"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה". (יוסף מיוחס, 1920) הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

These two collections of Yiddish letters date from the second half of the 17th century and are being published here in full for the first time. The opening five-letter collection was archived together with extensive information about three Jews from Hamburg-Altona, who had been arrested and investigated in Copenhagen in August 1666. The second collection consists of eighteen letters exchanged between Hamburg-Altona and Copenhagen in January 1678. They concern the family and business affairs of a range of people, among them some of Glikl Hamel’s relatives, business associates and acquaintances. Together, the two collections provide a wealth of illuminating new details about the economic, cultural, social, and family life of early modern Ashkenazi Jews in Northern Europe, and also shed light on the practice of Yiddish letter-writing at the time. The English section consists of an introduction followed by a synopsis of each letter, while the Hebrew section comprises a transcription of the original texts as well as their facsimile images.

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.

The enigmatic kabbalist Samuel Falk, known as the Ba’al Shem of London, has piqued the curiosity of scholars for generations. Eighteenth-century London was fascinated by Jews, and as a miracle-worker and adventurer, well connected and well read, Falk had much to offer. Interest in the man was further aroused by rumours of his dealings with European aristocrats and other famous characters, as well as with scholars, Freemasons, and Shabbateans, but evidence was scanty. Michal Oron has now brought together all the known source material on the man, and her detailed annotations of his diary and that of his assistant give us rich insights into his activities over several years. We learn of his meetings and his travels; his finances; his disputes, his dreams, and his remedies; and lists of his books. We see London’s social life and commerce, its landed gentry and its prisons, and what people ate, wore, and possessed. The burgeoning Jewish community of London and its religious practices, as well as its communal divisiveness, is depicted especially colourfully. The scholarly introductions by Oron and by Todd Endelman and the informative appendices help contextualize the diaries and offer an intriguing glimpse of Jewish involvement in little-known aspects of London life at the threshold of the modern era.

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

ר' יצחק בן שמואל מדמפייר, שמוכר בשם ר"י הזקן, היה דמות מרכזית בתנועת בעלי התוספות, שהיו פעילים בצפון צרפת במאות ה-12 וה-13. גישתם הדיאלקטית לפירוש התלמוד וטקסטים רבניים אחרים חוללה מהפכה בהגות היהודית. כרך זה מאגד לראשונה 140 תשובות מאת ר' בן שמואל מדמפייר לשאלות הנוגעות לחוקים מעשיים ופרשנות משפטית. כל תשובה נערכה לפי כתבי היד הרלוונטיים ביותר ומלווה בפרשנות והערות היסטוריות וטקסטואליות נרחבות. המבוא מתאר את חייו והגותו של ר"י הזקן כפי שהם עולים מתשובותיו.

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

הקשר בין הפואטי לפוליטי באמנות העסיק את האנושות עוד מימי אפלטון ואריסטו. ספר זה בוחן את התנודות הפואטיות ביצירתה הספרותית של נעמי פרנקל (1918--2009) ובודק את האופנים שבהם התנודות האידיאולוגיות של פרנקל מיוצגות בתנודות הפואטיות בטקסטים הספרותיים שכתבה ומקדימות את המהפכות האידיאולוגיות בחייה. במה מתייחדת הפואטיקה של פרנקל בהשוואה לפואטיקה של בני דורה ולספרות הישראלית בכללותה? כיצד תורמת ההצלבה בין הפואטיקה לפוליטיקה לדיון ומדוע היא בלתי נפרדת ממנו? באמצעות מיזוג בין שיטות פרשניות שונות נחשף המרקם התרבותי הרב-שכבתי שבו פועלים זה לצד זה היוצר, היצירה ומרחב פרשנויותיה. יצירתה של נעמי פרנקל, וכן סיפור חייה, הם השתקפות ייחודית לאתגרים ולמשברים שחוותה החברה הישראלית בשנות התהוותה. האדם הישראלי שעולה מיצירתה מייצג את הקשת המגוונת של החברה הישראלית על אגפיה השונים. זהו אדם שייצוגיו הבינאריים נעים על ציר הווייתו כאדם חילוני--דתי, שמאלני--ימני ואשכנזי--מזרחי. השזירה של כל אלו בדמות אחת המורכבת מחלקים סותרים הולמת את מורכבות החיים בחברה הישראלית. שֶׁבֶרֶצֶף: תנודות פואטיות ביצירת נעמי פרנקל הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת פרנקל ובו מוצעת קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה. המושג "שברצף" מצביע על רצפים ושברים במסלול ההתהוות הפואטית של פרנקל והוא עשוי לשרת את הדיון על אודות יוצרים נוספים.

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

מהי הודו? איך נוצרה הציוויליזציה העשירה שלה? איך פשטה ולבשה צורה במשך אלפי שנים, ולאן מועדות פניה? לראשונה בעברית, עין להודו מציג מבוא מקיף ומאיר עיניים להיסטוריה ולתרבות של התת-יבשת ההודית, ממקורותיה הפרה-היסטוריים ועד למאה ה-21. הספר פונה לקהל הרחב לרבות דורות של אוהבי הודו בישראל, והוא מלווה בתמונות, מפות, איורים, ובמבחר קטעים מתורגמים שנותנים טעם ומוסיפים ניחוחות. קוראים שירצו להבין את עקרון הקרמה, תורת הבודהה, שורשי היוגה וההגות ההינדואית, האופי והמורשת הייחודיים של האסלאם ההודי, היווצרותה של מדינת הלאום ופועלו של גאנדהי, או סתם לצאת לסיור בקו המטרו של דלהי, ימצאו בספר הזה את הכלים הדרושים להרפתקה ההודית.

ספר זה מאיר באור חדש את תולדות מעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. קדושת העיר ניכרת כבר בקוראן המתאר כיצד האל הסיע את הנביא מוחמד בחזון הלילה מן "המסגד הקדוש" (אלמַסְגִ'ד אלחַראם) אשר במֶכּה אל "המסגד הקיצון", הלא הוא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, כלומר הר הבית בירושלים. במסעו הלילי אל מקום המקדש שחרב סימן מוחמד ליהודים בני דורו את מסלול הגאולה שכבר משה הוליך בו את בני ישראל אל ארצם המובטחת. חזון הגאולה שהקוראן פורס מעוגן בדריכות המשיחית שנוצרה באזור כולו בעקבות מאבק האיתנים המתמשך בין שתי האימפריות האדירות, ביזנטיון ופרס. מנגד מצטיירת בקוראן גם קדושתן של מֶכּה והכעבה. ספר זה מראה כיצד הקוראן מטפח את קדושתן הקדם-אסלאמית סביב דמותם של אברהם וישמעאל. התנודה בין קדושת ירושלים לקדושת מֶכּה מתרחשת בקוראן על רקע התפניות שחלו ביחסים שבין מוחמד והיהודים בערב. עם בוא ראשוני המוסלמים לארץ ישראל לאחר מות מוחמד התחדשה בתודעתם קדושתו הקוראנית של אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, וספר זה מציג היבטים מרכזיים במרכיבי קדושתה המתעצמת של ירושלים ושל אלשאם (סוריה וארץ ישראל) בכלל. כמו בקוראן, גם לאחר מות מוחמד המשיכה מֶכּה להיאבק על שימור קדושתה במדינה האסלאמית. היבטים מרכזיים במאבק זה משתקפים במסורות שבהן תבניות קדושה נודדות מירושלים למֶכּה ואשר גם בהן עוסק ספר זה.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)