ספר זה הוא ראשון בשפה העברית שמציע לחוקרים, ליועצים, למורים ולתלמידים מודל תיאורטי ופרקטי לייעוץ ארגוני. המודל נשען על "הייעוץ התהליכי" (Process Consultation) של אדגר שיין והוא מציע לו מסגור מחודש בעל אוריינטציה סוציולוגית. המסגור המחודש, שיוגדר בספר "התערבות ייעוצית מכוונת הביטוס", רואה בחשיבה ובפעולה של יחידים תוצר של הביטוס שמתעצב בתוך יחסי הגומלין בין פרקטיקות פעולה של יחידים למבנים חברתיים כמו תרבות, תפישות רחבות, מטאפורות מארגנות, יחסי כוח וידע פרקטי. ספר זה הוא גם הזדמנות לקוראים להכיר לראשונה בשפה העברית וכיחידה אחת את ההיסטוריה של שדה הפיתוח הארגוני (Organization Development), את האירועים המרכזיים שעיצבו אותו ואת הדמויות המרכזיות שהעניקו לו את דמותו. הספר סוקר את הספרות שמבקרת את שדה הפיתוח הארגוני כבסיס להצדקת חשיבותה של האוריינטציה הסוציולוגית בביצוע של תהליכיי ייעוץ ארגוני.

המילים פיתוי ואתיקה, שבמבט ראשון נראות סותרות זו את זו, עומדות בלב הפרקטיקה הפסיכואנליטית. ויויאן שטרית-וטין פותחת ביצירת מפגש בין, מצד אחד, הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס, המבין את האתיקה כאחריות אסימטרית כלפי האחר, לבין, מצד אחר, חשיבתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אן לפלאנש, המציב את האחֵר המבוגר המשמעותי הראשוני כמי שמלכתחילה הוא בחזקת מפתה לנפש התינוק, בשל מסריו המשובשים בהכרח על ידי הלא מודע שלו. האתיקה של האנליטיקאי, באחריותו המושקעת רגשית כלפי האחר, נתפסת כמהותית לטיפול. האסימטריה של המצב האנליטי אינה נבחנת עוד במונחים של כוח, אלא במונחים של אחריות: אחריות כלפי הפיתוי שהוא אינהרנטי לעצם הצעת האנליזה, אחריות כלפי המסגרת האנליטית שהאנליטיקאי או האנליטיקאית הם המופקדים על שמירתה, אחריות כלפי התהליך האנליטי שבו הוא או היא לוקחים בהכרח חלק, תוך הבאה בחשבון של התשוקה ההכרחית שלהם עצמם. כל זה מוביל להשערה פסיכואנליטית חדשה בנוגע למקורות האתיקה: המקורות הנשיים האימהיים של היכולת האנושית לאחריות כלפי האחר. "הספר הזה פונה לכלל הפסיכואנליטיקאים, יהיה הרקע התיאורטי שלהם אשר יהיה, שכן הוא נוגע בעומקו של גרעין המקצוע שלנו: חשיבות הסביבה הדואגת של המבוגר, בשילוב חזון פילוסופי של חוש האחריות המוסרית שלנו כלפי האחר... הספר ממלא חסר משמעותי בתרבות הפסיכואנליטית שלנו" (אנטוניו פרו, נשיא החברה הפסיכואנליטית האיטלקית לשעבר, חבר האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי ומחבר השדה האנליטי: מושג קליני).

Un véritable courant de vie parcourt ces pages que Perspectives consacre au cinéaste Marcel Ophuls. La vie, le vivant dominent. Il n’est pas étonnant qu’une des contributions de ce numéro s’intitule “Liberté, vitalité, spectacle” (Sophie Brunet). Dès lors, la division du volume s’est faite d’elle-même: 1-Un homme vivant; 2-Une oeuvre vivante. Au départ, le portrait d’un homme se dessine. Dans une “interview imaginaire.” On savoure son franc-parler, non que l’on adhère à toutes ses idées – en particulier en ce qui concerne Israël – mais on admire l’aisance et la liberté totale qui anime ses propos. Le comportement professionnel du cinéaste, son comportement tout court, trouvent leur place dans cette première partie. Parfois même, l’homme est saisi dans le feu de l’action. Les grands problèmes qui occupent le coeur et la pensée d’un homme de notre temps se retrouvent dans la seconde partie du volume. Là encore, au plus près de la vie . Le cinéaste interpelle les spectateurs lorsqu’il traite de la Shoah, de l’Occuption, ou de la Résistance, de la place que ces sujets tiennent dans la mémoire d’un Français ou d’un Allemand. On s’interroge avec le cinéaste : se doit-il d’être objectif? Mais “dès le début de sa carrière, remarque Pierre Beylot, un style documentaire original fondé sur la parole de témoignage et le montage des sources dont il assume de plus en plus ostensiblement le caractère subjectif” marque son oeuvre. C’est dire aussi que souvent le regard s’attarde sur le traitement esthétique des sujets abordés. Ecoutons François Niney:“Cette remise en question de nos manières de voir et de nos dilemmes, à la fois politiques et personnels, par le jeu et le poids des mots, différencie radicalement le documentaire selon Marcel, du panel d’opinions tel que l’expose en permanence l’étal médiatique”. L’important est que son public réfléchisse. Il s’agit, selon Valérie Carré, de “mettre en mouvement la réflexion du spectateur”. Qu’attendre de l’avenir? Encore une oeuvre surprenante? Vincent Lowy, à l’écoute, note: “Boulimique de projets virtuels, l’infatigable MO junior annonce déjà les quatre titres d’ […] improbables best-sellers…” [futurs romans policiers }. Il convient enfin de souligner le rôle déterminant qu’a joué Stéphane Kerber dans l’élaboration de ce numéro de Perspectives. Nos vifs remerciements vont à lui. Laissons-lui maintenant la parole.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

פלישת נפוליאון למזרח התיכון ולארץ-ישראל מציינת את ראשית העת החדשה במזרח התיכון. ספר זה עוקב אחר השינויים והתמורות שהתרחשו בארץ מפלישה זו והביאו להתפתחות גאוגרפית-היסטורית חדשה: יצירת היחידה הנפרדת שנקראה מעתה "ארץ-ישראל". מסגרת הזמן של הספר היא השנים שבין 1799, מועד פלישת נפוליאון לארץ-ישראל, ועד 1948–1949, מועד הקמתה של מדינת ישראל. השם "ארץ-ישראל", כשם רשמי ליחידה גאוגרפית נפרדת בעת החדשה, נקבע לראשונה בתרגומים העבריים הראשונים של הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917. במשך מאות שנים כונה המקום הזה "ארץ הקודש" ו"הארץ הקדושה" או Palestine . בחלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית לא הופיע שם נפרד לארץ, ואף השם "פלסטין" לא היה קיים אז כלל. השימוש בשם "ארץ-ישראל" החל לקנות אחיזה בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר תחילת העליות לארץ ועם התפשטות הציונות. מי שגרם לתהליך זה הוא ללא ספק הגורם היהודי-הציוני, והוא גם העומד במרכז החיבור.

הספר אחרי הצלצול: עולם הפנאי של ילדים ובני נוער נולד בעקבות מחקר ארצי בנושא, שנערך במימון המדען הראשי במשרד החינוך. במחקר התגלה מחסור בידע שיטתי ואמין על הפנאי של ילדים ונוער בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. ילדים ונוער הם הקבוצה הפעילה ביותר בתחום הפנאי, ולפעילותם נודעת השפעה מכרעת על עיצוב אישיותם וגיבוש זהותם – מכאן חשיבותו הראשונית של הספר. ייחודו של הספר נעוץ בכך שהוא משלב תאוריה, נתונים וממצאי מחקר מהארץ ומהעולם. כך הוא מספק לקוראים תמונה מקיפה של מאפייני הפנאי של ילדים ובני נוער. הספר מציג את תמצית הספרות על מהות הפנאי, על תיאוריות העומדות בבסיס התנהגות הילדים ובני הנוער בפנאי, על המניעים והגורמים המשפיעים על בחירות הילדים ובני הנוער ועל תפיסתם את התגמולים המתקבלים מהשתתפותם בעיסוקי הפנאי. הספר חותם בפרק על חינוך לפנאי, ובו תמצית הידע בנושא והצעות של דרכים ואמצעים לחינוך ראוי לפנאי המיועדות למחנכים ומקבלי החלטות.

אנו רגילים לחשוב שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה הקטנה ממנה במאבק על כוח ועל שליטה, בתחרות על חלוקת משאבים ובהשפעה על הסדר הקיים. באופן דומה, אנו מסיקים כי הרוב חזק משמעותית מהמיעוט, וכי המפלגה השלטת במשטר דמוקרטי מבטאת את בחירת הרוב (היחסי) ואת העדפותיו. ואולם, במציאות הסוציו-פוליטית והכלכלית בישראל, הקבוצה הקטנה גוברת על הקבוצה הגדולה. כיצד זה קורה? איך קבוצה קטנה מצליחה לתמרן קבוצה גדולה, לשלוט בה, ואפילו לשכנע אותה כי היא משרתת את האינטרס של הרוב למרות הפגיעה בו? ספר זה מבקש להתמודד עם שאלות אלה ואחרות, תוך הצבת מראה ביקורתית על חלוקת הכוח והיחסים בחברה הישראלית. המחברים מבקשים להראות כיצד שלוש קבוצות כוח מרכזיות בחברה הישראלית – אליטה פוליטית, אליטה צבאית ואליטה כלכלית – מנצלות את כוחן כדי להנציח את הסדר הקיים כדבר טבעי והכרחי המשרת, כביכול, את כל החברה, אך בפועל פוגע בצרכים ובהעדפות שלה.

מסה זאת, המבוססת על איגרת שכתב בשנת 1946 מרטין היידגר (1889-1976), מגדולי ההוגים המערביים במאה העשרים, מוגשת כאן לראשונה בתרגום עברי. מעבר לחשיבותה להבנת הגותו והמפנה שחל בה מאז פרסום ספרו הגדול הוויה וזמן , היא גם עדות מרתקת למתח הפילוסופי והפוליטי בינו ובין הוגה אחר שהשפיע רבות על המחשבה המערבית בתום מלחמת העולם השנייה, ז'אן-פול סארטר. סארטר, אשר ביקש לשקם את תרבות אירופה השוקעת לאחר פשיטת הרגל הרוחנית שלה, ניסה – בהרצאתו הפופולרית האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם – "לגייס" את היידגר למחנה ההוגים שכינה "אקזיסטנציאליסטים אתאיסטים", מחנה שבו כלל גם את עצמו. בחליפת המכתבים שלו עם פילוסוף צרפתי צעיר הביע היידגר הסתייגות ברורה מניסיון זה. חילוקי הדעות בינו ובין סארטר נגעו הן למושג הקיום, שעליו מושתת האקזיסטנציאליזם, והן למונח "הומניזם", שכל אחד מהם הגדירוֹ מחדש לשיטתו. לתרגום זה של המסה נלווית אחרית דבר מאת המתרגם, דרור פימנטל, אשר עומד על שורשי הפירוש החדש-ישן שהיידגר מעניק ל"הומניזם" – פירוש שקושר את האנושיות ל"שאלת ההוויה" – וסוקר את השפעתו על מחשבת האדם במחצית השנייה של המאה העשרים. למסה נלווית גם רשימת פרסומים מאת היידגר ועליו (תרגום ומקור) שראו אור בעברית עד כה. ספר זה יוצא לאור במסגרת סדרת "ספרי מופת פילוסופיים" בעריכת יעקב גולומב.

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

האם תיתכן פילוסופיה של האמונה? האם ניתן להבחין בוודאות בין אמונה לשם שמים לבין אמונה המשתמשת באל כקרדום לחפור בו? האם קירקגור, הנחשב לאביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, היה הוגה דעות אנטישמי? מה היה יחסו אל היהדות והיהודים? מהם יחסי הגומלין בין אמונה דתית למוסר אנושי? האם תיתכן ביניהם סתירה? מדוע לדעתו של קירקגור אברהם אבינו היה אביר האמונה? האם קירקגור הוא מפתה דתי או מחנך לקיום אותנטי? על שאלות מפתח אלה, העוסקות בזיקת היחיד אל אלוהיו, עונה הקובץ העשיר בתוכנו וברוחו. בקובץ הזה מופיעים שלושה-עשר מאמרים של מיטב חוקרי קירקגור בארץ ובעולם. הנספח בקובץ, המכיל את רוב הפרסומים של קירקגור ועל אודותיו בעברית, מעיד על מסורת מפוארת של מחקרים עבריים על קירקגור.

מה לבשה גולדה לארוחת ערב דיפלומטית? איך קנו לחם בשכונת הפועלים? מי אִפשר לזלמן ארן ליהנות מהפסקת סיגריה בשבת? בזמן "פירוק" הבית לאחר פטירת שרגא ודבורה נצר, מצאה בתם פרופ’ רנה שפירא מטמון: מגירה גדושה בפתקים מחברי מפא”י ובפנקסים כתומים בכתב ידו של אביה, שכונה "האיש החזק במפא"י" או "יד ימינו של בן גוריון". העיון בפתקים, בארכיון הלא רשמי הזה, הוליד פרץ של זיכרונות מהבית, משכונת הפועלים בה שכן, מהתקופה של טרום וראשית המדינה. זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו.

ישראלים רבים רגילים לחשוב על ירושלים שקדמה לציונות כעל עיר עותמאנית פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת ונחשלת, סגורה בפני כל קידמה ושרויה בתוך רשת של איבות בין הדתות השונות האוחזות בה. הדימוי הזה, הנשען ברובו על תיאורי תיירים מערביים שבאו לארץ הקודש וחיפשו בה מראות שגיאים של מזרח אגדי-קדוש והתאכזבו מרה, התאים ביותר לחוויית הגאולה הציונית בעידן ההרואי שלה. הציונות, בעיניה, הפריחה את השממה והביאה קידמה אל הארץ הנטושה-הריקה ולירושלים החרֵבה בכלל זה. ונסן למיר חוקר את ירושלים של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים מתוך עולמה שלה: כתבי תושביה, מסמכי הניהול והשלטון שהיו בה, עדויות, מפות ודו"חות על המסחר והכלכלה שפיעמו בה. כך הוא מגלה תמונה אחרת לחלוטין: במשך למעלה משבעים שנה חיו בירושלים בני הדתות השונות שלה, היהודים, הנוצרים והמוסלמים, חיי שיתוף פתוחים ושלווים במידה מרשימה ביותר; הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים בה מכל איבה מיתולוגית. דווקא אז חייתה ירושלים את ההווה ההיסטורי שלה בפתיחות גמורה כלפי העולם הסובב אותה ומתוך עניין רב בהשכלה ובתרבות העולם. העיר נוהלה במשותף (!) ושליטיה העותמאניים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות השונות, הרחק מאוד מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. מורכבותה הבלתי רגילה של ירושלים לא ביתרה את אבריה. רק חלוקתה (החיצונית) לרבעים, לצד עלייתה של הלאומיות, היהודית והערבית, ערערו את רקמת חייה הייחודית. ונסן למיר לא כתב מסמך נוסטלגי על זמן ירושלמי אבוד, אלא אבחנה פוליטית תרבותית חשובה ואף גורלית: איבת הדתות והלאומים הירושלמית אינה בגדר הכרח והיא אינה רשומה בה מעצם טבעה.