הגיליון החמישי של דווקא מוקדש ליידיש בניו יורק, סיפור הצלחה שנשמט בדרך כלל מספרי ההיסטוריה הישראליים. הוא מקיף שלל גילויים של תור הזהב של היידיש בניו יורק: התיאטרון היידי, שהיה למין בית מקדש מודרני (עדנה נחשון); עלייתו של "כנר על הגג" (דן אלמגור); ההלם הספרותי של המעבר מה"שטעטל" למטרופולין (אברהם נוברשטרן ומתן חרמוני); רשת בתי הספר היהודיים החדשניים (רחל רוז'נסקי ואלי לדרהנדלר); ייצוגי יהודים בקולנוע, באנגלית וביידיש (יובל ריבלין), וחשיבותו של "פאָרווערטס", העיתון שהיה לא רק עיתון אלא בית ומשפחה. יש ב דווקא החדש גם סיור מצולם בעקבות העבר היהודי בלואר איסט סייד (נחום גרשון), קומיקס על פי "מוטל בן פייסי", ותרגום ראשון של כמה מכתבים דרמטיים לעורך "פאָרווערטס". דווקא אינו מסתפק בסיפור היסטורי, אלא מתאר גם את מצב היידיש בהווה בניו יורק. הוא מספר על פעילותו של ארגון הצעירים-מאוד "יוגנטרוף", ויש בו סיפור על ידידות לא-אורתודוקסית בין דתל"שית לחרדית, ואפילו מחזה אהבה בין נשים באחד מחוגי הקריאה ביידיש באיסט-וילג'.

כל עם ומיתוס המצדה שלו. ב אינדיאני על ההר , הרומן הידוע של חורחה איקאסה, שתורגם כבר ליותר מ-30 שפות ועכשיו גם לעברית בתרגומו הקולח של יורם מלצר, מיתוס מצדה האינדיאני מתרחש על פסגת אחד מהרי האנדים, שם מתבצרים צמיתים עניים ונטולי נשק ותוקעים בקרן המלחמה, השופר שלהם, כדי להכריז על המרד הגדול שלהם נגד הפיאודל הלבן והנצלן וכוחות צבא חמושים. אינדיאני על ההר הוא הרומן האקוודורי המפורסם ביולר בכל הזמנים,ונחשב לספר פורץ דרך בתולדות הספרות הנכתבת על האינדיאנים בדרום אמריקה. מדובר ברומן מחאה חשוב, שזכה למיליוני קוראים ברחבי העולם. אחד מהם היה הרופא הארגנטינאי, ד"ר צ´ה גווארה, שנפגש עם איקאסה וזכה לקבל ממנו עותק חתום של הרומן, שסייע לעצב את משנתו המהפכנית. איקאסה (1978-1906), הנמנה עם גדולי הספרות בשפה הספרדית בכל הזמנים, מכונה השמאן של הספרות האינדיאנית. העולם האינדיאני שהוא מתאר בספריו, הוא לא מה שהתייר המזדמן עשוי לפגוש בהרי האנדים במהלך הפייסטות האינדיאניות הססגוניות, אאל תיאור מחוספס של המציאות העירומה. איקאסה כתב בסגנון ריאליסטי עז ביטוי, המשלב ביקורת חברתית נוקבת. הוא עסק לא רק במעמדם החברתי של האינדיאנים, אלא גם בזהותם התרבותית, העמיק בשורשי אמונותיהם ונגע גם בכמה מהטבואים שלהם. הזעקה האינדיאנית, "הואסיפונגו שלנו", הנחלה שלנו, המשתברת על סלעי ההרים, מהדהדת לא רק בין דפי הספר אלא גם בהרי האנדים עד היום. הזעקה הופכת את הרומן, המתאר כיצד הלבנים מנסים לנשל את האינדיאנים העניים מקורת ביתם הדלה כדי לחפש נפט, לאקטואלי גם בימינו. (ירון אביטוב)

השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום הוא הביטאון החשוב ביותר בעברית בחקר המקרא ועולמו. נכללים בו מאמרים מכל ענפי המחקר הנוגעים למקרא ובהם חקר המקרא עצמו, המזרח הקדום על תולדותיו, לשונותיו וספרויותיו בזיקה למקרא, הספרות החיצונית, מגילות מדבר יהודה, התרגומים העתיקים למקרא ותולדות הפרשנות לדורותיה. בשנתון גם מדור מיוחד למאמרי ביקורת מקיפים על ספרים שראו אור לאחרונה בנושאים אלה. עורכת השנתון היא פרופ' שרה יפת וחברי מועצת המערכת הם מטובי החוקרים בחקר המקרא בארץ ומחוצה לה. המאמרים עוברים ביקורת מדעית לפני קבלתם לדפוס ועריכה לשונית וסגנונית ברמה הגבוהה ביותר.

The twenty-five new studies in this volume present the reader with an up-to-date picture of some of the issues and the methodologies that engage scholars of the Ancient Near East. These essays reflect the broad span of the field, both geographically and chronologically, from Sumerian texts of the third millennium BCE, to the town of Nuzi in Iraqi Kurdistan in the mid-second millennium, from there to inquiries into Assyrian and Babylonian documents and inscriptions, as well as into recently recovered Aramaic ostraca from Idumea in southern Israel dating to the fourth century BCE. Rounding off this varied and rich collection are several investigations concerning Ancient Israel and biblical matters. Specialists from Israel, Europe, the United States, Canada and Japan have joined together in this volume to honor Israel Eph'al, professor emeritus of Jewish History at the Hebrew University of Jerusalem, whose many scholarly achievements are hereby noted.

גיליון 4 של דווקא מוקדש לתיאטרון היידיש. הגיליון עוסק בנדודי התיאטרון היידי: מתחילת דרכו של אבי התיאטרון היהודי, אברהם גולדפאדן, ועד גלגולי התיאטרון בניו יורק, בבואנוס איירס, במוסקבה, בקהיר ובתל אביב. בגיליון רואים אור תרגומים ראשונים לעברית של קטעי מחזות מאת שמ"ר, הסופר היהודי "המושמץ ביותר" ושל מריה לרנר, האישה הראשונה שהדפיסה ביידיש; הרצאה לשחקנים צעירים שנשא שלמה מיכואלס; ביקורת נוקבת על התיאטרון העכשווי שכתב הסופר ישראל ראבון בפולין, 1938; ריאיון עצמי עם במאי "ילדי הצל" שמועלה בימים אלה על ידי תיאטרון היידישפיל ועוד. החוברת מלווה באיורי תיאטרון רבים של הצייר מאיר אקסלרוד.

השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום הוא הביטאון החשוב ביותר בעברית בחקר המקרא ועולמו. נכללים בו מאמרים מכל ענפי המחקר הנוגעים למקרא ובהם חקר המקרא עצמו, המזרח הקדום על תולדותיו, לשונותיו וספרויותיו בזיקה למקרא, הספרות החיצונית, מגילות מדבר יהודה, התרגומים העתיקים למקרא ותולדות הפרשנות לדורותיה. בשנתון גם מדור מיוחד למאמרי ביקורת מקיפים על ספרים שראו אור לאחרונה בנושאים אלה. עורכת השנתון היא פרופ' שרה יפת וחברי מועצת המערכת הם מטובי החוקרים בחקר המקרא בארץ ומחוצה לה. המאמרים עוברים ביקורת מדעית לפני קבלתם לדפוס ועריכה לשונית וסגנונית ברמה הגבוהה ביותר. למשלוח מאמרים: פרופ' שרה יפת, החוג למקרא, האוניברסיטה העברית, ירושלים 91905

הגיליון השלישי של דווקא חושף את נוכחותה הנפקדת של היידיש, כמין מאהבת נסתרת, בארץ ישראל. דווקא מתחיל בהתחלה, בסיפור על האיגרות המרגשות ששלחה ייִדישע-מאַמע מירושלים לבנה בקהיר במאה ה-16, איגרות שנמצאו בגניזה הקהירית ופוענחו על ידי הפרופ' חוה טורניאנסקי. בהמשך מסופר על המפגשים של היידיש ביישוב הישן עם הערבית (במאמרם של חנה עמית וישראל ברטל), שיצרו מאגר סלנג המשמש עד היום בעברית; עידו בסוק, נכדו של מחבר שירי העם ק"י סילמן, מתאר את האופן שבו הפך סבו שירי עם תמימים ביידיש לשירים לאומיים וציוניים קאנוניים. היידיש רצתה למלא תפקיד מרכזי במפעל הציוני של היישוב החדש, אבל המפעל הציוני הועיד מקום לשפה אחת, לעברית, והיא אמורה היתה לבוא במקומן של כל לשונות היהודים ולשמש ליושבי הארץ שפה משותפת. יעל חבר מספרת על מלחמות השפה שניטשו באוניברסיטה העברית (בעניין הקמת קתדרה ליידיש) ובתל אביב – במלאות להם שמונים שנה. אבנר הולצמן מפרסם – בפעם הראשונה! – את פרוטוקול המשפט של ח"נ ביאליק, שקילל "לך לעזאזל" אדם שגער בו על שדיבר ביידיש ברחובות תל אביב. ועוד: על הכרעתו של ברל כצנלסון לדבוק בעברית ולא ביידיש, דווקא מפני שהעברית נחשבה אז שפה בזויה; ועל ההתעקשות להוציא לאור עיתון ביידיש לאחר הקמת המדינה. יעל דר מסבירה כיצד הכשירה השואה את שירי הילדים של קדיה מולודובסקי ("פתחו את השער"). דווקא מספר גם על האופן שבו נראתה ארץ ישראל מבעד למשקפת היידיש והגלות. מתן חרמוני כותב על האופן שבו נתפסה ארץ ישראל בספרות הקלאסיקה ביידיש: בעיקר כמחוז געגועים מסורתי, אך לא כאפשרות מעשית לפתרון הבעיה היהודית. בני מר בוחן את ספרות המסע לארץ שפרחה בין שתי מלחמות העולם – על המבט החיצוני והביקורתי המיוחד לה. ולבסוף מספר שחר פינסקר על הקבוצה הספרותית "יונג-ישראל" (ישראל הצעירה), שהקדימה את הזרמים המודרניסטיים בספרות העברית. לדבריו זו דוגמה לאופן שבו היידיש משמשת "סוכן כפול" מבחינה תרבותית. דווקא אינו מתעלם מנוכחות היידיש היום: חנה עמית משרטטת את דיוקנו של מנדי כהאן, שהקים את המפעל התוסס של "יונג יידיש"; והעיתונאי החרדי הערש ביגלאייזן (שם בדוי) מתאר את תחייתה של היידיש ברחוב החרדי. עוד בגיליון: השוואת תרגומים לשירו "הציוני" של איציק מאנגר "שנים רבות התגוללתי בניכר", מתכונים ביידיש מתוך פנקסה של מורה עברייה מפתח תקווה, סיפורו של דני קרמן על יוסל ברגנר, ועוד. בסופו של דבר, דווקא אינו מבקש לבוא חשבון עם משתיקי היידיש בעבר, אלא להצביע על החסר במציאות החד-לשונית של החברה היהודית בישראל. חסרה היידיש על עושרה, רבגוניותה וניסיון החיים והמוות שלה; וחסר גם הרב-שיח שאפשר היה לקיים כאן בין כל לשונות היהודים. לא רק דובריהן שילמו מחיר כבד בוויתור עליהן, אלא גם אנחנו, בהווה ובעתיד. ב-1918, בארץ ישראל, הכירה רחל כצנלסון-שז"ר במחיר הזה: "לבגוד בז'רגון היינו מוכרחים, אף כי שילמנו בעד זה כמו בעד כל בגידה".

העוסקים בספרות האגדה ובנושאים הקרובים לה נזקקים מזה שנות דור למחקריו של פרופ' יונה פרנקל מן החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ומייסדה של הגישה הספרותית במחקר המדרש והאגדה. עמיתיו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו חברו יחדיו להקדיש לו ממחקריהם ביובלו. בספר הגיון ליונה עשרים ושלושה מאמרים המקובצים בחמישה שערים במגוון הנושאים שבעל היובל עסק בהם: יחסי האגדה וההיסטוריה, השתקפות היחסים הבין-תרבותיים בספרות חז"ל ובספרות בית שני, סוגיות העריכה של ספרות התנאים ומדרשי חז"ל, הפואטיקה של הסיפור האגדי, וכן ענייני תפילה ופיוט. נספחים לספר רשימה ביבליוגרפית של מחקרי פרופ' יונה פרנקל ומפתח למעשי החכמים שנידונו בספריו ובמאמריו. שלושת עורכי הספר הם מן המדור לאגדה ולספרות עממית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

למה דווקא ילדות? לפני מלחמת העולם השנייה היו כשליש מיהודי מזרח אירופה ילדים. רובם דיברו יידיש, והיא הייתה להם שפת העתיד. אבל מי מהם שנותר אחרי המלחמה לא דיבר בדרך כלל יידיש עם ילדיו ונכדיו, וכך הזדקנה השפה ונעשתה יפה לנוסטלגיה. עכשיו, משגם זקני היידיש מתמעטים והולכים, הגיעה השעה לראותה בשנות נעוריה. שהרי השפה העתיקה הזאת התחדשה במאות התשע-עשרה והעשרים, ובצורתה החדשה התאימה להפליא לעולם המודרני. בבתי ספר רבים, במזרח אירופה ובעולם החדש, למדו בה ילדים חשבון וספרות, היסטוריה, התעמלות ומלאכת יד. הפעילות הזאת לוותה ביצירה ענפה ומפתיעה – בחינוך, ספרות, בקולנוע, באמנות – שמקצתה תוצג בחוברת. גיליון זה מספר אפוא הן על הניסיון לברוא עולם חדש לילדים, חילוני ושוויוני, והן על העולם הישן – ה"חדר" ושירי הערש המסורתיים, למשל. אלה הם שני עולמות המייצגים תפישות שונות של הילד: האחת מכשירה את הילד לעמל החיים ולעול המצוות, והאחרת מתאימה לצרכיו המיוחדים. צחוק הגורל הוא שהניסיון לחדש נכשל בדרך כלל (אבל דווקא מספר גם על מקרה יוצא דופן, על חינוך ילדים חילונים ביידיש בימינו), בעוד שהעולם הישן ניצל והגיע להווה; הנה כך יכול להיכתב סיפור על היום הראשון ב"חדר", בשנת תשמ"ג. ואולם גם העולם הישן אינו כשהיה, ונראה שהושפע מהניסויים הפדגוגיים ומהחידושים שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים. דווקא שמח לקחת חלק בהתחדשות ובפעילות הכללית של היידיש בישראל, והגיליון הנוכחי מספר גם על ספרים חדשים ועל התרחשויות שונות בתחום, כאן ובעולם. התגובות המעודדות שהגיעו למערכת בעקבות הגיליון הראשון, הערב שהתקיים ב"צוותא" בתל באביב – וכן ההערות, הביקורות ומאותה חותמים על המנוי – כל אלה מעידים על הצורך והעניין ביידיש בכלל ובכתב העת שלנו בפרט. אבל אנחנו זקוקים למנויים רבים יותר ולקשר הדוק יותר עם הקוראים כדי להמשיך בדרך החדשה הישנה. וכן הלאה, און אַזוי ווייַטער!

למאמרים בכרך זה נא לחצו על עמודים מהספר לצד תמונת הספר. השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום הוא הביטאון החשוב ביותר בעברית בחקר המקרא ועולמו. נכללים בו מאמרים מכל ענפי המחקר הנוגעים למקרא ובהם חקר המקרא עצמו, המזרח הקדום על תולדותיו, לשונותיו וספרויותיו בזיקה למקרא, הספרות החיצונית, מגילות מדבר יהודה, התרגומים העתיקים למקרא ותולדות הפרשנות לדורותיה. בשנתון גם מדור מיוחד למאמרי ביקורת מקיפים על ספרים שראו אור לאחרונה בנושאים אלה. עורכת השנתון היא פרופ' שרה יפת וחברי מועצת המערכת הם מטובי החוקרים בחקר המקרא בארץ ומחוצה לה. המאמרים עוברים ביקורת מדעית לפני קבלתם לדפוס ועריכה לשונית וסגנונית ברמה הגבוהה ביותר. למשלוח מאמרים: פרופ' שרה יפת, החוג למקרא, האוניברסיטה העברית, ירושלים 91905

הספר סוקר את הספרות היהודית שבעל פה מתקופת המקרא עד ימינו אלו. הנחת היסוד של סקירה זו היא, שהמעבר מאורליות לאוריינות ספרותית איננו תהליך הנובע רק מהתפתחות תרבותית-חברתית, המתרחש ממילא עם היווצרותם של אמצעי תקשורת חדשים. תהליך זה כרוך בבקרה חברתית ומכוון למטרות אידאולוגיות, דתיות, ספרותיות, מסחריות או מדעיות. מתעדי הספרות שבעל פה בכל דור ודור פועלים כמתווכים תרבותיים המעצבים את המסורת לדורות הבאים; הם בוררים ומשמרים את הספרות שבעל פה. לכן בעוד שחלק מהספרות הזו הופך למסורת מבוקרת, חלק אחר ממשיך להימסר בעל פה וחלק נעלם בנבכי ההיסטוריה. לעתיקותה של ספרות עממית יש מקבילות בספרויות של עמים אחרים, ויש אף עתיקות מן הספרות היהודית העממית. אלא שזו היהודית מתייחדת בהמשכיות היסטורית של זהות לאומית ובגיבוש מוקדם של מסורת דתית וחברתית וכינונה במרכז החיים הקהילתיים. נוסף על כך תרמה הפזורה היהודית לגיוונה הלשוני והתרבותי של ספרות זו. בני עדות שונות מתעדים את מסורות עדותיהם, חוקרי פולקלור מתעדים אותן למען מטרות מדעיות, וסופרים ומשוררים - מטרותיהם אמנותיות. כל אלה מרחיבים את התיעוד ושואפים לייצג את הנאמר, המסופר והמושר בחברות היהודיות באופן מרבי.

הגיליון הראשון של דווקא עוסק באופן סמלי במסעות. זה גיליון שיש בו מחאה החבויה בין דפיו כלפי הדיכוי של השפה שרבים מאבות הציונות ראו בו איום ממשי על הצלחת הפרויקט שלהם. זו מחאה לא רק כנגד הניסיון להשתיק את היידיש אז ולקשור אותה עם יהודים גלותיים, זקנים, ניצולי שואה, עם אפר ועפר, אלא מחאה כנגד הקרירות והאומללות שמנסים להדביק לה. אלברשטיין אומרת על כך: "יש עדיין טמבלים, סליחה על הביטוי, שמקשרים את היידיש לכל מיני דברים לא מכובדים מספיק, לא זוהרים מספיק, אלטע זאכען שהם לא רוצים להיות מחוברים אליו. אבל פחות ופחות כי היום ממילא יודעים פחות מה זה גולה וגלותי. ויש כמובן אנשים שיש להם ענין אמיתי, שמרגישים כאילו גזלו מהם משהו, חלק מהביוגרפיה שלהם, והם רוצים לקבל אותו בחזרה".