה או הנחת המבוקש. כך קשה להשתכנע ששיר שנבחר - של אלתרמן, או של אצ"ג - שנבחן באמות מידה אישיות של קורא חוקר, הוא שיר טוב במיוחד של אותו משורר. בייחוד קשה על כן להשתכנע שהשיר הוא שהזניק את אופנהיימר לרעיונות שלא שמענו כמותם. הרושם הוא שהספר הזה נכתב כעיבוד של הרצאות או של תשובות לשאלות אפשריות שיכול הקורא לשאול, עם לא מעט תושייה ופלפול "לשם שמים" או לשם האקדמיה. הטקסט של אופנהיימר נראה משויף היטב במטרה להעלים את המגע האישי ואת הטעם האישי של החוקר. אפילו התחקות אחר הנימה האלגית בשירי זך המאוחרים, שראשיתם עוד בתקופה הלונדונית שלו בספר "צפונית מזרחית", לא היתה כנראה מעלה או מורידה מלכתחילה מיחסו של אופנהיימר אל זך כמשורר פוליטי. שמו של הספר, "הזכות הגדולה לומר לא", הוא ציטוט מתוך שיר של נתן זך ב"אנטי מחיקון", שנכתב בזמן מלחמת לבנון. השימוש בפסוק זה ככותרת לספר מורה על כך שהחוקר הסתפק בספר הזה ב"שורה התחתונה" שלו: בהצלחתו של המשורר להשתתף בדיון ציבורי בזמן מסוים, ו/או בעמידותו של השיר בקריטריון מיוחד - שאני לא הצלחתי להבינו עד תום - העושה אותו "שיר פוליטי" נחוץ כמובן. כך או כך, אופנהיימר לא מבקר ממש בשום מקום בספרו את "שירי המחאה" של זך - כך כינה זך את הז'אנר השירי בכתיבתו בזמן מלחמת לבנון. התוצאה היא שהמחאה הפוליטית נעשית קנה מידה לנחיצותו של השיר, יותר מאשר לערכו כשיר פוליטי. אין לאופנהיימר - מלכתחילה לא - דבר ביקורת משמעותי: גם אם קיים בעבורו הבדל קובע כלשהו בין שיר פוליטי שכתב משורר לא-אידיאולוגי (רמי דיצני, למשל) לבין שיר פוליטי שכתב משורר בעל אידיאולוגיה מסוימת (למשל, אלכסנדר פן), הפוליטיקה של השיח קודמת לספרות. נראה לי שזו פוליטיקה ספרותית, אשר פוגעת בעיקר באינטרסים הרוחניים של אופנהיימר: משוררים אנטי-פוליטיים, או לא פוליטיים, שהם פוליטיים בעליל, כמו פנחס שדה, ומשורר פוליטי כמרדכי גלילי (כולם כתבו כבר בשנות השבעים) הספר איננו מזכיר. גם לא את נוח שטרן. יתר על כן, לא ברור למה שיר מסוים שמובא בספר, של משורר לא פוליטי, הוא יותר פוליטי מכל שיר פוליטי שכתב "משורר אידיאולוגי" (במקרה של משוררים כאצ"ג או ויזלטיר או אבות ישורון איזמל ההפרדה לא עומד במבחן הקריאה הביקורתית של קורא הספר הזה). הסיבה לאי-בהירות זו נעוצה בחוסר הרצון של אופנהיימר לאפיין באופן חד את הפואטיקה של המשוררים ולדון בכמה סוגיות מעניינות, במקום לדון במכלול בפרספקטיווה לאומית. החיים בצל הנראטיב עושים את אופנהיימר לחוקר פסיווי, ואפילו מוסתר מעט. קנה המידה שלו לבחירת טקסטים שיריים לספר היתה יכולתם לשרת את רעיון ההתאזרחות של השיר הפוליטי בתחום ביקורת התרבות הרצויה לו. משוררים (כאצ"ג או כעמיחי) מוצאים עצמם אורחים רצויים או לא רצויים ב"נראטיב הנכון" או ה"לא-נכון" - הימני או השמאלי - באופן שפוטר את אופנהיימר מלהיות מעורב אישית או מאוהב אישית. התוצאה היא שהוא נשמע לעתים שווה נפש אפילו כלפי האילוץ להעדיף נראטיב אחד על פני אחר. לכן כה מוזר הווידוי של אופנהיימר (עמ' 33) על אי-יכולתו להישאר נייטרלי בכתיבתו: אני נותרתי בהרגשה חזקה שאופנהיימר בהחלט שבוי בנייטרליות. את האמירה "אני רוצה למות על מיטתי", של עמיחי, יכול היה לומר גם מי שנמנה עם "הנראטיב ההגמוני" ולהישאר חי וקיים. יהודי ללא תודעת גבורה, או יהודי שמסתכל בראי כמו פרעה בשירו של פנחס שדה "היסטוריה" והאלימות האינטלקטואלית (זה הצד היפה ביותר בשיר האנטיפתי "היסטוריה") גובה מחירים שמעצבנים אותו פתאום. אם אישיותו של אופנהיימר החוקר נטמעת בכל אפשרות שירית באותה מידה של רצינות שוות נפש, נעלם ההסבר החשוב מכל בספר זה, והוא: מהו שיר פוליטי טוב ושיר לא-פוליטי לא טוב, והיכן עוברות הבחנות אלה בשירה העברית? בספרו של אופנהיימר, אידיאולוגיה ומציאות (בניגוד להפרדה המסורתית בין "טבע" ל"תרבות") הן היינו הך. לכן, כאשר הוא נדרש להסביר למה שיר מסוים של עמיחי הוא פחות פוליטי משיר אחר - הוא לא יכול לעשות זאת. הוא כותב כמי שנמצא בהילוך רביעי במכונית שאין בה נוסעים, או שכל הנוסעים בה הם אוהדים מושבעים מכדי לבקש לשמוע שוב את ההילוך הראשון, והשני, והשלישי. קפיצה מעניינת יכולה אמנם להיעשות, אבל לשם כך היה על המחבר להיות אישי יותר, ולו למען הבסיס התיאורטי של בחירותיו. טוב היה אילו המחבר היה כותב ספר פוליטי שהשירה בו היא בחירה הכרחית כחלק ממהלך מחשבתי פוליטי גלוי, ולא עוד אסמכתה לחתרנות צמחונית, המאפשרת לקורא להתעדכן בתיאוריות הפוסט-מודרניות. הפוסט-מודרניזם אמנם יכול לקרוא בכל השפות, אבל ספק אם הוא מתחרה חזק דיו להתמודד עם הריבונות העיקשת של משוררים. ההסתגרות של המחשבה האקדמית בחקר השיח לסוגיו השונים משאירה מעט מקום להתבוננות אינדיווידואלית בשיר. קריאה של שיר צריכה להתחיל מתוך השיר, מתוך תפיסת המציאות של המשורר ומתוך הגורל האינדיווידואלי שלו, לא מתוך תיאוריות של נראטיב ותפיסת עולם פוסט-מודרנית בלבד. והרי המשאלה הרצינית של השיר הפוליטי היא לקרב אותנו לשאלה "מה עושים" ולא כיצד לדבר ולחשוב. אכן, אולי לא במקרה כינה מרקס את ההוגים, ממשיכיו של הגל, בשם "ליטראטים". אבל הגל קרא הלדרלין והושפע ממנו, ועיצב לעצמו עולם הגותי. ואילו הפרספקטיווה הפוסט-מודרנית כבר לא מניחה למשורר את חירותו בתוך ההיסטוריה. הלוגיקה הדיאלקטית מבית מדרשו של הגל תפתיע את המשורר החי או המת: עורמת התבונה תציב אותו בתוך מכנה משותף אידיאולוגי גדול הפועל עליו תמיד ממילא. תמיד מתוך אותו ליקוי הקיים בעולמה של הרוח והמציאות כאחת. מהלך מחשבה כזה יכול לקרב את אופנהיימר לאימוץ אמירה של באחטין על הדובר הסמכותי ב"שמחת עניים" בשירי אלתרמן. באחטין דרוש כדי לבודד את הדובר הסמכותי מתוך הקשר ספציפי. באחטין מדבר בעצם על תופעה בתחום "הדיבר ברומן", ואילו אופנהיימר - נאמן לשיטתו - דן בה בהקשר של הפואמה הנוצרית-היהודית הזו של אלתרמן, אשר אותה מוביל דובר מיתולוגי בשירה: זהו דובר אלתרמני שהושאר כמו מחוץ לזמן, ללא מקום וזמן ספציפיים; סמכותו של דובר זה נוטלת אמנם את ערכיה מגנזכי הנראטיב הלאומי, אך "העני החשוב כמת" של אלתרמן מציע פתרון שירי מפתיע בעולם שבו אופק הציפיות - ראה רשימתו של אלתרמן "עולם והיפוכו" שנדפס בשנות השלושים - כה דל, עד כי ההסתכלות של המת הזה בחומרי הנראטיב שלו היא גם גרוטסקית. הגרוטסקה נובעת מכך שהיא חוגגת אפילו את ההבל בסמכותיות על-אישית. בלי אלמנט זה של גרוטסקה קשה להבין את הפרדוקס של הסמכות הדמונית והמגוחכת: שדווקא את הרעיה האהובה, יותר מאשר את האויב הצר, עושק המת-החי בלהט ובקנאה, ו"בסיווגים של בגידה, ניאוף, חטא, הבל, שקר", כדברי אופנהייימר (בעמ' 39). מכל מקום, מן הפואמה הזאת עובר אופנהיימר לטפל בנושא הבלדה הלאומית של "הטור השביעי". לכן הוא זקוק ל"דיבור הסמכותי" של באחטין כדי להתייחס ל"ניסוחים סמכותיים" ב"הטור השביעי". הנה כי כן, ההבדל בין רומן לבין שיר לא קובע בשביל אופנהיימר את גובה הסמכות של המשורר, אלא מוריד אותה. נוצר מצב משונה, שאופנהיימר דן בשתי פנים של אותה מטבע: מצד אחד קיים שוויון ערך מהותי בין "שמחת עניים" לבין "הטור השביעי", בהקשר הפוליטי, ומצד שני "שירי הטור השביעי משיבים לפעולה את מעמדה המרכזי" (כאילו אין מעמד פוליטי מרכזי לפעולה או לאי-פעולה ב"שמחת עניים"!!). אופנהיימר בטוח שהוא יודע איפה נמצא הבלתי-אנושי. אך בכל דף ודף במחקר זה "קורא" אופנהיימר את הפוליטי מפרספקטיווה של בדיקת פוליגרף סינתטית. הוא מסרב להוקיר את העובדה שהשירה היא עמדות, לא רק עמדה אחת, עמדות שיש בהן גם "חוקה הסמויה מהעין" ורגעים לא פתורים מעוררי השתאות. המבקר מציב למעשה את המשורר כמי שעומד בצד אחד של המתרס כדי לרצות את אותה "מפלצת היגיון" - כפי שכינה פעם קאמי את הדיאלקטיקה של הגל - וההיגיון הוא זה: "כל דבר יכול להיות הוא עצמו וגם היפוכו". מסיבה זו יכול הדובר הסמכותי לנדוד מ"שמחת עניים" אל "הטור השביעי" וכך להשתייך - חלילה לא מבחירתו להסתפק בפרסום שירים פחות טובים מאשר ב"שמחת עניים" - אל רשות הרבים של ההיסטוריה הלאומית בכבוד הראוי ליריבים פוליטיים. שיפוט ערך מתוך קירבה של ממש לגבי אלתרמן בריבוי פניו אין בספר של אופנהיימר. החוויה האמוציונלית הזיגזגית של אלתרמן המשורר, ודיוקנו האנושי המסובך והפגום כמשורר שכתב גם שירים גרועים אבל שרצה להקשיב ככל שהניח לו כישרונו לאנשים ולגורלם, אינם קשים כל כך להבנה משעה שכולנו הופכים לקוראים מובנים (אידיאולוגית) ומשעה שהשירה הובנתה מפרספקטיווה שבה אין הבדל בין אידיאולוגיה לדיבור של יום-יום או שירה. ואם כל היבט מילולי הוא מלכתחילה אידיאולוגי, הרי פטור גם המבקר מלתת את הדעת ליחסו האמוציונלי שלו אל ההבדל שבין "שמחת עניים" לבין "הטור השביעי". איך כתב פעם אבות ישורון: "אין חוקת אהבה לארצנו. יש אהבה לבלי חוקה לה..." אופנהיימר שוכח בספרו את "חוקות האהבה לבלי חוקה" של המשוררים, כשם שהוא שוכח שלא כל מי שאומר "אני רוצה למות על מיטתי" מתכוון להמציא אידיאולוגיה חלופית (יש בכך גם מן ההשפלה לשירת עמיחי, שהרי מותר למשורר טוב לברור לעצמו יריב חזק יותר, ספציפי יותר, מאשר הנראטיב ההגמוני). הדברים יכולים להגיע גם לידי גיחוך גמור: המשורר ו"ה אודן, מוצא אופנהיימר מקום לומר, אינו עונה לגמרי על הקריטריון של "משורר פוליטי". לא בספר זה. והדעה של אופנהיימר על אודן נראית בעיני עדות מובהקת לכך שצריך לקרוא את ספרו של אופנהיימר כדוגמה מאלפת לצמצום הערך שמנסים הפוסט-מודרניסטים הישראלים להטיל בכל קאנון ספרותי ותרבותי, אם ומשעה שהיה לקאנון מוסכם על הכל. אתה עוקב אחר הקריאה של אופנהיימר בשיר הידוע של ויזלטיר "אש אלהים" ומגלה לתדהמתך כי ויזלטיר מצטט ללא מרכאות בשיר זה תמונות מ"חירבת חזעה" של ס' יזהר. וטענה זו, למשל, אינה זוכה לכל גיבוי טקסטואלי, לא במלות השיר של ויזלטיר ולא במלות ההסבר של החוקר. ואולי אופנהיימר, בניגוד למשוררים של ממש, סובר שהגאולה היא מהלך הסובל גם אי-דיוקים? "היא מזדיינת בקלות/ (או כמעט שלא זזה כמעט/ כל הדפיקה או מסייעת/ בתנועה קלה של הישבן.." זה עוד שיר שמנתח אופנהיימר בספרו (בפרק על שירת יצחק לאור). למקרא שיר זה נזכרתי בדברים שכתב לאור: "כל אחד בתורו הוא מושא לפציעה, לניסוי, לזוועה קטנה או גדולה..." בספרו "אנחנו כותבים אותך מולדת". שיר הזיונים הפוליטי, או האידיאולוגי בעליל, כמו השיר על הבריגדות האדומות בחושך של יצחק לאור בספר "רק הגוף זוכר", אינו מתיימר להיות אפילו תחליף לרוע הקפוא המובנה של הסופרמרקטים: גם הוא וגם הבריגדות האדומות בחושך יוצרים את הרושם שיסוד הסבלנות והשוויון נקנה במחיר של עריצות חדשה, פחד חדש וחירות שהיא למעשה כניעה לטוב הלב ההפכפך של דובר הנראטיב החלופי, לאור. המשורר ג'ון קיטס, שבילבל בין בלבואה לבין קורטז והצביע על האיש הלא נכון מבין השניים כזה שגילה את האוקיינוס השקט, אמר פעם כי שום עובדה אינה אמת אלא אם כן התאהבת בה. אפשר לקרוא דברים אלה כהתנצלות אפשרית על שגיאה לא מנומסת, אבל גם כניסיון של קיטס לגלות לנו איך, כמשורר, הוא מגדיר אמת. כלומר, מה דרוש כדי שעובדה תהיה אמת בשיר. התשובה היא אהבה. אופנהיימר, יש לומר, חכם ומעודן מיצחק לאור, אך טעותו העיקרית היא שהסתיר בספר זה את מקור השראתו לשירה הפוליטית הראויה בעיניו: שירי מאיר ויזלטיר. במקום לשתול בספרו הרבה עלילות משנה מתחום חקר התרבות, הפילוסופיה והסוציולוגיה, המטשטשות את קו העלילה הפנימי העיקרי ומייפות את השיח האקדמי של "הפואטיקה של האכזריות", ראוי היה שאופנהיימר יבליט מלכתחילה בעיקר את העובדה שיש לו דגם לשירה פוליטית שהבשילה לכלי יעיל למחשבה חדה ולראייה ביקורתית. שכן, קנה המידה לפרישת הדיון הביקורתי של אופנהיימר בשירה פוליטית בישראל על פני תקופה שראשיתה לפני קום המדינה, כך אני חש, הוא הישגיהם של מאיר ויזלטיר ושל אבות ישורון כמשוררים שלא נזקקו לפואטיקה נפרדת כדי לכתוב "שיר פוליטי". אך מחמת העומס בקישורים בין עלילה עיקרית לעלילות משנה בספר זה הופך אופנהיימר לבלתי נראה. ואמנם, בהגות הפוסט-מודרנית יש הרבה "גלות של עירנות שכלית", כדברי פסואה ("ספר האי-נחת", עמ' 72), בעיקר גלות אנינה בשולחן הכתיבה שיש לכבד אותה, אבל במציאות אנחנו נידונים כל הזמן "להקריב את האושר הבא" על מזבח הסבל שבהווה ועל מזבח העתיד הלא-ברור (אם מותרת לי פרפראזה על שירו של אבידן "תשדורות מלווין ריגול"). לכן משוררים חכמים בוחרים להגיד "לא" ספציפי ולשים תאריך בסוף השיר, ואילו הוגים ומבקרים פוסט-מודרניים אומרים "לא" עד בוא הגאולה, שלא ברור כבר מה היא. גם אבות ישורון לא השאיר אחריו מסמך כתוב בדבר "עיקרי הגאולה". הוא השאיר אחריו את החוכמה והרגש שהגנו על אהבותיו מפני "קלישאות מקובלות". פרט לכך, צריך עבודה של מבקר ולא רק של חוקר, שכן השירה הפוליטית בשירה העברית קלטה אל תוכה גם הרבה "סתמיות חסרת חוליות", כלשונו המבריקה של אבידן, ודרוש חוש הומור לפעמים - חוש שאופנהיימר חסר אותו הרבה בספר זה - כדי להציל גם את השירים מחוקי מחשבה נוקשים, שאם לא כן גם אתה עצמך נופל בדרך לעמוד התלייה של "השיר הפוליטי הנכון". יוסף שרון הוא משורר, מלמד בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

מבצע אלקטרוני
$41 $16
הוספה לסל