מנזר שאולין בסין, שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2010 כאתר מורשת עולמית, הוא מן הסתם המקדש הבודהיסטי המפורסם ביותר ברחבי העולם בשל זיקתו לאומנויות הלחימה. מאיר שחר דן בהתפתחויות ובמשמעויות של האומנויות הללו, מימי הביניים ועד ימינו, על סמך התיעוד שהשתמר בכתובות על אבן, בכרוניקות, בספרות ובשירה הסיניות ובדימויים שעוצבו במערב בספרות ובקולנוע. בכמה פרשות היסטוריות במרוצת הדורות אכן פעלו הנזירים כלוחמים בשירות הקיסר. כיצד מתיישב עיסוק מיליטריסטי זה עם האיסור הבודהיסטי על אלימות? מהו הקשר בין עקרונות הצ'אן (זֶן) בודהיזם לתרגילי לחימה? באיזו מידה הושפעו אומנויות הלחימה מהדת הדאואיסטית הסינית? מתי ומדוע עברו הנזירים מלחימה במוט לתרגילי קרב בידיים ריקות? הספר שאולין דן בסוגיות אלה ומראה כיצד במעבר משושלת מינג לשושלת צ'ינג במאה השבע-עשרה חל מפנה שהוביל למזיגה הייחודית של לחימה, ריפוי וטיפוח עצמי רוחני. מבעד לפריזמה של תולדות המנזר העתיק יפגשו הקוראים את המורכבות של התרבות הסינית וההשפעות עליה, פרקים מרכזיים בהיסטוריה הפוליטית של סין, וכן דמויות מרתקות של קיסרים, סופרים, אלים וגיבורים מהעבר ומהמיתולוגיה הסינית. ספר זה ראה אור במקור בשפה האנגלית ותורגם ללשונות רבות.

אסופה זו מקבצת מבחר מאמרים מכתביו של דן דינר מתוך ארבעה עשורים של מחקר. זוהי ארכיאולוגיה טקסטואלית, המתעדת כרונולוגית את דרכו האינטלקטואלית. הציר התמטי של הכתבים שקובצו כאן הוא המאה העשרים מוכת הטלטלות, ובראש ובראשונה מה שכינה "שבר ציוויליזטורי": אותה קריסה של האמיתות הקיימות שמצאה את ביטויה ההיסטורי המזוקק בשואה. האסופה נפתחת בדיון על רפובליקת ויימאר, בתורה הגיאו-פוליטית הגרמנית ובהגות על האנטישמיות; עוברת אל האפיסטמולוגיה וההיסטוריוגרפיה של השואה ומלחמת העולם השנייה ואל תזוזת הפרדיגמות ההיסטוריות מזו של חברה לזו של זיכרון; ונחתמת לבסוף במתח המתמשך בין ההיסטוריה המערבית, על צורות ההכרה המושרשות בה, ובין ההיסטוריה הבתר-קולוניאלית. שינויים ותהליכים אלה נבחנים דרך פרספקטיבת החוויה היהודית, ומציעים בה בעת את נקודת המבט של הפרשנות האוניברסלית.

הפולמוס שהתעורר סביב הנפקתה של "סדרת המשוררים", הנושאת את דמויותיהם של ארבעה משוררים אשכנזים, המחיש את תפקידם של שטרות כאמצעי לביטוי גאווה לאומית גם בעידן שבו אמצעים דיגיטליים משמשים מטבע עובר לסוחר. לאומיות בארנק מוקדש לניתוח הדימויים המופיעים על כסף ישראלי כגילויים של לאומיות, המתוּוכת לאזרחים כמעט מבלי משים. חקר משמעותם התרבותית של מטבעות ושטרות מוכר בעולם בעיקר בעשרים השנים האחרונות, וזה המחקר הראשון העוסק בנושא בישראל. בספר זה נחשפים לראשונה פרוטוקולים, התכתבויות וחומרים נוספים של הוועדה לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון של בנק ישראל למן הקמתה בשלהי 1955 ועד 2012. המחקר מפענח את המניעים לבחירה בדימויים מסוימים, כמו דימויים אלגוריים, בשנותיה הראשונות של המדינה, חושף את קבלת ההחלטות בבחירה באישים אלה ולא אחרים, ומגלה את המקרים שבהם נפסלו הצעות והנפקות שונות נתקלו בביקורת פוליטית וציבורית. הייצוגים משני צדי השטרות מנותחים מתוך הבנתם כאמצעים ראשונים במעלה להבניית לאומיות השואבת מעברהּ של האומה, מן ההווה הפוליטי-התרבותי שלה ומשרטוט דימויה האידיאלי.

Karaite Judaism emerged in the ninth century in the Islamic Middle East as an alternative to the rabbinic Judaism of the Jewish majority. Karaites reject the underlying assumption of rabbinic Judaism, namely, that Jewish practice is to be based on two divinely revealed Torahs, a written one, embodied in the Five Books of Moses, and an oral one, eventually written down in rabbinic literature. Karaites accept as authoritative only the Written Torah, as they understand it, and their form of Judaism therefore differs greatly from that of most Jews. Despite its permanent minority status, Karaism has been an integral part of the Jewish people continuously for twelve centuries. It has contributed greatly to Jewish cultural achievements, while providing a powerful intellectual challenge to the majority form of Judaism. This book is the first to present a comprehensive overview of the entire story of Karaite Judaism: its unclear origins; a Golden Age of Karaism in the Land of Israel; migrations through the centuries; Karaites in the Holocaust; unique Jewish religious practices, beliefs, and philosophy; biblical exegesis and literary accomplishments; polemics and historiography; and the present-day revival of the Karaite community in the State of Israel.

השבה והחמצה מתחקה אחר המעט שנותר אחרי מלחמת העולם השנייה מייווא, מוסד המחקר המפואר של היידיש ותרבותה. בחקירה בלשית מדוקדקת פורסת בלהה שילה עלילה סבוכה. במרכזה הצלחתו החריגה של ייווא – שעבר מווילנה לניו יורק – בהשבת קניינו התרבותי במערב, באזור הכיבוש האמריקאי, וכישלונו הצורב במאמציו בשטח הכיבוש הסובייטי שבמזרח. מבעד לסוגיית הבעלות על הקניין התרבותי נחשף מכלול הסוגיות ההיסטוריות הרלוונטיות לתקופה: התפתחותה של התרבות היהודית המודרנית במזרח אירופה, צמיחתה של היידיש כשפת ספרות מודרנית, קורותיה של התרבות היהודית תחת השלטון הקומוניסטי, השמדתה תחת הכיבוש הנאצי, העלמתה במזרח אירופה לאחר חלוקתה של אירופה ובמלחמה הקרה, ולבסוף – המאבק בין ישראל לתפוצות על מעמד היורש של התרבות היהודית האירופית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

"בבני האדם צריך או לנהוג בנועם או לחסלם", יעץ ניקולו מקיאוולי לקוראיו. אין פלא שזכה לקוראים רבים והיה להוגה הפוליטי המוכר ביותר והנודע ביותר לשמצה. בסגנון כתיבה מושחז קעקע מקיאוולי את היסודות שעליהם נבנתה התרבות המערבית מאז העת העתיקה. אבל מקיאוולי היה יותר מאשר מורה לרֶשע שקידש את המטרה והיה אדיש לאמצעים. על חורבות ההגות העתיקה הוא הניח את היסודות למחשבה הפוליטית המודרנית, ורעיונותיו היו מקור השראה לדיקטטורים ולמנהיגים דמוקרטיים כאחד. גם האזרח מן השורה משתאה אל מול הריאליזם הציני של מקיאוולי, שקרע מעל פני האנושות את המסכות של המוסר, האידיאלים והערכים, והציג את האדם כיצור אנוכי ושאפתני. לכן התרבות המערבית המודרנית היא במידה רבה תוצר של ניסיון מתמשך של הוגים ושל קוראים להתמודד עם התורה החתרנית של מקיאוולי ועם אמיתותיו המצמררות. עולמו של מקיאוולי ממקם את הגותו המהפכנית בתקופתו ומתחקה אחר התפתחות מחשבתו מנעוריו ועד ימיו האחרונים, דרך תהפוכות הזמן, הקריירה הציבורית הסוערת שלו וסופה הטרגי. לצד ההקשר ההיסטורי והביוגרפי, הספר מדגיש את הממדים האוניברסליים של הגותו, שאינה נחלת העבר אלא חלק בלתי נפרד מהדיון המתמשך על היכולות והמגבלות שלנו כבני אדם לארגן את חיינו המשותפים ולעצב את גורלנו. הוא מזמין את הקוראים לבחון סוגיות מרכזיות של זמננו מנקודת מבט לא שגרתית: לחשוב עליהן בעזרת מקיאוולי.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

"הפכנו תלושים. איבדנו את הקרקע תחת רגלינו, גורשנו מהביטחון של החיים הבורגניים – בלי עבודה, בלי בית, בלי מולדת ". כך מסכם ביומנו עורך הדין ואיש הציבור היהודי-הגרמני הנס רייכמן את חוויותיו זמן קצר לאחר הגירתו בעל כורחו ממולדתו באביב 1939. הזעזוע העמוק שהתחולל בעולמם של היהודים בגרמניה הנאצית שינה עמוקות את תפיסת המרחב והזמן שלהם. כיצד התמודדו עם הדרתם מהזירה הציבורית? איך התארגנו מחדש חיי הקהילה שלהם ואילו שינויים חלו בביתם הפרטי? ואיך השפיעה מצוקתם המתגברת על האופן בו חוו את זרימתו של הזמן? להיות יהודי בגרמניה הנאצית מציע תשובות חדשות לשאלות אלה ולרבות אחרות, ועוסק בדרך מקורית במושג הבית ובתפקידיו החברתיים של הזמן. על בסיס מגוון עשיר של מקורות אישיים וציבוריים יהודיים, ביניהם יומנים, התכתבויות וזיכרונות של גברים ונשים וקטעי עיתונות יהודית בת התקופה, מוארים היבטים שונים בשגרת יומם של היהודים הגרמנים: הצטמצמות חייהם בבידוד ביתי הולך ומחריף, ניסיונותיהם להתגבר על גזילת האפשרות לתכנן את זמנם ולנהל אותו והתמודדותם עם קשיי ההמתנה הפסיבית ללא נודע. להיות יהודי בגרמניה הנאצית מראה כיצד השינויים המואצים שעברו בתוך שנים אחדות היהודים הגרמנים, בני קהילה שנודעה במובהק באורח החיים הבורגני שלה עד לתקופה זו, נוגעים לסוגיות ליבה של הקיום האנושי באשר הוא. בתוך כך הספר מציע דיון חדשני על עצם האפשרות העומדת לפני בניה ובנותיה של חברה הנתונה תחת דיכוי לנקוט, למרות הכול, יוזמה פעילה בעיצוב חוויות היומיום שלה.

"שמורת טבע" היא ביטוי שגור ומוכר. לא כך היה בשנותיה הראשונות של המדינה. מרבית גורמי התכנון והביצוע בארץ לא הבינו מה הן שמורות טבע ולשם מה הן דרושות, ואילו השפה העברית טרם הכירה את המושג. קומץ של "משוגעים לדבר" ניהל מאבקים רבים למען שמירת הטבע, מאבקים הנמשכים מאז ועד עתה. רבים מהם נחלו הצלחה. את תוצאותיהם אפשר לראות כיום ברחבי הארץ - בשמורות הטבע, בגנים הלאומיים ובמרבדי פרחי הבר. קורותיהם של מאבקים אלה מובאים בספר זה מפיו של המחבר, ד"ר עוזי פז, מחלוצי שמירת הטבע בישראל, שלקח חלק פעיל ברבים מהם. לצידם מסופר גם על התמורות והשינויים שהתחוללו בנופי הארץ, על החי והצומח שבהם, מימי קדם ועד ימינו. הספר עשיר בתמונות שהמחבר צילם, והן נותנות ביטוי לנופיה המגוונים של הארץ ולצמחים ולבעלי החיים שבה.

פולה פרדריקסן, מראשי חוקרות וחוקרי הברית החדשה ותולדות הנצרות הקדומה בעולם כיום, משחזרת את ארבעים שנות קיומה של קהילת חסידי ישו: מראשיתה האופטימית עם ישו בפסח בירושלים ועד שהתפשטה והגיעה לרומא. התנועה של ישו גדלה ופרחה בעשורים הללו. חברי התנועה עצמם היו מופתעים מההצלחה, ולמעשה לא ידעו איך לעכל אותה. מה אמורים לעשות חברי הקהילה בירושלים בשעה שהם מצפים לשובו של המשיח? האם עליהם להפיץ איזה מסר? אילו קשרים יש לשמור עם קבוצות הלוויין שלה בתפוצות? איך אמורים להשתלב בה גויים שעזבו את הפגאניות? ושאלת המפתח: איך יכולה תנועה שכל הווייתה תלויה באמונה שהעולם ניצב על סף אחרית הימים להתגבש כקהילה יציבה? פטרוס, יעקב ויוחנן פאולוס כולם היו יהודים, גם אם אנו רגילים לזהותם עם "מקורות הנצרות". הזיהוי שלנו מושפע מהידיעה שהם הביאו במעשיהם לייסוד הקהילה הדתית הזאת, שרוב החברים בה היו גויים, אלא שהם עדיין לא ידעו זאת. כשהנוצרים היו יהודים הוא סיפורה של אותה קהילה שבין ירושלים לרומא. במחקריה הקודמים עסקה פרדריקסן בשינוי שחל בייצוגים של ישו – מהנביא היהודי האפוקליפטי שהיה בחייו למשיח האלוהי שנהיה לאחר מותו. גם הספר הזה הוא קריאה מחודשת במקורות המכוננים של הנצרות באופן שמדגיש את זהותן היהודית המובהקת של כל דמויות המפתח בראשית הנצרות.

מאה בני נוער בגיל תיכון – בנים ובנות, דתיים וחילוניים, "מכורי סלולר" כבדים ומשתמשים רגילים – מתנתקים ממכשיר הסמארטפון שלהם למשך שבוע. נשמע דמיוני, אך כך אירע בניסוי מרתק ושאותו מתאר הספר שלפניכם. במהלך שבוע ארוך ומאתגר תיעדו הצעירים את חוויותיהם ביומנים אישיים ובראיונות פרטניים וקבוצתיים. הם שיתפו בתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות של העדר המכשיר ובהשפעת הניתוק ממנו על חייהם החברתיים והמשפחתיים, על ניהול הזמן ומטלות היומיום. המשתתפים תיארו את ההתרחשויות ללא הסמארטפון בבית הספר ובשעות הפנאי, את תחושת חסרונו ברגעי ההשכמה בבוקר ובדקות שלפני השינה, ואף את חלומותיהם הרוויים בגעגועים לחבר הדיגיטלי שנלקח מהם. ספר זה מביא את קולותיהם האותנטיים של בני הנוער שהשתתפו בניסוי ואת התובנות של החוקרים על מקומו של הסמארטפון בחיי היומיום של "ילידים סלולריים", בני דור ה- Z . החוויות המנוגדות המלוות את שבוע הניסוי – הקושי והגעגוע מצד אחד, ותחושות הסיפוק והשחרור מהצד האחר, מספקות זוויות מבט חדשות לשאלות המעסיקות הורים, מחנכים, חוקרים ואנשי מקצוע: כיצד ומדוע נהפך הטלפון הסלולרי לגורם מרכזי המעצב את חיינו, והאם אכן יחסינו אתו מתאפיינים בתלות ואולי אף בהתמכרות, או שמא מדובר ביחסים מסוג אחר לגמרי.

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.