"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

עבודתה של היועצת החינוכית מורכבת מאוד. היא פועלת בסביבה של המוסד החינוכי על כל רבדיו ובסביבה הקהילתית, ובכל אלה עליה לתמרן במקצועיות ועל פי אמות מידה אתיות. הזיקות שלה מגוונות ביותר: לתלמיד, לכיתה, למורה, למורים, להנהלת בית הספר, להורי התלמיד ולהורי קבוצת התלמידים, לקהילה, לפעמים לשבט ולחמולה, למחלקת החינוך ולעירייה, למשרד החינוך, לפיקוח של שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) ולפיקוח על המוסד. נאמנותה צריכה להיות נתונה לכולם, אך לא תמיד זה אפשרי כי האינטרסים של כל הנפשות הפועלות אינם מתיישבים זה עם זה. מכאן ההכרח לפתח יכולת לתמרן בדרך הגיונית ואתית בים סוער מלא מכשולים. ספר זה הוא ראשון מסוגו המוקדש ליועצת החינוכית, ומבקש לעזור במציאת פתרונות לדילמות אתיות שאתן היא מתמודדת. הספר מיועד לציבור היועצות החינוכיות, למנהלי בתי ספר ולכלל המורים וההורים.

מאה בני נוער בגיל תיכון – בנים ובנות, דתיים וחילוניים, "מכורי סלולר" כבדים ומשתמשים רגילים – מתנתקים ממכשיר הסמארטפון שלהם למשך שבוע. נשמע דמיוני, אך כך אירע בניסוי מרתק ושאותו מתאר הספר שלפניכם. במהלך שבוע ארוך ומאתגר תיעדו הצעירים את חוויותיהם ביומנים אישיים ובראיונות פרטניים וקבוצתיים. הם שיתפו בתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות של העדר המכשיר ובהשפעת הניתוק ממנו על חייהם החברתיים והמשפחתיים, על ניהול הזמן ומטלות היומיום. המשתתפים תיארו את ההתרחשויות ללא הסמארטפון בבית הספר ובשעות הפנאי, את תחושת חסרונו ברגעי ההשכמה בבוקר ובדקות שלפני השינה, ואף את חלומותיהם הרוויים בגעגועים לחבר הדיגיטלי שנלקח מהם. ספר זה מביא את קולותיהם האותנטיים של בני הנוער שהשתתפו בניסוי ואת התובנות של החוקרים על מקומו של הסמארטפון בחיי היומיום של "ילידים סלולריים", בני דור ה- Z . החוויות המנוגדות המלוות את שבוע הניסוי – הקושי והגעגוע מצד אחד, ותחושות הסיפוק והשחרור מהצד האחר, מספקות זוויות מבט חדשות לשאלות המעסיקות הורים, מחנכים, חוקרים ואנשי מקצוע: כיצד ומדוע נהפך הטלפון הסלולרי לגורם מרכזי המעצב את חיינו, והאם אכן יחסינו אתו מתאפיינים בתלות ואולי אף בהתמכרות, או שמא מדובר ביחסים מסוג אחר לגמרי.

קריאה ב אותנטיות במפגש הפסיכואנליטי כמוה כהדרכה קלינית מהמשובחות ביותר שניתן לבקש, הניתנת בגישה קלייניאנית עכשווית. בניתוח תאורטי של סיפורים קליניים מפורטים ומלאי חיים, ברנמן פיק מעניקה לנו מפתחות למסע האנליטי לעבר אותנטיות, תוך דגש מתמיד על המתרחש בתוך יחסי העברה והעברה נגדית. ברנמן פיק חברה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית והיא ביקרה, לימדה והדריכה בישראל פעמים רבות. אישיותה החמה והבלתי אמצעית, בשילוב חושיה הקליניים יוצאי הדופן, מאפשרים לחשוב על קליניקה באופן שהוא גם מבריק ומקורי וגם נגיש וניתן ליישׂוּם. היא ידועה באמירתה כי היא אוחזת במטופליה ובמודרכיה בשתי ידיים: האחת מלאת רגישות והבנה למקום שבו אלו נמצאים, והשנייה חותרת לֶאמת ללא פשרות ומאמינה בה כאמצעי לריפוי ולהתפתחות. חוויית הקריאה בספרה מעוררת תחושה דומה. היא אוחזת בנו הקוראים מתוך הכרה אמפתית במגבלותינו, אך אינה מוותרת לנו על החתירה באומץ להיכרות עם הנקודות העיוורות שלנו, עם המעקפים הלא מודעים שלנו, עם העשבים השוטים שמפריעים לנו לעזור ולהיעזר. ד”ר מירב רוט היא פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל וחוקרת תרבות. ד”ר רוט היא ראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מחברת מאמרים ופרקים על פסיכואנליזה, על טראומה ועל תרבות. ספרה מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות ראה אור בהוצאת כרמל, 2017. היא גם עורכת מדעית של כתבי קליין בעברית ושל הספר הנוכחי. זהו הספר התשיעי הרואה אור בסדרת פגישות לספרות פסיכואנליטית מקורית ומתורגמת, אשר ייסדה חיה שטיינפלד.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

במערכת היחסים המורכבת והמשמעותית בטיפול הפסיכואנליטי, יש חשיבות מיוחדת לאופן שבו מבין המטפל את המטופל ומסריו. במרכז הספר "האתיקה של ההבנה הטיפולית" עומדת הטענה כי מלאכת ההבנה בטיפול הפסיכואנליטי היא התרחשות אֶתית. מה מייחד את אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית? כיצד ניתן להבין את המטופל באורח המלא ביותר מבלי להתכחש לאחרוּתו? כיצד נכון למטפל להתמודד עם הסיטואציה הטיפולית המשתנה? שאלות אלו ואחרות נבחנות לאורך הספר בעזרת ההרמנויטיקה של הפילוסוף הנס גאורג גאדמר. שלושה מהמונחים העיקריים בהגותו של גאדמר – "דעה קדומה", "מרחק" ו"דיאלוג" – משמשים לחשיפה ולניתוח של המתחים האתיים הקיימים בשלוש גישות פסיכואנליטיות מרכזיות: התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד, התיאוריה של ויניקוט, והגישה ההתייחסותית. מאפייניה האתיים של ההבנה הפסיכואנליטית מתבררים כנובעים מאפיוני המפגש הטיפולי. הם אינם תלויים בהכרח בהבנות הנובעות מגישות תאורטיות ואישיות, אלא מנהלים איתן דיאלוג עֵר. הספר מציע עמדה של הבנה והקשבה, המתאימה לכל מי שעוסק בטיפול הפסיכואנליטי. ד"ר נעמי לאור־בנקר היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומדריכה. היא עובדת בקליניקה פרטית.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

הסינותרפיה עושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה ומסייעת לעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן. המרחב הסינותרפי, המתאפיין במעבר בין הטיפול הקלאסי־הדיאדי לטריאדי, צמח בהדרגה מתוך הקליניקה. מצבי שכול ואובדן מלוּוים לעתים קרובות בחוויות שלא ניתן לתקשרן במילים, ולנוכח החלל שנפער, עלה הצורך להשתמש בכלי נוסף – בשילוב שיחות, על מנת לסייע להמשיג את החוויה ולראותה באור חדש. הסרט מוסיף ממד אוניברסלי לסבל הפרטי ומחזק את התחושה שאינך בודד, וכך לבדידות יש הד וקול נוסף. בשיטה זו נוצרת דיאלקטיקה בין המציאות לבין הדמיון, המפגישה את המטופל באופן עקיף עם תכנים כואבים וקשים בחייו כך שיוכל לעבדם בהמשך, במהלך הטיפול, ולכונן משמעות חדשה בחייו. אמנם פותחו לא מעט תאוריות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת מהן לא הכניסה לחדר הטיפולים את הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם באמצעות ה”שלישי”, שנציגיו באים מן התחום הקליני־פסיכואנליטי והחווייתי־פילוסופי, מובילה את האדם לבחור בְּחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן, ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצהּ לחיקם.

הורים עדים לילדיהם, ילדים עדים להוריהם, וכך גם מורים, חברים, שכנים, מטפלים ומטופלים. עדות היא חלק מרכזי מקיומנו, אבל מורגשת רק כשהיא חסרה, דבר המאפיין את ימינו וניכר במדיה וברשתות החברתיות, אנשים בכל קשת הגילים ובכל שכבות האוכלוסייה, מבקשים שאחרים, קרובים וזרים, יהיו עדים למה שקורה להם – מאירועים יומיומיים ועד לרגעים אינטימיים. הספר מציג כרטיס ביקור לתופעת העדות מבחינה פילוסופית ופסיכואנליטית, והוא הראשון מתוך סידרה של שלושה שיעסקו בחקר עדות מדוברת. בספר השני יסופרו סיפורי עדות מחדר הטיפולים, והשלישי יעסוק באמירתו של פול צלאן : "כל שיר הוא עדות".

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

כרך זה אזל מהמלאי, אך ניתן להזמין עותק מודפס במיוחד עבורכם. הוא יישלח אליכם לאחר ההדפסה (התהליך עשוי להימשך כשבוע עד חודש). לרכישה נא ליצור קשר עם שירות הלקוחות שלנו. מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: מירב רוט | מפונס הזכרן לאגנס השכחנית: על זיכרונות מתים ושכחות חיות עמנואל עמרמי | שתי פאזות ושלושה פנים של המיניות בפסיכואנליזה — עם מבט חטוף לאהבה ענת צור מהלאל | 'לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה': נרטיבים של פרידה מנקודת המבט של מטופלי פרויד רקפת אפרת (לבקוביץ') הולצר | 'אין־קֵץ לאין־שוּבְךָ': מלנכוליה ושלילה כפולה איילת נאה | עצמי זה שאינו אחד: על יחסי השיקוף שבין העצמי להכרה מבעד לאספקלריה הקבלית