קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים בעלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

וינה, שנות השמונים של המאה התשע־עשרה: זיגמונד פרויד הצעיר מסיים את לימודי הרפואה, חוזר מהשתלמותו אצל שארקו בפריז ומפרסם את מחקריו הראשונים על היפנוזה. רודולף שטיינר, צעיר מפרויד בחמש שנים, מסיים את לימודיו בטכניון, מתמנה לעורך כתביו המדעיים של גתה ומפרסם את ספריו הראשונים. האם נפגשו פרויד ושטיינר בשנים שבהן השתייכו למעגלים חברתיים, תרבותיים ואינטלקטואליים דומים? האם ישבו לעתים באותו בית קפה, שוחחו, התווכחו או החליפו דעות? מאה ועשרים שנה לאחר הופעתן על במת הרעיונות ובשדות הפרקטיקה, מפגיש ספר זה לראשונה את הפסיכואנליזה עם משנתו הפילוסופית והאנתרופוסופית של שטיינר. ד"ר טלי סלע מציגה את פוריותו של דיאלוג בין שתי הדיסציפלינות, תוך בחינת השתמעויותיו עבור החשיבה הטיפולית.

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

This volume of Hispania Judaica Bulletin presents the first collection of studies dedicated to the impact of the Iberian converso crisis on the interpretation of Paul’s life and teachings. We believe this to have been a significant historical phenomenon—one which we may call Converso Paulinisms. By way of introduction, we briefly present the main developments from which this concept derives its rationale and the productive end we hope it can serve. We begin with the lessons we learned from recent developments in Pauline studies and the readings of Paul by Church authorities, theologians, and contemporary thinkers. Then, we move on to consider their implications in Late Medieval and Early Modern setting of the converso phenomenon.

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

יוהאן האוּזינְחָה (1945-1872), היסטוריון התרבות ההולנדי המפורסם, פרסם את הומו לוּדֵנְס (האדם המשחק) ב־1938. מאז ועד היום חשיבותו העצומה לחקר התרבות האנושית רק הלכה וגדלה. שלוש המילים הראשונות של ספר זה: "המשחק עתיק מהתרבות" מעידות כבר על מהותו. המשחק קיים עוד לפני כל ניסוח ידוע של התנהגות אנושית. הומו לוּדֵנְס הוא המחקר השיטתי הראשון הרואה במשחק תופעה שבאמצעותה ניתן לחקור ולהבין את התרבות האנושית בכללותה. מכאן נובעת האוניברסליות שלו החלה הן במרחב והן בזמן. האוזינחה , שכבר ביסס את שמו כהיסטוריון תרבות המערב, נעזר בכתיבת הומו לוּדֵנְס גם במחקרים שעשו אחרים על תרבויות לא־מערביות כדי להראות את תחולתו הכוללת של רעיון המשחק. לכל אורך הספר, שנכתב במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, ובייחוד בחלקים המדברים על המשחק במלחמה ובפוליטיקה, בולטת גם ביקורתו הנבואית של האוזינחה על המתרחש אצל שכנתה המזרחית הגדולה של הולנד. האוזינחה הוא הומניסט מושלם הן במובן הקלאסי, הלמדני, והן בתפיסתו השוויונית את כל האדם באשר הוא אדם. תפישת המשחק שלו היא חלק מהומניזם זה. ספר זה הוא עדות לאמנות כתיבה שהפכה נשכחת כמעט, אמנות שראתה קשר הדוק בין מחקר רחב־אופקים ועמוק ובין אהבת האדם.

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.