מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

ספר זה הוא ראשון בשפה העברית שמציע לחוקרים, ליועצים, למורים ולתלמידים מודל תיאורטי ופרקטי לייעוץ ארגוני. המודל נשען על "הייעוץ התהליכי" (Process Consultation) של אדגר שיין והוא מציע לו מסגור מחודש בעל אוריינטציה סוציולוגית. המסגור המחודש, שיוגדר בספר "התערבות ייעוצית מכוונת הביטוס", רואה בחשיבה ובפעולה של יחידים תוצר של הביטוס שמתעצב בתוך יחסי הגומלין בין פרקטיקות פעולה של יחידים למבנים חברתיים כמו תרבות, תפישות רחבות, מטאפורות מארגנות, יחסי כוח וידע פרקטי. ספר זה הוא גם הזדמנות לקוראים להכיר לראשונה בשפה העברית וכיחידה אחת את ההיסטוריה של שדה הפיתוח הארגוני (Organization Development), את האירועים המרכזיים שעיצבו אותו ואת הדמויות המרכזיות שהעניקו לו את דמותו. הספר סוקר את הספרות שמבקרת את שדה הפיתוח הארגוני כבסיס להצדקת חשיבותה של האוריינטציה הסוציולוגית בביצוע של תהליכיי ייעוץ ארגוני.

Sarah Schenirer is one of the unsung heroes of twentieth-century Orthodox Judaism. The Bais Yaakov schools she founded in interwar Poland had an unparalleled impact on a traditional Jewish society threatened by assimilation and modernity, educating a generation of girls to take an active part in their community. The movement grew at an astonishing pace, expanding to include high schools, teacher seminaries, summer programmes, vocational schools, and youth movements, in Poland and beyond; it continues to flourish throughout the Jewish diaspora. Naomi Seidman explores the movement through the tensions that characterized it, capturing its complexity as a revolution in the name of tradition. She presents the context which led to its founding, examining the impact of socialism, feminism, Zionism, and Polish electoral politics on the process, and recounts its history, from its foundation in interwar Kraków to its near-destruction in the Holocaust, and its role in the reconstruction of Orthodoxy in subsequent decades. A vivid portrait of Schenirer shines through. The book includes selections from her writings published in English for the first time. Her pioneering, determined character remains the subject of debate in a culture that still regards innovation, female initiative, and women’s Torah study with suspicion.

Sarah Schenirer is one of the unsung heroes of twentieth-century Orthodox Judaism. The Bais Yaakov schools she founded in interwar Poland had an unparalleled impact on a traditional Jewish society threatened by assimilation and modernity, educating a generation of girls to take an active part in their community. The movement grew at an astonishing pace, expanding to include high schools, teacher seminaries, summer programmes, vocational schools, and youth movements, in Poland and beyond; it continues to flourish throughout the Jewish diaspora. Naomi Seidman explores the movement through the tensions that characterized it, capturing its complexity as a revolution in the name of tradition. She presents the context which led to its founding, examining the impact of socialism, feminism, Zionism, and Polish electoral politics on the process, and recounts its history, from its foundation in interwar Kraków to its near-destruction in the Holocaust, and its role in the reconstruction of Orthodoxy in subsequent decades. A vivid portrait of Schenirer shines through. The book includes selections from her writings published in English for the first time. Her pioneering, determined character remains the subject of debate in a culture that still regards innovation, female initiative, and women’s Torah study with suspicion.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

הספר אחרי הצלצול: עולם הפנאי של ילדים ובני נוער נולד בעקבות מחקר ארצי בנושא, שנערך במימון המדען הראשי במשרד החינוך. במחקר התגלה מחסור בידע שיטתי ואמין על הפנאי של ילדים ונוער בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. ילדים ונוער הם הקבוצה הפעילה ביותר בתחום הפנאי, ולפעילותם נודעת השפעה מכרעת על עיצוב אישיותם וגיבוש זהותם – מכאן חשיבותו הראשונית של הספר. ייחודו של הספר נעוץ בכך שהוא משלב תאוריה, נתונים וממצאי מחקר מהארץ ומהעולם. כך הוא מספק לקוראים תמונה מקיפה של מאפייני הפנאי של ילדים ובני נוער. הספר מציג את תמצית הספרות על מהות הפנאי, על תיאוריות העומדות בבסיס התנהגות הילדים ובני הנוער בפנאי, על המניעים והגורמים המשפיעים על בחירות הילדים ובני הנוער ועל תפיסתם את התגמולים המתקבלים מהשתתפותם בעיסוקי הפנאי. הספר חותם בפרק על חינוך לפנאי, ובו תמצית הידע בנושא והצעות של דרכים ואמצעים לחינוך ראוי לפנאי המיועדות למחנכים ומקבלי החלטות.

אנו רגילים לחשוב שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה הקטנה ממנה במאבק על כוח ועל שליטה, בתחרות על חלוקת משאבים ובהשפעה על הסדר הקיים. באופן דומה, אנו מסיקים כי הרוב חזק משמעותית מהמיעוט, וכי המפלגה השלטת במשטר דמוקרטי מבטאת את בחירת הרוב (היחסי) ואת העדפותיו. ואולם, במציאות הסוציו-פוליטית והכלכלית בישראל, הקבוצה הקטנה גוברת על הקבוצה הגדולה. כיצד זה קורה? איך קבוצה קטנה מצליחה לתמרן קבוצה גדולה, לשלוט בה, ואפילו לשכנע אותה כי היא משרתת את האינטרס של הרוב למרות הפגיעה בו? ספר זה מבקש להתמודד עם שאלות אלה ואחרות, תוך הצבת מראה ביקורתית על חלוקת הכוח והיחסים בחברה הישראלית. המחברים מבקשים להראות כיצד שלוש קבוצות כוח מרכזיות בחברה הישראלית – אליטה פוליטית, אליטה צבאית ואליטה כלכלית – מנצלות את כוחן כדי להנציח את הסדר הקיים כדבר טבעי והכרחי המשרת, כביכול, את כל החברה, אך בפועל פוגע בצרכים ובהעדפות שלה.

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

Ada Rapoport-Albert has been a key player in the profound transformation of the history of hasidism that has taken shape since the 1970s. She has never lacked the courage to question conventional wisdom, but neither has she overturned it lightly. The essays in this volume show the erudition and creativity of her contribution to rewriting the master-narrative of hasidic history. Thanks to her we now know that eighteenth-century hasidism evolved in a context of intense spirituality rather than political, social, economic, or religious crisis. It did not represent the movement’s ‘classic period’ and was not a project of democratization, ameliorating the hierarchical structuring of religion and spirituality. Eighteenth-century hasidism is more accurately described as the formative and creative prelude to the mature movement of the nineteenth century: initially neither institutionalized nor centralized, it developed through a process of differentiation from traditional ascetic-mystical hasidism. Its elite leaders only became conscious of a distinctive group identity after the Ba’al Shem Tov’s death, and they subsequently spent the period from the late eighteenth to the early nineteenth century experimenting with various forms of doctrine, literature, organization, leadership, and transfer of authority. Somewhat surprisingly there was no attempt to introduce any revision of women’s status and role; in the examination of this area of hasidism Rapoport-Albert’s contribution has been singularly revealing. Her work has emphasized that, contrary to hasidism’s thrust towards spiritualization of the physical, the movement persisted in identifying women with an irredeemable materiality: women could never escape their inherent sexuality and attain the spiritual heights. Gender hierarchy therefore persisted and, formally speaking, for the first 150 years or so of hasidism’s existence women were not counted as members of the group. Twentieth-century Habad hasidim responded to modernist feminism by re-evaluating the role of women, but just as Habad appropriated modern rhetorical strategies to defend tradition, so it adopted certain feminist postulates in order to create a counter-feminism that would empower women without destabilizing traditional gender roles. The essays in this volume are a fitting statement of Professor Rapoport-Albert’s importance to the study of hasidism, to Jewish studies as a whole, and to the academic scrutiny of religion. Written over a period of forty years, they have been updated for this volume with regard to significant detail and to take account of important works of scholarship written after they were originally published.

ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

ה'עצמי' הוא אחד המושגים החשובים ביותר בתרבות המערבית ובספרות הפילוסופית, הסוציולוגית והפסיכואנליטית. אף על פי כן, קיים ניגוד רב בין מרכזיות העיסוק במושג לבין טווח השינויים שחלו בו לאורך השנים. ספר זה, שופך מעט אור על טיבו החמקמק של מושג העצמי, דרך שימוש בנקודת מבט בינתחומית הבוחנת את התרומה של מבנים חברתיים שונים למכלול מערכת ההתקשרות המבנה את עצמיותו של האדם. הוא מציג טיפולוגיה של חמישה מבנים מרכזיים שקושרו לאורך ההיסטוריה לפעולת כינון ה'עצמי' והם: המבנה של היחיד במובנו כפרט בודד ומונאדי; המבנים של הדיאדה והטריאדה המייצגים את ההשפעות ההדדיות המתקיימות בין שניים או שלושה אנשים; המבנה של הקבוצה הפסיכולוגית אשר חבריה מכירים זה את זה ומשפיעים זה על זה; והמבנה של החברה והקולקטיב הקודם לכל ביוגרפיה של יחיד וכולל 'עובדות חברתיות' שכופות עצמן על הפרט. חדשנותו של הספר טמונה בתיאוריו את המבנים החברתיים והמעברים שמתקיימים ביניהם מנקודת מבט סינכרונית ובו-זמנית. הספר מתמקד באופנים המגוונים שעל פיהם תוארו מופעיהם של המבנים השונים בתרבות ובדרמה הישראלית. הוא מדגים כיצד שונות סטרוקטורלית נוטה להשפיע על החוויה הפנומנולוגית שנוצרת במבנים החברתיים; על סוגי השיח שהם מזמנים או מדכאים; על מופעי העצמי שמתבטאים במסגרתם; ועל הרצון והצורך של היחיד לבצע מעברים ביניהם. בעוד תפיסות עצמיות קלאסיות אופיינו בעמדה לוגוצנטרית המניחה את עליונותו של מבנה חברתי מסוים כ'מסמן על' של העצמיות, הספר מציע לראות בעצמיות כמי שנעה על פי מהותה, במחוזות הסיפיות, מתהווה ומתכוננת במעברים שמתרחשים בין ובתוך מבנים חברתיים שונים. הוא ממחיש מדוע פעולת כינון העצמי איננה ניתנת לרדוקציה לפרדיגמת יחסים יחידה וכיצד לכל מבנה חברתי יש תרומה סגולית המכוננת פורטרט ייחודי של העצמי. הספר שלפנינו חושף את המופעים המגוונים של מבנים חברתיים מרכזיים דוגמת היחיד, הזוג, השלושה והקבוצה, כפי שהם משתקפים בדרמה הישראלית, החל מקום המדינה ועד ימינו. הוא מציע קריאה חדשנית ובינתחומית לטקסטים שהיו למצגי יסוד בתרבות העברית דוגמת: 'הוא הלך בשדות'; 'בערבות הנגב'; 'הם יגיעו מחר'; 'קרא לי סיומקה'; 'חדווה ואני'; 'ילדי הצל'; 'לילה במאי'; 'טיפולים אחרונים'; 'ליל העשרים', 'חברות הכי טובות' ועוד. פרופ' גד קינר, אוניברסיטת תל אביב

The ‘Jewish mother’ figure is a hallmark of Jewish culture, one which appears in the works of rabbis, artists, poets, and activists across time and place. While depictions of mothers and motherhood abound in Jewish writings, they vary significantly according to social context. These representations therefore offer important insights into the Jewish cultural imagination, and the ways in which writers resort to the figure of the Jewish mother to comprehend and construct their world. The contributors to this volume highlight the complex network of symbols and images associated with Jewish mothers and motherhood as well as the vast array of social, historical, and cultural patterns that characterizations of mothers reflect. Each essay treats the topic from a specific perspective, spanning from mother--daughter relationships in the Talmud to depictions of mothers in twentieth-century American Jewish children’s literature. Collectively, they present a provocative examination of the ways mothers shape and problematize Jewish identity. This volume seeks to give the figure of the mother a new and enhanced place at the heart of Judaism: not only as a central figure in family life, but also as a key agent in the transmission of Jewish religion and culture.