התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. מכיוון שלשפה הערבית היסטוריה ספרותית עשירה בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, אך טבעי הוא שהערבית בת זמננו משתמשת גם במילים וביטויים שמקורם ברבדים ספרותיים עתיקים: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. ע ליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת הגבירה את השימוש במובאות מהקוראן והחדית' והביאה ללשון התקשורת מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו לארכאיים לפני חמישים או שישים שנה. המילון הזה מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. לאחר פרסום המילון השלם בדפוס ובו למעלה משבע-מאות עמודים בפורמט גדול חשבנו שראוי להעמיד לרשות המשתמשים מהדורה מקוצרת בפורמט קטן יותר, שנוח לשאתה בתיק ולהחזיקה ביד. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה, ללשון החדית' או ללשון ההלכה. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

This volume of Hispania Judaica Bulletin presents the first collection of studies dedicated to the impact of the Iberian converso crisis on the interpretation of Paul’s life and teachings. We believe this to have been a significant historical phenomenon—one which we may call Converso Paulinisms. By way of introduction, we briefly present the main developments from which this concept derives its rationale and the productive end we hope it can serve. We begin with the lessons we learned from recent developments in Pauline studies and the readings of Paul by Church authorities, theologians, and contemporary thinkers. Then, we move on to consider their implications in Late Medieval and Early Modern setting of the converso phenomenon.

בחיבורו הגדול האחרון, שני המקורות למוסר ולדת (1932) , בא לידי ביטוי שלם ואורגני מכלל מחשבתו של אנרי ברגסון (1941-1859) שחיבוריו הקודמים עסקו בנושאים: תודעה וחירות, זמן, חומר, תנועה והחיים והתפתחותם; כל הנהרות הללו נמזגים בספר זה לעיון בשני עמודי התווך של החברה האנושית: המוסר והדת. הבחנותיו בין המוסר של "חברה סגורה" לזה של "חברה פתוחה", ובין "דת סטטית" ל"דת דינמית" מאפשרות לברגסון לדון בדרכו המיוחדת לא רק בסוגיות פילוסופיות מופשטות, אלא גם בשאלות מעשיות, חברתיות ותרבותיות, פוליטיות ומוסריות, אמנותיות ורוחניות. תובנותיו של ברגסון נותרו בעלות ערך עמוק לזמננו אנו, חרף הזמן שחלף מעת כתיבתן, והן מציעות מבט מקורי ורב ערך, בפרט לתקופתנו המשברית ועתירת התמורות שבה נושאים אלה עודם עומדים בלב הדיון הציבורי והחשיבה מחדש על האתוס המשותף לאזרחים במדינותיהם השונות.

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו. ועדת פרס שזר לשנת תשפ"ד העניקה לד"ר עמית לוי ציון לשבח על מחקרו.