Sarah Schenirer is one of the unsung heroes of twentieth-century Orthodox Judaism. The Bais Yaakov schools she founded in interwar Poland had an unparalleled impact on a traditional Jewish society threatened by assimilation and modernity, educating a generation of girls to take an active part in their community. The movement grew at an astonishing pace, expanding to include high schools, teacher seminaries, summer programmes, vocational schools, and youth movements, in Poland and beyond; it continues to flourish throughout the Jewish diaspora. Naomi Seidman explores the movement through the tensions that characterized it, capturing its complexity as a revolution in the name of tradition. She presents the context which led to its founding, examining the impact of socialism, feminism, Zionism, and Polish electoral politics on the process, and recounts its history, from its foundation in interwar Kraków to its near-destruction in the Holocaust, and its role in the reconstruction of Orthodoxy in subsequent decades. A vivid portrait of Schenirer shines through. The book includes selections from her writings published in English for the first time. Her pioneering, determined character remains the subject of debate in a culture that still regards innovation, female initiative, and women’s Torah study with suspicion.

Sarah Schenirer is one of the unsung heroes of twentieth-century Orthodox Judaism. The Bais Yaakov schools she founded in interwar Poland had an unparalleled impact on a traditional Jewish society threatened by assimilation and modernity, educating a generation of girls to take an active part in their community. The movement grew at an astonishing pace, expanding to include high schools, teacher seminaries, summer programmes, vocational schools, and youth movements, in Poland and beyond; it continues to flourish throughout the Jewish diaspora. Naomi Seidman explores the movement through the tensions that characterized it, capturing its complexity as a revolution in the name of tradition. She presents the context which led to its founding, examining the impact of socialism, feminism, Zionism, and Polish electoral politics on the process, and recounts its history, from its foundation in interwar Kraków to its near-destruction in the Holocaust, and its role in the reconstruction of Orthodoxy in subsequent decades. A vivid portrait of Schenirer shines through. The book includes selections from her writings published in English for the first time. Her pioneering, determined character remains the subject of debate in a culture that still regards innovation, female initiative, and women’s Torah study with suspicion.

Un véritable courant de vie parcourt ces pages que Perspectives consacre au cinéaste Marcel Ophuls. La vie, le vivant dominent. Il n’est pas étonnant qu’une des contributions de ce numéro s’intitule “Liberté, vitalité, spectacle” (Sophie Brunet). Dès lors, la division du volume s’est faite d’elle-même: 1-Un homme vivant; 2-Une oeuvre vivante. Au départ, le portrait d’un homme se dessine. Dans une “interview imaginaire.” On savoure son franc-parler, non que l’on adhère à toutes ses idées – en particulier en ce qui concerne Israël – mais on admire l’aisance et la liberté totale qui anime ses propos. Le comportement professionnel du cinéaste, son comportement tout court, trouvent leur place dans cette première partie. Parfois même, l’homme est saisi dans le feu de l’action. Les grands problèmes qui occupent le coeur et la pensée d’un homme de notre temps se retrouvent dans la seconde partie du volume. Là encore, au plus près de la vie . Le cinéaste interpelle les spectateurs lorsqu’il traite de la Shoah, de l’Occuption, ou de la Résistance, de la place que ces sujets tiennent dans la mémoire d’un Français ou d’un Allemand. On s’interroge avec le cinéaste : se doit-il d’être objectif? Mais “dès le début de sa carrière, remarque Pierre Beylot, un style documentaire original fondé sur la parole de témoignage et le montage des sources dont il assume de plus en plus ostensiblement le caractère subjectif” marque son oeuvre. C’est dire aussi que souvent le regard s’attarde sur le traitement esthétique des sujets abordés. Ecoutons François Niney:“Cette remise en question de nos manières de voir et de nos dilemmes, à la fois politiques et personnels, par le jeu et le poids des mots, différencie radicalement le documentaire selon Marcel, du panel d’opinions tel que l’expose en permanence l’étal médiatique”. L’important est que son public réfléchisse. Il s’agit, selon Valérie Carré, de “mettre en mouvement la réflexion du spectateur”. Qu’attendre de l’avenir? Encore une oeuvre surprenante? Vincent Lowy, à l’écoute, note: “Boulimique de projets virtuels, l’infatigable MO junior annonce déjà les quatre titres d’ […] improbables best-sellers…” [futurs romans policiers }. Il convient enfin de souligner le rôle déterminant qu’a joué Stéphane Kerber dans l’élaboration de ce numéro de Perspectives. Nos vifs remerciements vont à lui. Laissons-lui maintenant la parole.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

בספרות הזוהר משובצים כמה וכמה סיפורים שבהם חבורת תלמידיו של ר׳ שמעון בר־יוחאי נפגשת עם דמויות פלאיות שונות, ובהן גם דמויות הזקן החכם וילד הפלא המכונים "סבא" ו"ינוקא". דמויות הסבא והינוקא מתוארות לרוב כדמות עני פשוט וחסר כל ידע בתורה. ככל שעלילת הסיפורים מתקדמת חל היפוך בעיצוב הדמויות עד שהן מתגלות כדמות חבויה של חכם מופלג וכרב אומן המלהטט ביכולותיו לדרוש בפנימיות התורה ובגילוי רזיה. שיאם של הסיפורים בחשיפת שכבת העומק בעיצוב דמויות הסבא והינוקא, המתגלים כמגלמים את מיתוס האל ובנו, אשר מתלבשים בדמותם הספרותית של הזקן והילד. ספר זה הוא ניסיון ראשון לעמוד על מלוא היקפם ועומקם של מיתוסים אלו ועל הקשרים ההדוקים המתקיימים ביניהם. בתוך כך מגלה הספר פרק חשוב בתולדות המיתוס היהודי ותורם להבנת התודעה המשיחית המאפיינת את סיפורי הסבא והינוקא בזוהר ולחשיפת קשריהם הסמויים והפולמוסיים עם הנצרות.

גוּמחת האורות מאת אבּוּ חאמד מחמד אל־ע֗זאלי זכה להיכנס לאוצר הספרים של המיסטיקה העולמית כיצירת מופת לדורות. במרכזו פירוש עמוק על דרך הסוד של פסוק האור בקוראן (סורת האור, פסוק 35), שהיה לסמל מרכזי בזרמים העיקריים של המיסטיקה הצוּפית. מפאת חשיבותו הרבה תורגם החיבור לעברית פעמיים בימי הביניים, ובמשך דורות רבים שימש מקור השראה לפילוסופים ולמקובלים בעולמה של היהדות. עתה תורגם חיבור זה מחדש לעברית בת־זמננו . חיבור מופתי זה, מורה נבוכי הזמן של המסע הפנימי למִסתורין של האור האלוהי, הוא פרק חשוב ומרכזי בתולדות הרוחניות האנושית, ומקום רב ונכבד נועד לו ברוחניות הישראלית החדשה .

הספר תהילת הכסילים נכתב אמנם בהשראת שבחי הכסילות של אראסמוס מרוטרדם, ולכן היו מי שראו ברובין "אראסמוס היהודי", אבל גם בעקבות "ספרות השוטים" העשירה שהופיעה באירופה קודם לאראסמוס ואחריו. חצי השבחים הפרדוקסליים מכוונים אמנם לזרמים ביהדות ולאישים יהודים בני התקופה, אבל בד בבד הסאטירה־הפרודיה שלו, המובאת כצוואתו של חמור, נושאת אופי אוניברסלי מובהק. היא מצליפה לא באנשי שררה ושלטון, אלא בפילוסופים, סופרים, משוררים, אנשי מדע ועוד, והיא עמוסה בגודש עצום של ציטוטים ואזכורי שמות. בסופו של חשבון אפשר לתהות אם המסר של השבחים הפרדוקסליים אינו שמוטב למצוא ביטחון ושלווה בחיקה של הסכלות, והאם רובין, בלי להיות מודע לכך, מלגלג על משכילים שכמותו.

ספר זה משרטט את דיוקנאותיהם של עשרים מחוקרי הספרות העברית, בתוכם מראשי המדברים בתחום זה בזמננו כגון שמואל ורסס, גרשון שקד, דן מירון, מנחם ברינקר, נורית גוברין, בעז ערפלי, ועד אריאל הירשפלד ויגאל שוורץ. עריכת הפרקים על־פי סדר שנות הלידה של גיבוריהם ממחישה את חילופי הגישות והטעמים בחקר הספרות, אך גם את קווי השיתוף וההמשכיות בין חוקרים בני דורות שונים. בין הקווים המשותפים האלה: השאיפה לדעת הרבה ככל הניתן על מושא המחקר יחד עם מוּדעוּת לחלקיותו ולמגבלותיו של הידע, וכן קשר אמיץ בין המתחים הרוחניים המניעים את החוקר לבין הספרות שהוא דן בה. כל פרק ממחיש בדרכו גם את הזיקה המורכבת בין חקר הספרות העברית לבין המהפכה הציונית ותוצריה. הספר בכללותו מבקש לחשוף עולם מחשבתי חי ומסעיר, שמי שבוחר להקדיש לו את חייו עשוי להפיק ממנו את כל הטעמים.

מאמרים: חיים וייס | 'ועל אותה שעה נחתם גזר הדין' – על היפוכים מעמדיים וחורבן הבית ורד טוהר | 'רבי חנינא והצפרדע' – הד למסורת סיפורית קדומה מאשכנז באסופה לילדים מאת אשר ברש ליטל ליברמן־אביטל | 'קח את המחלה ותן את הרפואה': הסרה במלח – פרקטיקת ריפוי נשית־מסורתית על קו תפר חברתי־תרבותי יובל הררי | נסים וכשפים בירוחם: רשומון מאגי־פוליטי דליה מרקס | קבלת השבת בקיבוצים: רליגיוזיות חילונית נרמינה עבדולאייב | גלישה היגודית (Narration Surfing): על טקסטים פולקלוריסטים המתפרסמים ברשת וניתוחם שני קוטלר־פוקס | 'היטלר מתעצבן': תרבות עממית במרחב הווירטואלי בישראל סקירות: אהרן ממן | פיליטונים ומקאמות בעידן של תמורה בתוניסיה Yosef Tobi and Tsivia Tobi, Judeo-Arabic Literature in Tunisia, 1850–1950 Detroit, MI: Wayne State University Press, 2014, 367 pp. ג'קלין לאזנוב | 'שמן שנשפך נדיר הוא איסופו' צביה טובי, מכלה לחמות: עולמה של האישה היהודייה בדרום תוניסיה והשתקפותו בספרות העממית, ירושלים: מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ו iv] + 344] עמ' צילה זן־בר צור | מזון למחשבה עידית פינטל־גינסברג, המלאך והחמין: ייצוגי אוכל בסיפורי עם, חיפה: פרדס הוצאה לאור, תשע"ו, 176 עמ'. תקצירים באנגלית

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי, המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי, המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי, הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה והמודוס המוזלמני, המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.