נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

פרופ' היינריך מנדלסון היה סטודנט צעיר לרפואה וזואולוגיה בברלין, שבה נולד ב-1910. עם עליית הנאצים לשלטון עלה לארץ עם משפחתו, השלים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובה גם כתב את עבודת הדוקטור שלו בזואולוגיה. מנדלסון השקיע מאמצים רבים להרחיב את הידע הזואולוגי בארץ, ולימים היה למנהל המכון הזואולוגי, אחת מאבני היסוד של אוניברסיטת תל אביב. הוא כיהן כסגן נשיא האוניברסיטה וכדיקן הפקולטה למדעי הטבע. מחקריו הרבים זיכו אותו בתואר "אבי הזואולוגיה" בישראל ואחד האבות המייסדים של תחום שמירת הטבע. מתחילת לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ניהל מנדלסון יומן שבו רשם את תצפיותיו על החי והצומח ברחבי הארץ ובארצות השכנות. היומן נרשם בפנקסים רבים משנת עלייתו, 1933, ועד 1958. הוא ערך רישומים רבים של ציפורים ובעלי חיים אחרים. ברישומיו הנהדרים "תפס" את אופי המאוירים והתנהגותם בצורה ייחודית. רבים מהם מלווים את דפי הספר הזה. היומנים הם מסמך בעל חשיבות עצומה לחקר הטבע בארצנו, בסיס ומקור מידע המספק לחוקרים בני זמננו אפשרות להבנה ומחקר של תהליכים רבים שקרו מאז ועד ימינו. המעיינים בספר ילמדו רבות על דרכו של מנדלסון ויוכלו ללמוד ממקור ראשון על דמותו של עולם החי העשיר שלנו במחצית הראשונה של המאה העשרים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

המאמרים בכרך זה: דיאגו רוטמן | הסוכה וכפילתה: על העתקים, וריאנטים והדימוי הסטריאוסקופי שני תמרי מתן | כינוס המחולות העברי הראשון בקיבוץ דליה, 1944: פיענוח של אירוע ארכיוני וכוריאוגרפי הגר סלמון וכרמלה אבדר | תפארת ה'סֶטים': פרקסיס ופרשנות בהלבשת ילדים במשפחות חרדיות בישראל רוית ראופמן | המעשייה על הזאב והגדיים ואירועי ה־7 באוקטובר: פנטזיה ומציאות רוני שקד | טקסטים לאומיים פלסטיניים בצל הסכסוך

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.