בספרות הזוהר משובצים כמה וכמה סיפורים שבהם חבורת תלמידיו של ר׳ שמעון בר־יוחאי נפגשת עם דמויות פלאיות שונות, ובהן גם דמויות הזקן החכם וילד הפלא המכונים "סבא" ו"ינוקא". דמויות הסבא והינוקא מתוארות לרוב כדמות עני פשוט וחסר כל ידע בתורה. ככל שעלילת הסיפורים מתקדמת חל היפוך בעיצוב הדמויות עד שהן מתגלות כדמות חבויה של חכם מופלג וכרב אומן המלהטט ביכולותיו לדרוש בפנימיות התורה ובגילוי רזיה. שיאם של הסיפורים בחשיפת שכבת העומק בעיצוב דמויות הסבא והינוקא, המתגלים כמגלמים את מיתוס האל ובנו, אשר מתלבשים בדמותם הספרותית של הזקן והילד. ספר זה הוא ניסיון ראשון לעמוד על מלוא היקפם ועומקם של מיתוסים אלו ועל הקשרים ההדוקים המתקיימים ביניהם. בתוך כך מגלה הספר פרק חשוב בתולדות המיתוס היהודי ותורם להבנת התודעה המשיחית המאפיינת את סיפורי הסבא והינוקא בזוהר ולחשיפת קשריהם הסמויים והפולמוסיים עם הנצרות.

גוּמחת האורות מאת אבּוּ חאמד מחמד אל־ע֗זאלי זכה להיכנס לאוצר הספרים של המיסטיקה העולמית כיצירת מופת לדורות. במרכזו פירוש עמוק על דרך הסוד של פסוק האור בקוראן (סורת האור, פסוק 35), שהיה לסמל מרכזי בזרמים העיקריים של המיסטיקה הצוּפית. מפאת חשיבותו הרבה תורגם החיבור לעברית פעמיים בימי הביניים, ובמשך דורות רבים שימש מקור השראה לפילוסופים ולמקובלים בעולמה של היהדות. עתה תורגם חיבור זה מחדש לעברית בת־זמננו . חיבור מופתי זה, מורה נבוכי הזמן של המסע הפנימי למִסתורין של האור האלוהי, הוא פרק חשוב ומרכזי בתולדות הרוחניות האנושית, ומקום רב ונכבד נועד לו ברוחניות הישראלית החדשה .

הספר תהילת הכסילים נכתב אמנם בהשראת שבחי הכסילות של אראסמוס מרוטרדם, ולכן היו מי שראו ברובין "אראסמוס היהודי", אבל גם בעקבות "ספרות השוטים" העשירה שהופיעה באירופה קודם לאראסמוס ואחריו. חצי השבחים הפרדוקסליים מכוונים אמנם לזרמים ביהדות ולאישים יהודים בני התקופה, אבל בד בבד הסאטירה־הפרודיה שלו, המובאת כצוואתו של חמור, נושאת אופי אוניברסלי מובהק. היא מצליפה לא באנשי שררה ושלטון, אלא בפילוסופים, סופרים, משוררים, אנשי מדע ועוד, והיא עמוסה בגודש עצום של ציטוטים ואזכורי שמות. בסופו של חשבון אפשר לתהות אם המסר של השבחים הפרדוקסליים אינו שמוטב למצוא ביטחון ושלווה בחיקה של הסכלות, והאם רובין, בלי להיות מודע לכך, מלגלג על משכילים שכמותו.

ספר זה משרטט את דיוקנאותיהם של עשרים מחוקרי הספרות העברית, בתוכם מראשי המדברים בתחום זה בזמננו כגון שמואל ורסס, גרשון שקד, דן מירון, מנחם ברינקר, נורית גוברין, בעז ערפלי, ועד אריאל הירשפלד ויגאל שוורץ. עריכת הפרקים על־פי סדר שנות הלידה של גיבוריהם ממחישה את חילופי הגישות והטעמים בחקר הספרות, אך גם את קווי השיתוף וההמשכיות בין חוקרים בני דורות שונים. בין הקווים המשותפים האלה: השאיפה לדעת הרבה ככל הניתן על מושא המחקר יחד עם מוּדעוּת לחלקיותו ולמגבלותיו של הידע, וכן קשר אמיץ בין המתחים הרוחניים המניעים את החוקר לבין הספרות שהוא דן בה. כל פרק ממחיש בדרכו גם את הזיקה המורכבת בין חקר הספרות העברית לבין המהפכה הציונית ותוצריה. הספר בכללותו מבקש לחשוף עולם מחשבתי חי ומסעיר, שמי שבוחר להקדיש לו את חייו עשוי להפיק ממנו את כל הטעמים.

ספר זה הוא מונוגרפיה מקיפה על דמותו של אחד המנהיגים היהודים המרתקים במאה העשרים ובכלל: הרב עובדיה יוסף . ספר זה הוא גם מדריך מקיף לאחת התופעות הדתיות שהתעוררו ותפסו מקום בתקופת הנהגתו ובכלל: הקבלה והמיסטיקה (ה’נסתרות’). בספר זה שני המקבילים המסעירים הללו נפגשים ומתוך ההתנגשות מעניקים תמונה יוצאת דופן בבהירותה ובזווית שלה באשר לדמותו ההיסטורית של הרב עובדיה , מנהיגותו, פועלו ההיסטורי ומלחמתו הגדולה להחזרת עטרת יהדות ספרד ליושנה.

מאמרים: חיים וייס | 'ועל אותה שעה נחתם גזר הדין' – על היפוכים מעמדיים וחורבן הבית ורד טוהר | 'רבי חנינא והצפרדע' – הד למסורת סיפורית קדומה מאשכנז באסופה לילדים מאת אשר ברש ליטל ליברמן־אביטל | 'קח את המחלה ותן את הרפואה': הסרה במלח – פרקטיקת ריפוי נשית־מסורתית על קו תפר חברתי־תרבותי יובל הררי | נסים וכשפים בירוחם: רשומון מאגי־פוליטי דליה מרקס | קבלת השבת בקיבוצים: רליגיוזיות חילונית נרמינה עבדולאייב | גלישה היגודית (Narration Surfing): על טקסטים פולקלוריסטים המתפרסמים ברשת וניתוחם שני קוטלר־פוקס | 'היטלר מתעצבן': תרבות עממית במרחב הווירטואלי בישראל סקירות: אהרן ממן | פיליטונים ומקאמות בעידן של תמורה בתוניסיה Yosef Tobi and Tsivia Tobi, Judeo-Arabic Literature in Tunisia, 1850–1950 Detroit, MI: Wayne State University Press, 2014, 367 pp. ג'קלין לאזנוב | 'שמן שנשפך נדיר הוא איסופו' צביה טובי, מכלה לחמות: עולמה של האישה היהודייה בדרום תוניסיה והשתקפותו בספרות העממית, ירושלים: מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ו iv] + 344] עמ' צילה זן־בר צור | מזון למחשבה עידית פינטל־גינסברג, המלאך והחמין: ייצוגי אוכל בסיפורי עם, חיפה: פרדס הוצאה לאור, תשע"ו, 176 עמ'. תקצירים באנגלית

ב שנת 1552 כתב המזרחן והמיסטיקאי הקתולי הצרפתי גיום פוסטל (1510 – 1581) חיבור משיחי בשפה העברית שיועד לקוראים יהודים, וכותרתו "טעם הטעמים". זוהי תעודה היסטורית נדירה ולא מוכרת מן הרנסנס, המלמדת על הלכי רוח ותפיסות פוליטיות ייחודיים במעגלי הרפורמטורים הקתולים במאה השש-עשרה על רקע התגברות הרפורמציה הפרוטסטנטית. חיבור קתולי-עברי זה, שמעולם לא נדפס ותכניו לא היו מוכרים עד כה, הוא נדבך חשוב בהבנת השיח היהודי-הנוצרי בתקופה זו ופרק ייחודי בתולדות ספרות הפולמוס הנוצרית. נוסף לכך, לאורך הספר מתייחס פוסטל לכמה פרשות וסוגיות היסטוריות מפורסמות מנקודת מבטו הייחודית, המורכבת ממילנאריזם יואכימי, לאומיות גאלית והתבססות על מקורות יהודיים ובעיקר קבליים. בין הללו בולט תיאור עלילותיה של ז'אן ד'ארק, הנערה בת המאה החמש-עשרה שדמותה גילמה בעיני פוסטל אידיאל של לאומיות גאלית נשית. כל אלה מובאים ב טעם הטעמים תוך הבלטת המשמעות המשיחית שייחס להם פוסטל. לבסוף, טעם הטעמים הוא דוגמה ייחודית לכתיבה בשפה העברית על ידי נוצרי בראשית העת החדשה, והוא מתאפיין בתופעות לשוניות מפליאות הנובעות מתפיסותיו התאולוגיות של פוסטל ביחס לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט. מבוא ומהדורה מוערת: יהודית וייס

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי, המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי, המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי, הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה והמודוס המוזלמני, המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

כיצד יש להבין שירה? הספר משחק מטפורה מציע מבט אחר ורענן על תהליך ההבנה. הספר חוקר את היחסים הדינמיים בין מילים למשמעותן המשתנה במסגרת המטפורה ומדגים את השימוש בהם בקריאה גמישה, רב-קולית, בשיריו של יאיר הורביץ מתוך הספר יחסים ודאגה (1986). הספר מציע מבט ייחודי המאפשר לראות ‘מסלולי הבנה’ ויישומים אפשריים של חקר המטפורה בתחומי ידע נוספים. "זהו מחקר… מקיף וחשוב. לא עוד המטפורה כיחידה לשונית אחת, אלא כאינטראקציה דינמית ומשתנה בין מספר ‘מערכות ייחוס’ בטקסט. אין כאן מעקב פשוט אחרי פילוסוף אחד או מתודולוגיה אחת, אלא עימות של כמה מסורות כדי להסביר את קונספט המטפורה ואת הפירוש הדינמי כפי שמשורר מאוד מטפורי ואניגמטי השתמש בה. שני הקטבים הללו – האבסטרקטי פילוסופי והמורכב אינטרפרטטיבי – נלקחים בחשבון… [בכך תורם המחקר] לתאוריה הכללית של המטפורה וגם למחקר המדעי של השירה העברית המודרנית." (בנימין הרשב)

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

סדר הפרקים מבוא צעד ראשון: בעקבות פגר בקר צעד שני: בעקבות סקיצות לפורטרט צעד שלישי: בעקבות בכל עת צעד רביעי: בעקבות פורה, שרֿשלֿשכחה מבקש על נפשו צעד חמישי: בעקבות לוויה צבאית כחום היום צעד ששי: בעקבות שמוליקיפוד צעד שביעי: בעקבות לזכר לאה גולדברג צעד שמיני: בעקבות שירו של רני צעד תשיעי: בעקבות אנטומיה של מלחמה צעד עשירי: בעקבות תביעה צעד אחד עשר: בעקבות ד”א ודבר אחר צעד שנים עשר: בעקבות כל האמת ובקשה צעד שלושה עשר: בעקבות נופים צעד ארבעה עשר: בעקבות חוה ידעה תם ולא נשלם: בעקבות שירים (והדמיות) בעל כורחי

נפתלי וגנר יוצא למסע מוזיקלי מרתק בספרות: הוא קורא את תיאורי הנגינה והמוזיקה בעשרות סיפורים ורומנים בעיניו של מוזיקולוג ופרשן תרבות ומגיע לתובנות מפתיעות ומרגשות. בלזק ותומאס מאן, ביאליק ויהושע קנז, אליס מונרו ועגנון, מורקמי ויזהר ועוד רבים מתגלים בקריאתו המעמיקה של וגנר כפרשנים נועזים של הכוחות הטמונים בנגינה ובחוויה המוזיקלית. וגנר קושר, במיומנות ובשאר רוח, בין היצירות והקטעים המתוארים, לבין היצירות המוזיקליות עצמן ומגלה לקוראים, גם אלה שאינם בקיאים ברזי התווים ותורות המוזיקה, את מוקדי המשמעות שמצאו הסופרים במדיום המוזיקלי. מתוך כך נפרשים בספר נופי-ענק של היסטוריה, שינויים תרבותיים ומתחים פוליטיים. וגנר מפרש בדרך מרתקת ובסגנון הספוג בהומור מוזיקולוגי אופייני ("גלן גולד ניגן עצמו לדעת") כמה מהיצירות הנודעות ביותר שנכתבו על נגינה, כסיפורו המופתי של טולסטוי "סונטת קרויצר" או "טריסטן" של מאן, אך בעיקר מגלה אוצרות גנוזים החומקים לעתים מעיני הקוראים וחושף את כוחה של המוזיקה בתוכם. פרק גדול בספר מוקדש לזיקה הרומנטית בין מוזיקה, תשוקה ומוות. זוהי המוזיקה הקטלנית . אולם וגנר מרחיב אותה הרחק מן העולם הרומנטי למחוזות חדשים הנוגעים במודרניזם ובהיסטוריה של הדורות האחרונים. אחד משיאיו של הספר הוא הפרק המוקדש ליצירתו של יוסף בור "רקוויאם לטרזינשטדט" המגולל את סיפור ביצועו של הרקוויאם של ורדי במחנה טרזינשטדט על ידי מוזיקאים יהודים הכלואים בו. פירושו של וגנר חושף באירוע הזה רבדים עמוקים ומקיפים הנוגעים בהיסטוריה התרבותית המערבית כולה.