חיפוש מתקדם
>הרשעה עצמית במשפט העברי
מידע נוסף
מו"ל:
שנה:
2004
דאנאקוד:
45-251018
ISBN:
965-493-189-3
עמודים:
573
שפה:
משקל:
1080 גר'
כריכה:
קשה

הרשעה עצמית במשפט העברי

ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית

תקציר

אל מול כמה פרשיות של הרשעות שווא, אשר בחלקן מסתמכות על הודאות כוזבות, מתערער לאחרונה מעמדה של ההודאה כ'מלכת הראיות'.
'אין אדם משים עצמו רשע' – כלל תלמודי זה, השולל הודאת אדם במעשה פלילי, אין לו אח ורע בכל השיטות המשפטיות בעולם העתיק, בימי הביניים ובימינו. תורת ישראל קובעת שלא מפיו של הנאשם תצא הרשעתו.
הספר מוקדש לניתוח העיקרון הזה: מקורותיו, תולדותיו, הנימוקים והסברות שמאחוריו, השלכותיו המשפטיות, החברתיות, הערכיות והדתיות והגורמים שהביאו לסטיות ממנו.
המחקר מבוסס על עיון במקרא, במשנתם של התנאים, בתלמודם של האמוראים, בתורתם של ראשונים ובהערותיהם של אחרונים – הכול מנקודת מבט השוואתית. באמצעות מחקר בין-תחומי של סוגיה זו במשפט העברי נגלית עמדת תורת ישראל לעומקה.
פרופ' אהרון קירשנבאום, זכה על ספרו זה, בפרס ויילר מטעם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

ביקורות ועוד

מועד שנתון למדעי היהדות כרך טז תשס"ו מאת: חנניה בן מנחם








חדש בספריה
א' קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט הפלילי, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ה, 573 עמ'

אין אדם משים עצמו רשע

במשך שנים רבות נתפשה ההודאה כ"מלכת הראיות" בדין הפלילי. אכן, כמה פרשיות של הרשעות שווא (דוגמת פרשיות נאפסו, אל-עביד, חבורת מע"צ, עמוס ברנס ואחרות), שבמהלכן הודו נאשמים במעשים שלא עשו, ערערו את מעמדה. לפי נתונים שונים, כ-20% מכלל הרשעות השווא נולדות בעקבות הודאות כוזבות של נאשמים.

בספרו החדש והמקיף, הרשעה עצמית במשפט העברי, קורא פרופ' אהרן קירשנבאום לזניחת ההודאה ככלל ראייתי דומיננטי, ולשיבה לתמיכה בכלל הגדול של המשפט העברי לפיו "אין אדם משים עצמו רשע". פרופ' קירשנבאום מצביע על מקורותיו של עיקרון זה בדין העברי, תולדותיו והסברות שמאחוריו, ומצביע על השלכותיו החשובות הן בתחום המשפטי, הן בתחום החברתי והדתי. בדרך שיטתית, סדורה ובהירה מוביל הספר את הקורא מן המקרא, דרך המקורות התלמודיים ועד לספריהם של אחרונים, תוך השוואה לשיטות משפט אחרות. אגב כך, הוא מציע שורה של שינויים שראויים, לדעתו, להיעשות בסדר הדין הפלילי במשפט הישראלי. כך, למשל, במקרה של הודאה שנגבתה שלא כדין (באמצעות הפעלת לחץ פיזי על הנחקר, עינויים וכיו"ב), הוא מציע לאמץ את דוקטרינת "פרות העץ המורעל" שלפיה הודאה כזו אינה קבילה.

למרות עיקרון זה, המחבר אינו ממליץ על פסילת קבילות ההודאה מכל וכל. כפי שהראה המחבר, גם במשפט העברי עצמו נמצאו חריגים לעיקרון הפסילה הגורפת של ההודאה העצמית. עם זאת, מומלץ להגביל מאד את השימוש בהודאת הנאשם ולנסות להגיע להרשעת נאשמים באמצעים אחרים, שאינם תלויים בחשוד. מן המפורסמות הוא, שמרבית הודאות השווא נגבות מנאשמים השייכים לשלוש קבוצות אוכלוסיה מוגדרות: בעלי מנת משכל נמוכה מאד, ילדים ונוער, ומכורים כבדים לסמים ואלכוהול. לנוכח זאת, מציע פרופ' קירשנבאום לאמץ לגבי חשודים ונאשמים הנמנים עם קבוצות אלה את גישת השופטת דורנר בפסק דין אל-עביד, המגדירה הודאה שנגבית מהם מראש כ"ראיה חשודה", שמשקלה נמוך מראיה רגילה. נאמן לשיטתו, קורא פרופ' קירשנבאום למשטרה גם במקרים שבהם קיימת הודאה של הנאשם לנסות ולהשיג ראיות מספיקות אחרות ובלתי תלויות להרשעה, כדי להימנע מן הצורך בהרשעה על סמך הודאת הנאשם.

אגב העיון המעמיק בסוגיית ההפללה העצמית, מפליג המחבר בים הגדול של עולם המשפט, המשפט העברי והמשפט הכללי, ודולה ממנו פנינים בסוגיות שונות: תפקיד המשפט, איפוק וריסון שיפוטי, דרכי ענישה, תפקידם של עורכי הדין בהליך השיפוטי, ועוד שלל סוגיות בדיני הראיות ובסדר הדין הפלילי. בדרך הילוכו, מדגים הספר היטב את יתרונותיו של העיון הבין-תחומי בסוגיה מסוגיות המשפט. השילוב שבין משפט, היסטוריה, ספרות, סוציולוגיה ופסיכולוגיה מעשיר ומפרה את העיון, ומוליך את הקורא והלומד למסע מרתק, שתכליתו לימוד ועיון אך פרותיו הם הנאה צרופה.

עו"ד ד"ר אביעד הכהן