קארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הגרמנים הידועים ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, טען שהוא לא רק הסתייג מן המשטר הנאצי אלא אף פעל נגדו במסגרתה של קבוצה מחתרתית קטנה; אחד מחבריה, רוברט לימפרט, נתפס והוצא להורג על ידי הנאצים שעות ספורות לפני הגעתם של האמריקנים. המחקר הנוכחי, המתבסס על מספר רב של מסמכים רשמיים ופרטיים שטרם פורסמו, חושף את קשריו הרבים של בוזל עם המשטר הנאצי ומגלה שאפילו בדצמבר 1944, כשגרמניה עמדה לקרוס, נשא בוזל נאום סוחף בפני מנהיגים נאצים ושיבח את המאבק למען הרייך של היטלר. ואולם, לאחר מפלת הנאצים מיהר בוזל להופיע כדובר הדמוקרטיה ובספטמבר 1945 הוקיע בחריפות את הנאציזם בנאום שנשא ליד קברו של לימפרט. המסמכים המתפרסמים בספר מגלים בפרוטרוט כיצד הצליח בוזל לשכנע את בית הדין לדי-נאציפיקציה כי סיכן את חייו עקב התנגדותו לנאצים. כמו כן מתפרסם בספר דין-וחשבון המאפשר לשחזר לראשונה את פעילותם הנועזת של לימפרט ושלושת חבריו ללימודים, שאכן נאבקו במשטר. פרופ' סר איאן קרשו, מחשובי חוקריה של גרמניה הנאצית, כותב על הספר כך: " בעבודה בלשית מצויינת הצליחו בנימין קדר ופטר הרדה למוטט, בצורה מרתקת, את הסיפור שקארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הבולטים ביותר בבאוואריה שלאחר המלחמה, יצר לעצמו על מנת לבסס את מהימנותו כאנטי-נאצי."

הספר השטן הנאצי – עיונים ב'מפיסטו' לקלאוס מאן וב'ממלא המקום' לרולף הוכהוט מתמקד בתיאור הנאציזם במונחים דתיים. במאה העשרים, החילונית בעיקרה, שני היוצרים הגרמנים החשובים ראו את התופעה ההיסטורית הזו במונחים דתיים: האידיאולוגיה הנאצית וגילויי האלימות האכזריים הולידו את החיבור אל דמותו העתיקה של השטן, שהתגלה שוב בלבוש חדש. מאן והוכהוט תיארו את הנאצים ואת השואה לאור דמות השטן מן המסורת היהודית-נוצרית וסיפור הברית עם מפיסטו. לפני המלחמה, קלאוס מאן פירש את עליית הנאציזם כביטוי לשטניות הטמונה בבני האדם; הגרמנים הפנימו את דמותו של מפיסטופלס ועתה הוא פועל מתוכם. לעומתו, לאחר שמוראות השואה כבר היו ידועים לכול, סבר רולף הוכהוט כי כוח על-אנושי שלט במאורעות ההיסטוריים וכיוון אותם. דוקטור מנגלה היה להתגלמות מחודשת של השטן הנצחי המכתיב ומעצב את המאורעות ההיסטוריים.

The present volume is being published on the sixty-ninth anniversary of the Farhūd, the pogrom committed by religious and nationalist Arabs against the Jews of Iraq on the Jewish holiday of Pentecost (Shavu‘ot), 1–2 June 1941 The Hebrew edition of this book was published in 1992 by the Research Institute of Babylonian Jewry in Or Yehuda, Israel. This volume is a revised version of the Hebrew edition. It consists of papers on the pogrom and on the events leading up to it which were originally published in English, others which were written in Hebrew and now appear in English for the first time, and documents which have not been previously published, including an updated list of the names of victims of the Farhūd and a map indicating the places in Baghdad where rioters attacked Jews. The book thus provides the English reader with comprehensive and updated information on the Farhūd and constitutes a memorial to the innocent victims killed during these pogroms and whose only crime was that they were Jews

הספר רֵזיסטֵנצָה או שוֹאָה דן בזיכרון הגירוש והשמדת היהודים בזיקתו להתפתחות התודעה הלאומית באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה (1945—1985). המחברת מתמקדת בתהליכי השיקום, התחייה והבניית הזהות הלאומית הפוסט-פשיסטית הכמהה לאיחוד פוליטי, ומתחקה אחר השינויים שחלו בעיצובו של הזיכרון ההיסטורי ובתפקידו בהתגבשותה. המקורות שנבחנו הם ספרי זיכרונות על מחנות הריכוז וההשמדה; מסמכים ועדויות השמורים בארכיוניים; ידיעות ומאמרים בכתבי עת; עבודות היסטוריוגרפיות, אנתולוגיות, וכן סרטי קולנוע. בספר מתוארים התכנים הבאים בהם לידי ביטוי ומוצע ניתוח מעמיק של הגורמים שעיצבו את הזיכרון. זאת לאור ההנחה שהפוליטיקה, במשמעותה הרחבה, היא זו המַבנה את החשיבה החברתית, והיא היא המעצב דומיננטי של הזיכרון. הזיכרון הלאומי האיטלקי חושף מתחים בתרבות ובפוליטיקה הלאומית ואלה המשתקפים בזיקה בין הזיכרון האנטי-פשיסטי, התודעה המבישה והמטרידה בנוגע לעבר הפשיסטי, והיחס לאחר, דהיינו היהודי, על רקע הפיוס עם הפשיזם. התבוננות בחברה ובהשפעת האירועים עליה מעלה שלזיכרון המלחמה, הגירוש וההשמדה, על השינויים שחלו בו, חלק מכריע בעיצוב הזהות הלאומית האיטלקית בת-זמננו.

This introductory book deals with the bonds created between German physicians and the Nazi biomedical vision based upon racial and eugenic conceptions. These ideological connections and the attitudes of many Nazi doctors, culminating in the actions of Mengele and other SS physicians in Auschwitz , may be described as a Medicalization of the Holocaust. In July 1933, the sterilization law was enacted. Under the pretext of war, the Nazi modus operandi was changed to medical murder. It strove to stop the spread of hereditary diseases by gassing to death sick people judged “unfit” to be included among “Aryan Germans”. Although officially abandoned in summer 1941, Hitler used the expertise gained by the medical murderers to design the “Final Solution”. Nazi physicians operated the first annihilation camps like Treblinka, while others initiated the process of Ghettoization, arguing that the Jews were spreading epidemics. The second part of this book depicts the courageous efforts of many Jewish doctors to resist annihilation. In many ghettos, Jewish doctors worked on behalf of the “Judenrat” to try keep people alive. A clandestine medical faculty functioning in the Warsaw ghetto was the pinnacle of Jewish intellectual resistance. Even in concentration camps, physicians attempted to sustain the basic creeds of medical ethics by protecting and saving patients. The last chapters of the book deal with the efforts to cope with the lessons of the Nazi misuse of medicine.

« Le Retour de la question juive ? » D’entrée de jeu, un problème. S’agit-il de la « question » juive ou du « fait » juif ? Au fil des textes qui compoent ce volume de Perspectives, la réflexion oscille entre ces options et relance l’interrogation. Mais pour ce qui est du « retour », autre élément de notre titre, aucun doute, le sujet revient, redevient d’actualité. Mais sous quelles formes ? Des penseurs venus des horizons intellectuels les plus divers (philosophes, historiens, politologues ou psychanalystes) se sont penchés sur ce retour de la question juive. Question “éternelle”, comme le dit la carte postale qui orne la couverture de ce nouveau numéro de Perspectives, mais aussi, hélas, contemporaine.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה , שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

אוסף הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נבנה בשנות המנדט בירושלים במטרה לאסוף, לרכז ולשמר את אוצרות הרוח של העם היהודי ולמלא תפקיד חברתי ואידאולוגי כסמל להגשמת הציונות ובתהליכי בניין אומה. בתל אביב ריכזה העירייה והעבירה לרשותה את עיזבונותיהם ואת אוספי ספריהם של סופרים ומשוררים כחיים נחמן ביאליק ואחד העם, שפותחו לספריות ציבוריות עירוניות. ההסתדרות הכללית הקימה ספרייה מרכזית וסיפקה שירותי ספרייה להתיישבות העובדת, ובכך תרמה להגשמת מטרות פוליטיות, חברתיות ואידאולוגיות של בניין חברה סוציאליסטית. בעת ובעונה אחת עם תהליכי הבנייה, האיסוף,הריכוז והשימור של מורשת היהדות בארץ ישראל, פעל שלטון הרשע הנאצי בגרמניה במגמה להשמיד את התרבות היהודית ולהכחיד את זכרה באמצעות שריפתם והשמדתם של אוצרות רוח יהודיים, טיהור אוספי ספריות גרמניות מספרות יהודית, ופיזור ופינוי אוספים יהודיים לגטאות ולמחנות ריכוז. יחד עם זאת פעלו הנאצים גם לאבטחתם ולשימורם של אוספים וספריות יהודיות שלמות לצורך מחקר עתידי שנועד לתרום בדיעבד ללגיטימציה של השמדת עם ישראל ומורשתו. בשני שעריו של ספר זה מתועדים ומתוארים תהליכים מנוגדים, לעתים קוטביים -בנייה והריסה, איסוף ופיזור, אבטחה והשמדה, קיבוע וניוד ביזה ורסטיטוציה - שהופעלו על אוספי ספרים וספריות בעלי תוכן יהודי ובבעלות פרטית וציבורית. השער ראשון - ספריות ואוספי ספרים בתקופת המנדט הבריטי - עניינו תהליכי הבנייה וההקמה של מערכת הספריות בארץ ישראל. השער השני - גווילים נשרפים ואותיות פורחות - עוסק בהרס, החרמה וביזה של ספריות יהודיות באירופה ובמאמצים להצלת שרידיהן והעברתן לירושלים לאחר השואה. בחלק האחרון של הספר ימצא הקורא תעודות ארכיוניות שרובן מתפרסמות כאן לראשונה והן מעניקות גיבוי לפרקי הספר.

שנים רבות הייתה פולין ליהודיה 'פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה לְמִיוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה", מקום ללון בו עד בוא הגאולה. יהודי פולין סיגלו לעצמם זהות מקומית תוך שמירה קפדנית על הקשר לארץ ישראל. בעקבות השואה הייתה פולין ליהודיה קבר ענק, אף שרוב היהודים לא זכו כלל לקבר. הספר כאן ושם, עכשיו ובימים אחרים, עוסק בשבר השואה וביטויו בבתי הקברות ובאנדרטות בפולין ובישראל. יהודים ששרדו את השואה בפולין החלו לקבץ אל בתי הקברות מצבות שנשדדו ולהקים בהם אתרי זיכרון. לעתים עשו זאת בעזרת יהודים יוצאי פולין וארגונים יהודיים מחוץ לפולין. לאחר זמן נחלצו פולנים שהחלו לגלות עניין בתרבות היהודית לטפל בבתי קברות של יהודים ולהקים אנדרטות לזכרם. המחברת מנסה להבין את המניעים לכך. לאחר ביקורים בפולין, סקירת כשבעים בתי קברות, ריאיון עשרות פולנים, עיון בספרי יזכור של קהילות ובתעודות, מגיעה רבקה פרצ'ק למסקנה שהיהודים פעלו לאורה של המסורת היהודית בדבר חשיבות שימור המתים בקברם עד אחרית הימים ותחיית המתים, וכן מתוך צורך להשיב לקדמותו איזון שהופר ויצר תוהו ובוהו בעולמם. את האנדרטות הקימו בפולין לציון פרידתם מן המקום שהיה להם מקלט מאות שנים, והאנדרטות שהקימו בישראל סימלו התנתקות ומעבר למקומם החדש-ישן. אשר לפולנים – חלקם פעלו מתוך מניעים פוליטיים: הקמת אנדרטות הייתה מבחינתם מחאה על האנטישמיות שהפגינו השלטונות ועל טשטוש עובדת קיומם של יהודים בפולין בעבר. חלקם פעלו ממניעים דתיים: הללו ראו בלכתם של היהודים אל מותם כאילו היו השה האלוהי, על פי הנצרות, מי שמקריב עצמו לגאולת העולם. לאחרים מניעים שמקורם בתפיסת הקשר בין יהודים לפולנים בעבר הרחוק ובמוצאם המשותף מן המזרח. ויש שפעלו כדי לקרב בני נוער פולנים ליהודים שהיו בעבר המיעוט הגדול ביותר בארצם, ולחנכם לסובלנות כלפי הזר והשונה.

שנים רבות עמדה חנה ארנדט במרכזו של ויכוח סוער: הביקורת הקשה שהטיחה בציונות, ופרסום ספרה מעורר המחלוקת 'אייכמן בירושלים' בשנת 1963, הובילו לשלילת דמותה ויצירתה בקרב הציבור הישראלי והיהודי. אסופת המאמרים חנה ארנדט בירושלים מבוססת על הרצאות בכנס הראשון שנערך בישראל שבו נדונו דמותה ויצירתה מתוך גישה פתוחה וביקורתית. מורכבות זהותה היהודית והגרמנית של ארנדט; מחויבותה האישית לציונות ולמדינת ישראל בצד הביקורת נגדן; כתביה אודות הטוטליטריות, הנאציזם ומשפט אייכמן; קשריה עם אינטלקטואלים בני המאה העשרים מגרשם שלום עד מרטין היידגר; יחסיה האינטימיים והעמוקים עם התרבות הגרמנית; וכתביה אודות מחשבה ופילוסופיה מדינית בעיצומה של חוויית המאה העשרים – כל אלה הם חלק מהסוגיות המגוונות הנידונות בספר. בספר חנה ארנדט בירושלים חברו יחדיו חוקרים מן השורה הראשונה מישראל, מגרמניה ומארצות הברית כדי למלא חלל בחקר דמותה ויצירתה של חנה ארנדט. מאמריהם המגוונים מצביעים על האקטואליות של הגותה בעצם ימינו אלה, ומראים כי עבודותיה וכתביה נוגעים גם כיום הן בבעיות קיומיות המאפיינות את החיים בישראל הן בפרדוקסים של הזהות היהודית בישראל ובעולם.

ספרות הילדים שנכתבה בארץ ישראל בתקופת היישוב מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב עולמו, ערכיו וחוויותיו של הדור הצעיר. עד תחילת שנות הארבעים של המאה העשרים סיפר הזרם ההגמוני בספרות זו על ההגשמה הציונית-סוציאליסטית והציג את הדור העברי הגדל בארץ כניגודו המוחלט של היהודי בגולה. במהלך מלחמת העולם השנייה ולנוכח הידיעות על השואה המתרחשת באירופה, ובתקופת המאבק בבריטים, השתנה הסיפור לילדים באופן דרמטי הן בתכניו הן בדגמיו הספרותיים. שינוי זה הותיר רישום עמוק על התרבות העברית בכללה. בספרה וּמִסַּפְסַל הַלִּמוּדִים לֻקַּחְנוּ מתארת יעל דר כיצד התגייסו סופרי הילדים בארץ ישראל לספר סיפור חדש שבמרכזו לחימה והקרבה של צעירים, וילדי ארץ ישראל הוצגו בו כנחשונים המראים את הדרך לדור האבות. בד בבד היא מראה שספרות הילדים לא התעלמה מהידיעות על חורבנה של יהדות אירופה. אף שלכאורה אפשר היה לצפות שספרות המיועדת לצעירים תבקש לחסוך מהם את הידיעות על ההשמדה, דווקא היא הייתה זו שהזדרזה לספר את סיפור האסון. בהתייחסויות הספרותיות המגוונות והרבות לשואה בזמן התרחשותה אף הקדימה ספרות הילדים את סיפר השואה למבוגרים. הספר מציג את הסיפור הצבאי-לאומי ואת סיפור הזיקה לאסון יהדות אירופה שסופרו לילדים במלוא מורכבותם. המחברת גם מראה כיצד נזנחו מקצת הדגמים הספרותיים שעסקו בשואה בשנות המאבק בבריטים, וכיצד לקראת קום המדינה מיזגה ספרות הילדים את גבורתם של צעירי היישוב ואת סיפור השואה למסכת נחושה של לקח לאומי. הספר פורש יריעה רחבה של היצירה הספרותית לילדים ולנוער בשנות הארבעים מאת סופרים ממרכז הבמה ומשוליה ומנתח בפירוט כמה יצירות מכוננות. בתוך כך הוא זורה אור על החברה והתרבות באותן שנים ומערער על מוסכמות בנוגע לעמדתו של היישוב לשואת יהודי אירופה ולניצולים שהגיעו לארץ.

בספר יחיד במינו כונסו מאמריהם של 23 היסטוריונים בכירים מגרמניה, ישראל, ארה"ב ואנגליה, ביניהם איין קרשו, שאול פרידלנדר, אברהרד יקל, סטיבן אשהיים וישראל גוטמן. הפרק הראשון על ההיסטוריוגרפיה סוקר שישים שנות מחקר והגות היסטורית על גרמניה הנאצית והיהודים מדור ילידי הרייך השלישי ועד לויכוח האקטואלי על דרכה של ההיסטורויגרפיה הגרמנית בדור האחרון. שלושת הפרקים הבאים מציגים קונצפציה רב תחומית: 1. החברה הגרמנית והיהודים ברייך השלישיף 2; החברה היהודית והנהגתה תחת המשטר הנאצי; 3. על הזיכרון וההיסטוריה.